יג – שעטנז

א – המצווה

צוותה התורה שלא ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן, שנאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". וכן נאמר (דברים כב, יא): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו".

צמר הוא הגדל על המין שנקרא 'כבש', שהזכרים שלו נקראים אילים והנקבות רחלים. אבל הגדל על שאר בעלי חיים אינו בכלל האיסור, כי אינו נקרא סתם 'צמר' אלא יש לו שם לוואי. לפיכך אין איסור ב'צמר גמלים', 'צמר עיזים' (כגון קשמיר), 'צמר ארנבות' (כגון אנגורה), ו'צמר אלפקות'. בפועל, מימי קדם ועד ימינו, רוב הצמר המיוצר בעולם הוא מכבשים, מפני שבטבעם הם מגדלים צמר רב ומשובח, והם נוחים לגידול על ידי בני אדם.

פשתן הוא צמח בעל גבעול יחיד ארוך, ובתוך גבעולו ישנם סיבים שמהם ניתן לעשות חוטים חזקים, ובעיבוד מיוחד ניתן לטוות מהם חוטים עדינים לאריגת בגדים לבנים נאים. האיסור חל על פשתן ולא על חוטים מצמחים אחרים, כגון קנבוס וכותנה. בעבר הבגדים הנפוצים היו מצמר או מפשתן, עד שיש סוברים שכאשר התורה אומרת 'בגד' מבלי לפרט, כוונתה לבגד שעשוי מצמר או מפשתים (מנחות לט, ב).

איסור שעטנז הוא ללבוש בגד שיש בו צמר ופשתן, אבל אין איסור ללבוש שני בגדים אחד מצמר ואחד מפשתים, לפיכך מותר ללבוש מכנסי צמר וחולצת פשתן. וכן מותר ללבוש חלוק מצמר ולחגור אותו בחגורת פשתן, שכל עוד אין חיבור של תפירה או קשר קבוע בין בגד הצמר לבגד הפשתן – אין איסור (להלן ו).

האיסור הוא ללבוש בגדים שיש בהם צמר ופשתן, אבל אין איסור לעשות בד שעטנז כדי לתלות על הקיר לשם נוי או כדי שישמש פרוכת לארון הקודש או כדי להכין ממנו ארנק בד או אוהל. וכן מותר לעשות מבד שעטנז תכריכים למת, שהמת פטור מהמצוות. וכן מותר לייצר בגד שעטנז עבור גויים, ובתנאי שאין חשש שהבגד יגיע ליהודי שיטעה ללובשו.

ב – האיסור בלבישה ובהעלאה

הלבוש נועד להגן על האדם מקור או מחום או מגשם, וכן נועד לנוי, לכבוד ולהצנעת הגוף. וכל אדם שלובש בגד שעטנז לאחת המטרות הללו – עובר באיסור, שנאמר (דברים כב, יא): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז". בכלל האיסור חולצה, מכנסיים, שמלה, חצאית, לבנים, גרביים, כובעים, נעלי בד, כפפות, עניבה וסרטי קישוט, וכל שאר הבגדים שאנשים רגילים ללבוש. גם כאשר המתלה של הבגד או התווית המודבקת אליו הם שעטנז, הבגד אסור בלבישה (שו"ע יו"ד שא, טו).

המעלה עליו בד שעטנז כדי להגן על גופו מקור או מחום או כדי להצניע את גופו, אף שהעלה אותו שלא כדרך מלבוש – עובר באיסור, שנאמר (ויקרא יט, יט): "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", הרי שכל שנהנים ממנו כדרך שנהנים מבגד – אסור. לפיכך, אסור להתכסות בשמיכת שעטנז. וכן אסור להשתמש במגבת שעטנז, מפני שהמנגב את גופו או ידיו מתחמם בהן. ואף אסרו להשתמש במפות שולחן משעטנז, שמא לעיתים יחממו בהן מעט את הירכיים (שו"ע שא, ט). וכן אסרו לתלות וילון שעטנז, מפני שלעיתים אנשים או ילדים מתחממים בו, אבל מותר לתלותו מעל לקומת אדם, או כשהוא עשוי מבד קשה, הואיל ואין אפשרות להתחמם בו (שם, יא). אסור לקחת ביד קדירה חמה או דבר קפוא באמצעות בד שעטנז, הואיל והוא נהנה מהבד הנאה הדומה ללבוש, שהוא מגן על ידו מפני החום או הקור (שם, יב).

אבל שלא כדרך הנאת לבוש – מותר ליהנות מבד השעטנז. לפיכך, מותר להשתמש בבד שעטנז לאוהל או מטריה.

יתר על כן, לדעת רבים, מותר ללבוש בגד שעטנז שלא למטרות לבוש. לדוגמא, יהודי שצריך לעבור את הגבול ובתרמילו בגדי שעטנז של גויים שהוא צריך לשלם עליהם מכס, מותר לו ללובשם על בגדיו בעת שהוא עובר את הגבול כדי להיפטר מהמכס שמוטל רק על בגדים שבתרמיל, ובתנאי שאינו מתכוון ליהנות מלבישתם. וכן מותר למוכר בגדים ללובשם כדי להדגימם לקונים, ובתנאי שאינו מתכוון ליהנות מהם (רא"ש, רמב"ן, ר"ן, רמ"א שא, ו; יש"ש). ויש מחמירים ואוסרים ללבוש שעטנז כדי להיפטר מהמכס (רמב"ם, שו"ע שא, ה).^[1]

ג – הצעה ובגד קשה

מהתורה מותר לשבת או לשכב על בד שעטנז, ואף שמתחממים ממנו, איסור התורה הוא רק כאשר השעטנז מעל האדם או מצידו כדרך בגד ולא מתחתיו, שנאמר (ויקרא יט, יט): "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". אולם חכמים אסרו לשבת או לשכב על בד שעטנז, שמא יעלה ממנו חוט וייכרך על בשרו במגע כלשהו, או שמא יטעה להתעטף בו. כדי שלא יטעו בזה הוסיפו חכמים וגזרו שהאיסור לשבת או לשכב על בד שעטנז יהיה אפילו אם היו מעליו עשרה בדים כשרים (ביצה יד, ב; שו"ע שא, א).

אבל אם בד השעטנז קשה, עד שלא ניתן להשתמש בו כבגד מרוב קשיותו, והוא מונח על רצפה או כיסא שאין שוקעים בו, לא אסרו חכמים לשבת ולשכב עליו, ובתנאי שיהיה דבר שחוצץ בינו לבין הגוף, כדי שאם יצא מבד השעטנז חוט לא יוכל להיכרך על בשרו (שו"ע שא, א). לפיכך מותר לשכב על שטיח שעטנז קשה כאשר פרוס עליו בד אחר, וכן מותר לשבת על כיסא שמתוח עליו בד שעטנז, כאשר המכנסיים או השמלה חוצצים בין הגוף לכיסא. ואף שבד השעטנז המתוח על הכיסא הוא רך, כל זמן שהוא מתוח על כיסא במסמרים או בדבק דינו כקשה (פנים מאירות ב, קיג).^[2]

ד – מהו שעטנז

כדי לעשות בגד מצמר או מפשתים צריך שהצמר או הפשתן הגולמיים יעברו שלושה שלבים שרמוזים במילה 'שעטנז', וכפי שמבואר במשנה (כלאים ט, ח): "שעטנז: דבר שהוא שוע טווי ונוז". א) שוע – החלקת הצמר או הפשתים על ידי סירוק. ב) טווי – יצירת חוט מסיבי הצמר והפשתן. ג) נוז – ליפוף. הליפוף יכול להיות באריגת חוטי הפשתן והצמר שתי וערב כדי לעשות בד, או בליפוף חוטי הפשתן על בגד צמר בדרך של קשירה או תפירה.

להלכה בארבעה אופנים עיקריים החיבור אסור: א) כשערבו את הצמר והפשתן בשלב הגולמי, וכשהם יחד החליקום ועשו מהם חוטים וארגו מהם בד. ב) כשעשו מהצמר חוטי צמר ומהפשתן חוטי פשתן, וארגום לבד אחד, כגון שחוטי הפשתן הם השתי וחוטי הצמר הם הערב. ג) תפרו או קשרו בד צמר בחוטי פשתן או להיפך. ד) חיברו בד צמר ובד פשתן בתפירה.

המכנה המשותף לכל האופנים הללו, שהצמר והפשתים עברו את שלושת השלבים של שוע טווי ונוז. אבל כאשר הצמר והפשתים לא עברו את שלושת השלבים, כמו בבדי 'לבד' שנעשים מצמר או מפשתן גולמיים על ידי דחיסה בלא טוויה ואריגה, לדעת רובם המכריע של הראשונים, אין בחיבורם איסור תורה של שעטנז. ויש חולקים וסוברים שגם אם הצמר והפשתן עברו את השלב הראשון בלבד של החלקה וסירוק ונעשו 'לבד', יש בחיבורם איסור תורה (רמב"ם).^[3]

ה – חוטים שמורכבים משני מינים

חוט שמורכב מצמר כבשים ומין אחר ככותנה, הולכים אחר הרוב: אם הרוב מכותנה, אין חוששים לנימי הצמר הדקים שבו, ודינו כחוט כותנה שמותר לחברו לפשתן. וכן חוט שמורכב מקנבוס ופשתן, אם הרוב מקנבוס, מותר לחברו לצמר. לא זו בלבד, אלא שאפילו התערב צמר גולמי ופשתן גולמי, מותר להוסיף מין אחר ככותנה שירבה על אחד מהם ויבטל אותו, ואזי החוטים שיעשו מהתערובת הזו יהיו כשרים, אבל אם לא היה מין אחר מרובה מהצמר או הפשתים – הבגד שנארג מהחוטים שנוצרו מהתערובת אסור מהתורה (ירושלמי כלאים ט, א; שו"ע רצט, א).

הצמר והפשתן יכולים להתבטל ברוב בשלב שהם גולמיים, אבל לאחר שנעשו חוטים יש להם חשיבות ואינם בטלים אפילו באלף. למשל, בגד כותנה שתפור בחוטי צמר ופשתן ששזורים יחד, אפילו יש בבגד הכותנה פי אלף מהם, הבגד אסור מהתורה. וכן אם התערב חוט קטן של צמר בבגד גדול של פשתן או להיפך – כולו אסור, ואפילו אם נאבד מקומו של חוט הצמר, כל זמן שלא הוציאו אותו – הבגד כולו אסור (שו"ע ורמ"א רצט, א).^[4]

ו – חיבור אסור, לבישה משותפת מותר

כל שהצמר והפשתים חוברו זה לזה חיבור גמור, הבגד אסור מהתורה משום שעטנז. למשל, חצאית שתפורים בה זה לזה בד צמר ובד פשתן, וכן מעיל צמר שיש לו מתלה או לולאות מפשתן – אסורים מהתורה.

אבל אם אין חיבור בין הצמר לפשתים, כגון בגד כותנה שבצדו האחד תפרו בד צמר, ובצדו השני בד פשתן, כיוון שאין חיבור בין הצמר והפשתים, לדעת רוב הפוסקים אין בדבר איסור. וכן כאשר בתוך בטנה הניחו בד של צמר ובד של פשתים, כיוון שלא חוברו זה לזה – מותר (ר"ש, רמב"ן, רא"ש, ורשב"א). ולדעת הרמב"ם, כל שהם מחוברים לבגד אחד, הבגד כולו אסור מהתורה. למעשה, המנהג להקל, והמהדרים מחמירים (רמ"א ש, ה).^[5]

איסור שעטנז הוא כאשר הצמר והפשתים מחוברים אבל כשאינם מחוברים – אין איסור ללובשם יחד. לפיכך, מותר ללבוש חולצת צמר על חולצת פשתן ולחגור מעליהם חגורה, וכן מותר לחגור מכנסי פשתן בחגורת צמר, וכן מותר לחבר בגד צמר ובגד פשתים בכפתורים שנפתחים בקלות או בסקוטש, מפני שבכל אלה אין חיבור קבוע בין בגד הצמר לבגד הפשתן אלא הם אחוזים יחד כדרך ארעי (שו"ע ורמ"א ש, ג-ד).^[6]

יש אומרים שאין לגרוב גרבי צמר על גרבי פשתן, שהואיל ולא ניתן להסיר את גרבי הפשתן בלא להסיר תחילה את גרבי הצמר, הרי הם נחשבים כמחוברים בחיבור חזק (רמ"א ש, ד). אולם לרוב הפוסקים כיוון שאין שם חיבור קבוע – מותר, וכן נוהגים (שו"ע ש, ד, לבוש, ש"ך ח, ערוה"ש כד).

ז – בגדי צמר ופשתן בעבר ובהווה

בעבר רוב הבגדים יוצרו מצמר או מפשתן. המיוחד בבגדי צמר שהם מבודדים ושומרים בחורף על חום הגוף. בנוסף, הם נוטים לספוג פחות לכלוך והגשם נוטה להחליק עליהם, וכיוון שהם גם שומרים על החום, רגילים לעשות מהם מעילים. הצמר גם נצבע בקלות ושומר על הצבע כחלק מהחוט. הצמר נוטה לחזור לצורתו הבסיסית, ולכן אם קמטו אותו הוא נוטה להתיישר. מסיבות אלה בגדי צמר נשמרים כחדשים זמן רב יחסית.

בדי הפשתן נחשבו לבדים נעימים ואיכותיים, מפני שחוטי הפשתן חזקים, וכאשר טווים מהם חוטים עדינים, ניתן לארוג מהם בגדים לבנים ונאים במיוחד, כאשר חוסר האחידות בעוביו של חוט הפשתן, שנובע מצמיחתו הטבעית, משווה לבגדי הפשתן מראה יפה ומעניין. עד שאמרו חכמים שמצווה על הגברים שבארץ ישראל לשמח את נשותיהם בחג במתנת בגדי פשתן מגוהצים, שהיו אהובים עליהן במיוחד (פסחים קט, א). המאפיין את בד הפשתן שהוא קל ואינו מבודד, ולכן מתאים לייצור בגדי קיץ קלים שהרוח מנשבת בהם ומקררת את לובשיהם. חסרונם, שהם מתקמטים מאוד וסופגים לכלוך וקשה יחסית לנקותם. לכן כאשר נמצא לפשתן תחליף מעמדו ירד מאוד.

בגדי כותנה, שייצורם החל להיות נפוץ לפני כמה מאות שנים, הם התחליף הטבעי לבגדי פשתן. בגדי הכותנה אמנם חמים מעט מבגדי פשתן, אולם עדיפים עליהם, מפני שקל יותר לגדל כותנה ולהפיק ממנה חוטים, ובגדי הכותנה פחות מתקמטים וקל יותר לכבסם. כך הגענו למצב שכיום מייצרים בעולם פי שמונים כותנה מאשר פשתן, כאשר רוב הפשתן מיועד לייצור חוטים חזקים ועוד מטרות שאינן ביגוד. כיוון שניתן לייצר בגדי כותנה עבים לחורף, הכותנה החליפה במידה רבה גם את הצמר. כמות הכותנה המיוצרת כיום בעולם היא פי עשרים וחמישה מהצמר. ישנם חוטים נוספים ממיני צומח וחי שתורמים אף הם להפחתה מסוימת של אחוז הצמר והפשתן בתעשיית הבגדים.

לפני כשלושה דורות נמצאה הדרך להפיק ממוצרי הלוואי של הנפט מוצרים סינטטיים כפלסטיק, ניילון, וחוטים מלאכותיים כפוליאסטר ואקרילן שניתן להכין מהם בדים. בתחילה, הבגדים הסינטטיים היו אטומים ולא מבודדים, ולובשיהם סבלו מזיעה וקור, ורק מחירם הזול עמד להם בתחרות מול הבגדים הטבעיים. אולם תהליך שכלולם נמשך והם נעשו יותר נושמים ומבודדים, וכיוון שהם גם יותר זולים וקלים לניקוי ולגיהוץ, הם נעשו נפוצים ביותר. בשנים האחרונות הוסיפו לשכללם עד שהגענו למצב שכיום (תשע"ח) למעלה מ-70% מכלל החוטים המיוצרים בעולם הם סינטטיים (לפני עשר שנים הם היו 60%). בפועל, שיעור הצמר והפשתן מכלל תעשיית הבגדים ירד לאחוז אחד בלבד, וכפי הנראה שיעורם ימשיך לרדת.^[7]

כך יוצא שבפועל רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא חולצות וחליפות יוקרתיות מפשתן. יותר שכיח השימוש בחוטים ובבדים מפשתן, שבזכות חוזקם הם טובים לקשירת חפצים ואריגת בדים עבים, ולעיתים משתמשים בבדי פשתן לחיזוק חלקים שונים במעילים ובחליפות, כמו למשל חיזוק צווארון החליפה, וחיזוק המקומות שאליהם תופרים כפתורים ולולאות.

מהסיבות שהוזכרו גם בגדי הצמר התמעטו, אולם בזכות תכונתם המחממת ונטייתם שלא לספוג גשם ולכלוך, אנשים שמעדיפים חומר טבעי נושם מעדיפים סוודרים מצמר, ובזכות מראם היוקרתי, רבים מעדיפים חליפות ומעילים מצמר.

ח – הזהירות משעטנז למעשה

ברוב מוחלט של הבגדים שקונים כיום אין חשש שעטנז, מפני שהם עשויים מחומרים סינטטיים או מכותנה. לפיכך, כל אימת שכתוב על הבגד שעיקרו מחומרים סינטטיים או מכותנה או משאר חומרים שאינם צמר או פשתן, אין לחשוש שמא יש בהם שעטנז. אמנם במקרים נדירים יתכן שיחברו לבגדים קישוט מצמר או פשתים, או יתפרו את הבגד בחוטי פשתן, ובמקרים נדירים ביותר יצא שיהיו מחוברים לבגד גם חוטים מפשתן וגם קישוט מצמר. אולם כיוון שמדובר בחשש רחוק מאוד, אין לחשוש לו. מה עוד שלדעת רוב הפוסקים, כל זמן שאין חיבור בין הצמר והפשתן, אין איסור (לעיל ו). לפיכך יש לקרוא את התווית שעל הבגד, ואם אין כתוב שהוא מצמר או פשתן, אין לחשוש לשעטנז.

גם בבגדי צמר או בבגדי פשתן די בכך שהקונה יסתכל על תווית הבגד, אם כתוב שהוא עשוי מצמר (Wool) או מפשתן (Linen) עם מינים נוספים בלא עירוב של צמר ופשתן, אין צורך לבודקו. אמנם לפעמים התווית אינה מדויקת, או מפני שאם יש בו פשתן או צמר בכמות של אחוז או שניים אין חובה לציינו, או מפני שלעיתים רחוקות טועים ומדביקים על הבגד תווית של בגד אחר. אולם למעשה, כל עוד לא כתוב על התווית שיש בבגד צמר ופשתן, הסיכוי שיהיה בו שעטנז הוא נמוך בהרבה מ'מיעוט המצוי', ולכן אין צורך לבודקו. גם בחליפות ובמעילים רגילים מצמר, הסיכוי שיערבו פשתן רחוק עד שאין צריך לחשוש לו.

החשש משעטנז יכול להיות בחליפות ובמעילים יוקרתיים מצמר, שמחירם גבוה מאוד, שלעיתים רחוקות תופרים אותם בתפירת יד בחוטי פשתן. ולעיתים מחזקים את הצווארון וסביבות הכפתורים בבדים חזקים מפשתן, ולעיתים מכניסים בכתפיים ובחזית בטנה מבד פשתן. לפיכך, הקונה חליפה או מעיל יקרים מאוד מצמר, הואיל וב'מיעוט המצוי' שלהם מערבים פשתן, חובה עליו לבודקם. וכן ראוי שהקונה חליפה מפשתן יבדוק אותה, הואיל ויש חשש מסוים שהניחו בצווארון שלה צמר.

מקום הבדיקה במעבדה לבדיקת שעטנז, שבה נעזרים במיקרוסקופ, שעל ידו ניתן לראות את הסיבים שמהם החוט עשוי, וכיוון שלכל חוט צורה משלו, המכיר את צורת החוטים יכול להבחין בין צמר לפשתים, וביניהם לחוטים מסוגים נוספים. ככלל, עמדתם של הבודקים במעבדות נוטה לחשוש לשיטות היחידים המחמירים, הן בדיני השעטנז והן בחובת הבדיקה.

כל מה שלמדנו עד כה נוגע לקונים, אולם על בעלי חנויות הבגדים מוטלת אחריות גדולה יותר, ועליהם להיזהר מכל ספק, כדי שלא יכשילו את הרבים באיסור שעטנז. וכל אימת שהם מקבלים בגדים של צמר או פשתן שלפי היכרותם יש לגביהם חשש מסוים, אף שהוא פחות מ'מיעוט המצוי', יתנו מדגם מהבגדים לבדיקה, ואם המדגם יצא נקי, אינם צריכים לבדוק את שאר הבגדים שמאותה סדרה. וכאשר לפי ניסיונם אין בהם חשש, אין צורך ליתנם לבדיקה. ומאידך, כאשר החשש גדול, כגון בחליפות ובמעילים יקרים, יתנו את כולם לבדיקה.

ראוי לקונים להעדיף לקנות בגדי צמר או פשתים אצל מוכרים יראי שמיים שנזהרים שלא להכשיל את הקונים באיסור שעטנז. אלא שאם קנו בחנות רגילה, חובה עליהם לבדוק רק חליפות ומעילי צמר יקרים במיוחד וחליפות פשתן.^[8]

ט – המוצא כלאיים בבגדו

בעבר היה השעטנז ניכר, שכן רוב החוטים והבדים היו מצמר או מפשתים, ורבים ידעו להבדיל ביניהם. היו בגדים שהשעטנז היה ניכר בהם מאוד, עד שבמסגרת הקהילה היהודית היה ברור שכל יהודי שלבשם מתריס בכך כנגד מנהג ישראל ומחלל שם שמיים ברבים. והיו בגדים שרוב היהודים ידעו שהם שעטנז אבל לא כולם הבחינו בכך, והיו בגדים שרק מביני דבר יכלו להבחין בשעטנז שבהם. כך יכול היה להיווצר מצב שאדם קנה בגד ולבשו, ולפתע בהיותו בשוק התברר לו שהוא לובש שעטנז שאסור מהתורה. ואזי ההלכה שעליו לפשוט את הבגד, למרות שיישאר ערום באמצע הרחוב ויתבייש, מפני שאין עצה ואין תבונה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד אפילו לרב (ברכות יט, א; שו"ע שג, א).

ואם לא הסירו מפני הבושה, יש אומרים שמצד מצוות התוכחה והעריבות ההדדית של כל ישראל זה לזה, מצווה על חבירו לקרוע את הבגד ממנו (רמב"ם ושו"ע שג, א). וזאת בתנאי שהחבר מסכים שכך הלכה רק שקשה לו לקיים אותה, ומסתבר שלבסוף יודה לחברו שקרע ממנו את הבגד והצילו מהאיסור. אבל אם לובש השעטנז פרק עול מצוות, כיוון שקריעת הבגד לא תקרב אותו לתורה ולמצוות, אין לקרוע ממנו את הבגד. ולדעת רבים, אף במצב שהחבר כעיקרון מסכים עם ההלכה, יש להוכיח אותו אבל אין לקרוע את בגדו (רא"ש, רשב"א, רא"ה, תה"ד).

ראה אדם שחבירו לבש בשגגה בגד שעטנז, והסרתו תגרום לו בושה גדולה, לדעת רבים, לא יעיר לו על כך, כדי שלא יצטרך להסיר את הבגד ויתבייש, אלא יקרא לו לביתו ושם יאמר לו שהוא לובש שעטנז (רא"ש, תה"ד ורמ"א). ויש אומרים שמיד יודיע לו על כך, כדי שיסיר את הבגד בהקדם האפשרי (רמב"ם ורדב"ז).^[9]

י – כלאיים בבגדי כהונה וציצית

יחד עם איסור שעטנז צוותה התורה בשתי המצוות הנוגעות ללבוש שיהיה בבגד שעטנז: בבגדי כהונה ובציצית.

ארבעה בגדים צריכים הכהנים ללבוש בעת עבודתם: כותנת, מכנסיים ומגבעת – שלושתם היו מבד לבן מפשתן, הבגד הרביעי היה אבנט ששולבו בו חוטי צמר ופשתן, שכן האבנט היה שזור מארבעה חוטים, האחד לבן מפשתן, והשלושה הנוספים מצמר צבוע, האחד בתכלת, השני בארגמן, והשלישי בתולעת שני, שכל חוט שצריך לצבוע בתורה צריך להיות מצמר, כי הצמר סופג היטב את הצבע. לכהן הגדול היו עוד ארבעה בגדים: מעיל, אפוד, חושן וציץ, ובשניים מהם, בחושן ובאפוד, מצווה לשלב צמר ופשתן. ההיתר לכהנים ללבוש שעטנז הוא במשך זמן עבודתם במקדש אבל כאשר יצאו מהמקדש היו צריכים לפשוט את בגדי הכהונה, כדי שלא לעבור באיסור שעטנז.^[10]

לגבי שעטנז וציצית נאמר (דברים כב, יא-יב): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים (ציצית) תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ". למדו חכמים מסמיכות הפסוקים, שלמרות איסור שעטנז, בציצית שעטנז מותר. שכן מצווה שגדיל הציצית שמטילים על כנפות הטלית יהיה מורכב מחוטי לבן ותכלת, והחוטים הצבועים בתכלת היו מצמר, נמצא שאם הבגד עשוי פשתן, צוותה התורה שיהיה בו שעטנז. בתוך כך למדנו כלל, שכל אימת שיש התנגשות בין מצוות עשה ולא תעשה, מצוות עשה גוברת ומצוות לא תעשה נדחית מפניה (יבמות ד, א-ב). אמנם למעשה, גזרו חכמים שלא להטיל חוטי צמר של תכלת בבגד פשתן אלא להסתפק בחוטי ציצית לבנים בלבד, שמא ילבש את הבגד בלילה שהוא זמן שפטורים בו מציצית ויעבור על איסור שעטנז (מנחות מ, א-ב, שבת כה, ב; רמב"ם ציצית ג, ו-ז).^[11]

יא – טעמי המצווה

איסורי כלאיים ושעטנז הם חוקים אלוקיים שאין השכל האנושי יכול להבין את עיקרם, ואע"פ כן אמרו חכמי הדורות טעמים שונים במצווה, שהמרכזי שבהם הוא, שהחוק האלוקי הוא שיש תכונות שונות לצמר ולפשתן, ולכל מין ייעוד משלו, וצווה ה' שניתן מקום מיוחד לכל מין ולא נערבבם (רמב"ן ויקרא יט, יט).

הצמר והפשתים הם שני המינים העיקריים שמהם הכינו בגדים, והם מינים שונים ומנוגדים בתכלית. הצמר מופק מהחי ורומז למידת החסד, הפשתן מופק מהצומח ורומז למידת הדין, וחיבורם הוא עניין מורכב וקשה. לכן צוותה התורה לחברם במסגרת של מצווה, בבגדי כהונה ובציצית, שבאופן זה חיבורם יהיה בקדושה, וכל כוח יצא אל הפועל בדרך הראויה להוסיף ברכה וחיים. יתר על כן, כיוון שמצווה לערב צמר ופשתים בבגדי כהונה ובציצית, אין ראוי לאדם להשתמש בעירוב מיוחד זה לענייני חולין, כי הוא נועד לקדושה בלבד (דעת זקנים דברים כב, יא; חזקוני ויקרא יט, יט; מצודות דוד לרדב"ז רלה; ליקוטי הלכות כלאי בגדים א').

עוד אמרו שדווקא במסגרת מצווה הכוחות המנוגדים יכולים לצאת לפועל כראוי, אבל שלא לשם מצווה – עירובם גורם לכליאת הכוחות הטובים ומניעת יכולתם לצאת אל הפועל (זוהר ח"ג פו, ב). שכן במסגרת מצווה החסד והדין באים לידי ביטוי כראוי, אבל כשהם מעורבבים, היצר הרע משתמש בהם לרעה (מכתב מאליהו ח"ד עמ' 176). למשל, כאשר אדם צריך לתת צדקה, נוח לו ליצר הרע להתעטף במידת הדין ולטעון שאין מגיע לעני זה צדקה. ומנגד כאשר צריך לעמוד על האמת ולהציל אדם מיד רשע העושקו, נוח לו ליצר הרע להתעטף במידת החסד וללמד על הרשע זכות כדי להיפטר מהחובה לקום לעזרת העשוק.

אפשר לומר, שמתוך ההבדלה בין שני המינים שמצד טבעם היו הראויים ביותר להכנת בגדים, וחיבורם במסגרת של מצווה, למד האדם להפיק וליצור חוטים נוספים שבהם יותר בולט הצד האנושי הממזג את התכונות הטבעיות, ולכן מיזוגם קל ופשוט וממילא אין בו איסור ומצווה.^[12]