ג – הצעה ובגד קשה

מהתורה מותר לשבת או לשכב על בד שעטנז, ואף שמתחממים ממנו, איסור התורה הוא רק כאשר השעטנז מעל האדם או מצידו כדרך בגד ולא מתחתיו, שנאמר (ויקרא יט, יט): “וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ”. אולם חכמים אסרו לשבת או לשכב על בד שעטנז, שמא יעלה ממנו חוט וייכרך על בשרו במגע כלשהו, או שמא יטעה להתעטף בו. כדי שלא יטעו בזה הוסיפו חכמים וגזרו שהאיסור לשבת או לשכב על בד שעטנז יהיה אפילו אם היו מעליו עשרה בדים כשרים (ביצה יד, ב; שו”ע שא, א).

אבל אם בד השעטנז קשה, עד שלא ניתן להשתמש בו כבגד מרוב קשיותו, והוא מונח על רצפה או כיסא שאין שוקעים בו, לא אסרו חכמים לשבת ולשכב עליו, ובתנאי שיהיה דבר שחוצץ בינו לבין הגוף, כדי שאם יצא מבד השעטנז חוט לא יוכל להיכרך על בשרו (שו”ע שא, א). לפיכך מותר לשכב על שטיח שעטנז קשה כאשר פרוס עליו בד אחר, וכן מותר לשבת על כיסא שמתוח עליו בד שעטנז, כאשר המכנסיים או השמלה חוצצים בין הגוף לכיסא. ואף שבד השעטנז המתוח על הכיסא הוא רך, כל זמן שהוא מתוח על כיסא במסמרים או בדבק דינו כקשה (פנים מאירות ב, קיג).[2]


[2]. גזרו חכמים שלא לשבת על בד שעטנז, שמא תיכרך נימה מהבד על בשרו. והוסיפו וגזרו, שאפילו עשר מצעות מפסיקות בין האדם לשעטנז, אין לשכב עליהם (ביצה יד, ב). יש אומרים שרק על בד שרגילים ללבוש גזרו שלא לשכב גם כשהוא תחת עשר מצעות, אבל אם הוא בד שאין רגילים ללבוש, כל שיש עליו כיסוי – מותר לשכב עליו (רי”ד, ריא”ז, ר”ן ורש”ל). אולם לדעת רוב הפוסקים, גזרת עשר מצעות חלה גם על בד שאין רגילים ללבוש (רש”י, רמב”ם, מאירי, חינוך ורא”ש, שו”ע שא, א, לבוש וב”ח).

אבל אם בד השעטנז קשה, מותר לשבת עליו (ביצה יד, ב). לדעת רוב הפוסקים, בתנאי שהוא מכוסה, כך שאין אפשרות שתעלה נימה ותכרך על בשרו (רמב”ם, ר”ש, שו”ע שא, א; ש”ך ד, ועוד). ויש מקילים גם בלא חציצה (רי”ד, ריא”ז וריטב”א), ויש מקילים בתנאי שהוא קשה מאוד כמרדעת (רא”ש ורי”ו).

דין נוסף נאמר לגבי כרים וכסתות שעטנז, שמותר לשבת עליהם “ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן” (משנה כלאים ט, ב). מבואר בירושלמי שם, שההיתר רק בריקים ופרוסים על משטח קשה, אבל אם הם מלאים או נמצאים על משטח רך, כך שנכפפים מצדי האדם שיושב עליהם, אסורים אפילו על ידי חציצה (שו”ע שא, א). רבים מבארים שדין זה הוא אותו הדין שאוסר לשכב על בגד שעטנז שאינו קשה אפילו יש מעליו עשר מצעות, שכאשר הכרים והכסתות יכולים להיכפף – חוזר החשש של כריכת נימה. ויש שהסבירו שכפיפת הכרים והכסתות אסורה מצד עצמה מדרבנן, שנחשבת כהעלאת שעטנז. ובגינת ורדים (ו, יג) כתב שיש בזה איסור תורה, וכן דעת ר”ש קלוגר (טוטו”ד תליתאי, ח”ב קכא). נלענ”ד שהאיסור בתנאי שבעת שהיושב שוקע על הכר או הכסת בד השעטנז נוטה יותר למצב מאונך מאשר מאוזן, שאז הוא יכול להיחשב דרך לבישה.

ציפוי בד שעטנז רך שמתוח על כסא, כך שאין אפשרות שייכפף מצדי האדם בשעת הישיבה, נחשב כמו מצע קשה שלדעת רוה”פ אפשר לשבת עליו בתנאי שתהיה חציצה בינו לבשרו (פנים מאירות ב קיג, פת”ש שא א, ערוה”ש ט).

מבואר בביצה יד, ב, שיש איסור שעטנז בווילון, מפני שלעתים המשרת מתעטף בו ומתחמם ממנו (רש”י). ואם הווילון קשה, כיוון שאין חשש שיתעטף בו – מותר (רמב”ם, טור, שו”ע שא, יא). למד מכך הט”ז (שא, ב) שאין להישען על דופן עגלה משעטנז, וכ”כ חכמת אדם (קו, כא). אמנם לפנים מאירות (ב, קיג) כאשר בד השעטנז קבוע כך שאין אפשרות להתעטף בו, מותר להישען עליו. וכ”כ פת”ש (שא, א), ברכי יוסף (ו-ז), כף החיים (תרלח, נב) ומלבושי ישע (ה, טז).

אסור להשתמש בדרך העלאה בבד שעטנז קשה להגנת גופו מפני שהוא אחד משימושי הלבוש, לכן אסור להניח על הגב מרדעת שעטנז של חמור כדי להוציא עליה זבל (שו”ע שא, ח).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן