לבעל הפירות שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ייתן את תרומותיו ולאיזה לוי ייתן את מעשרותיו, שנאמר (במדבר ה, י): "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה". זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים והלוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. מי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושיה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. ומנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התנשא עליהם, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.
אחר שקיבל הכהן את פירות התרומות הם רכושו, והוא רשאי למוכרם לכהנים שיאכלום בטהרה, ובכסף שיקבל יוכל לקנות כל מה שירצה (חולין קלא, א). אולם כיוון שאסור לכהן לסחור בתרומות (משנה שביעית ז, ג), לא היה אמור להיווצר מצב שכהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חכמתם ומסירותם יקבלו מתנות רבות מדי, ואילו חבריהם לא יקבלו כלל. שכן המתנות היו דברי מאכל ולאחר שהכהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. וכבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכהנים והלויים, כאשר הכהנים והלוויים המסורים זוכים להעדפה ומקבלים ראשונים את כל צרכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות והיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכהנים והלויים, אלה שלא שרתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור.
הסדר המקובל היה שהכהנים והלוויים שהיו קשורים אל בעל הפירות היו מגיעים למקום איסוף הפירות בשדות כדי לקבל את מתנותיהם, מפני שחובת בעל הפירות – להפריש תרומות ומעשרות ולא להובילם לביתם של הכהן והלוי. כאשר הכהן והלוי לא באו לשדה, תקנו חכמים שבעל הפירות יביאם לבתי הכהן והלוי או ישכור פועל שיעשה זאת, והכהן והלוי ישלמו את המחיר שמקובל לשלם עבור ההובלה (חולין קלד, ב; רמב"ם תרומות יב, יז). מן הסתם כאשר בעל השדה רצה לתת את מתנותיו לכהן או לוי שהיה גדול בתורה, היה מתנדב להביאן לביתו, כדי שלא לבטלו מתורה.
אסור לכהנים וללוויים ליטול את המתנות בלא רשות, וכן אסור להם לסייע לבעל הפירות בעבודתו כדי שייתן להם את מתנותיו, מפני שבכך הם מקפחים את אחיהם ומחללים שם שמיים. והעושים כן – מבזים את תפקידם המקודש, וחזקה עליהם שגם אינם מלמדים תורה כהלכה, ועליהם אמר הנביא (מלאכי ב, ח-ט): "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם, כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה". ואף אסור לכהנים וללוויים לבקש את התרומות או המעשר בדרך שאינה מכובדת, מפני שמתנות אלו של ה' הן, והוא ציווה לתת אותן להם בדרך כבוד, שנאמר (במדבר יח, ח): "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה". לְמָשְׁחָה הכוונה לגדולה וכבוד, כדי שיוכלו ללמד תורה בכבוד, וכפי שנאמר (מלאכי ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (בכורות כו, ב; תוס' נא, ב, 'הלכך'; רמב"ם תרומות יב, יח-יט).[2]
[2]. כשם שאסור לכהנים וללוויים לסייע בגרנות כדי לקבל את המתנות, כך אסור להם לשלם עבור קבלת המתנות, או עבור כך שייתנו את המתנות לכהן או לוי אחר, מפני שהם מבזים בכך את מעמדם. אבל מותר לישראל לשלם מעט לבעל הפירות כדי שייתן את מתנותיו לכהן או לוי מסוים, וגם כשיש לישראל נכד כהן או לוי מותר לו לשלם מעט לבעל הפירות כדי שייתן את מתנותיו לנכדו (בכורות כו, ב – כז, א). ובתנאי שבעל הפירות התלבט מתחילה אם לתת לו את מתנותיו מפני הקשר שלו אליו, אבל אם לא חשב על כך מתחילה – אסור (רמב"ם תרומות יב, כ-כא). אף שיש לבעל הפירות 'טובת הנאה' מהזכות לבחור את הכהן שיקבל את תרומותיו, לרמב"ם (תרומות יב, טו), אם בא כהן וחטף את התרומה, אין מוציאים אותה מידו, כי 'טובת הנאה' אינה ממון. ולתוס' (חולין קלא, א, 'יש'), הואיל ו'טובת ההנאה' בבחירת הכהן שמורה לבעל הפירות, מוציאים את התרומה מיד החוטף. וכן דין לוי במעשר.
כהן היה רשאי לאכול בתרומה שחיובה מהתורה בתנאי שהיתה עדות על היותו מיוחס, כגון שהעידו על אביו או סבו שהקריב קרבנות, שלא היו נותנים לכהן להקריב בלא עדות שהוא מיוחס כהלכה עד אהרן הכהן. אבל תרומה שחיובה מדברי חכמים, כגון שהופרשה מדמאי, מותר היה לתת גם ל'כהני חזקה', שמקובל בציבור שהם כהנים אבל אין על כך עדות (כתובות כה, א; רמב"ם תרומות ו, ב; איסורי ביאה כ, א).
