איסורי כלאיים ושעטנז הם חוקים אלוקיים שאין השכל האנושי יכול להבין את עיקרם, ואע"פ כן אמרו חכמי הדורות טעמים שונים במצווה, שהמרכזי שבהם הוא, שהחוק האלוקי הוא שיש תכונות שונות לצמר ולפשתן, ולכל מין ייעוד משלו, וצווה ה' שניתן מקום מיוחד לכל מין ולא נערבבם (רמב"ן ויקרא יט, יט).
הצמר והפשתים הם שני המינים העיקריים שמהם הכינו בגדים, והם מינים שונים ומנוגדים בתכלית. הצמר מופק מהחי ורומז למידת החסד, הפשתן מופק מהצומח ורומז למידת הדין, וחיבורם הוא עניין מורכב וקשה. לכן צוותה התורה לחברם במסגרת של מצווה, בבגדי כהונה ובציצית, שבאופן זה חיבורם יהיה בקדושה, וכל כוח יצא אל הפועל בדרך הראויה להוסיף ברכה וחיים. יתר על כן, כיוון שמצווה לערב צמר ופשתים בבגדי כהונה ובציצית, אין ראוי לאדם להשתמש בעירוב מיוחד זה לענייני חולין, כי הוא נועד לקדושה בלבד (דעת זקנים דברים כב, יא; חזקוני ויקרא יט, יט; מצודות דוד לרדב"ז רלה; ליקוטי הלכות כלאי בגדים א').
עוד אמרו שדווקא במסגרת מצווה הכוחות המנוגדים יכולים לצאת לפועל כראוי, אבל שלא לשם מצווה – עירובם גורם לכליאת הכוחות הטובים ומניעת יכולתם לצאת אל הפועל (זוהר ח"ג פו, ב). שכן במסגרת מצווה החסד והדין באים לידי ביטוי כראוי, אבל כשהם מעורבבים, היצר הרע משתמש בהם לרעה (מכתב מאליהו ח"ד עמ' 176). למשל, כאשר אדם צריך לתת צדקה, נוח לו ליצר הרע להתעטף במידת הדין ולטעון שאין מגיע לעני זה צדקה. ומנגד כאשר צריך לעמוד על האמת ולהציל אדם מיד רשע העושקו, נוח לו ליצר הרע להתעטף במידת החסד וללמד על הרשע זכות כדי להיפטר מהחובה לקום לעזרת העשוק.
אפשר לומר, שמתוך ההבדלה בין שני המינים שמצד טבעם היו הראויים ביותר להכנת בגדים, וחיבורם במסגרת של מצווה, למד האדם להפיק וליצור חוטים נוספים שבהם יותר בולט הצד האנושי הממזג את התכונות הטבעיות, ולכן מיזוגם קל ופשוט וממילא אין בו איסור ומצווה.[12]
