הכהן, אשתו וילדיו אוכלים בתרומות. הרי שלא רק הכהן לבדו שייך לעבודת הקודש, אלא כל משפחתו שותפה לייעודו, ואף הם נתבעו לשמור על דיני הטהרה כדי לאכול תרומות.
בת כהן שהתחתנה עם זר, היינו עם ישראל או לוי, מפסיקה לאכול בתרומה. התאלמנה או התגרשה, אם לא היה לה ממנו בן או בת, חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה, ואם היה לה ממנו ילד, אינה אוכלת בתרומה. שנאמר (ויקרא כב, יב-יג): "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ, וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל". וכן להיפך, בת ישראל שהתחתנה עם כהן, אוכלת עמו בתרומה. התאלמנה או התגרשה, אם אין לה ממנו צאצא, חוזרת להיות ישראלית ואינה אוכלת תרומה. ואם נשאר לה ממנו צאצא, ואפילו נכד או נכדה, היא נשארת כוהנת עמו. ואם תתחתן עם ישראל, למרות שיש לה ילד כהן, תפסיק לאכול בתרומה (רמב"ם תרומות ו, ז-יב; יז).
לפני אכילת התרומה, בנוסף לברכת הנהנין, הכהנים מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה" (רמב"ם תרומות טו, כב).
התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכת הגוף, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך בשמן שרגילים לסוך בו את הגוף. אבל לא יסוך גופו ביין, הואיל ואין מקובל לסוך את הגוף ביין. וכן אסור לאכול או לשתות תרומה באופן שאינו מקובל, שהעושה כן נחשב כמפסיד את התרומה ועובר באיסור (רמב"ם תרומות יא, א-ט; עי' פנה"ל שביעית ד, א, 1).[3]