ט – המוצא כלאיים בבגדו

בעבר היה השעטנז ניכר, שכן רוב החוטים והבדים היו מצמר או מפשתים, ורבים ידעו להבדיל ביניהם. היו בגדים שהשעטנז היה ניכר בהם מאוד, עד שבמסגרת הקהילה היהודית היה ברור שכל יהודי שלבשם מתריס בכך כנגד מנהג ישראל ומחלל שם שמיים ברבים. והיו בגדים שרוב היהודים ידעו שהם שעטנז אבל לא כולם הבחינו בכך, והיו בגדים שרק מביני דבר יכלו להבחין בשעטנז שבהם. כך יכול היה להיווצר מצב שאדם קנה בגד ולבשו, ולפתע בהיותו בשוק התברר לו שהוא לובש שעטנז שאסור מהתורה. ואזי ההלכה שעליו לפשוט את הבגד, למרות שיישאר ערום באמצע הרחוב ויתבייש, מפני שאין עצה ואין תבונה לנגד ה’, כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד אפילו לרב (ברכות יט, א; שו”ע שג, א).

ואם לא הסירו מפני הבושה, יש אומרים שמצד מצוות התוכחה והעריבות ההדדית של כל ישראל זה לזה, מצווה על חבירו לקרוע את הבגד ממנו (רמב”ם ושו”ע שג, א). וזאת בתנאי שהחבר מסכים שכך הלכה רק שקשה לו לקיים אותה, ומסתבר שלבסוף יודה לחברו שקרע ממנו את הבגד והצילו מהאיסור. אבל אם לובש השעטנז פרק עול מצוות, כיוון שקריעת הבגד לא תקרב אותו לתורה ולמצוות, אין לקרוע ממנו את הבגד. ולדעת רבים, אף במצב שהחבר כעיקרון מסכים עם ההלכה, יש להוכיח אותו אבל אין לקרוע את בגדו (רא”ש, רשב”א, רא”ה, תה”ד).

ראה אדם שחבירו לבש בשגגה בגד שעטנז, והסרתו תגרום לו בושה גדולה, לדעת רבים, לא יעיר לו על כך, כדי שלא יצטרך להסיר את הבגד ויתבייש, אלא יקרא לו לביתו ושם יאמר לו שהוא לובש שעטנז (רא”ש, תה”ד ורמ”א). ויש אומרים שמיד יודיע לו על כך, כדי שיסיר את הבגד בהקדם האפשרי (רמב”ם ורדב”ז).[9]


[9]. ברכות יט, ב: “המוצא כלאים בבגדו – פושטו אפילו בשוק, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב”. מסקנת הגמרא שם שכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, ואינו דוחה איסור תורה בקום עשה. ומי שלובש שעטנז, למרות שאינו עושה מעשה, כיוון שתחילתו במעשה לבישה, גם ההמשך נחשב ‘קום עשה’. בירושלמי (כלאים ט, א) מובאת דעה אחת שצריך לפשוט את השעטנז, ודעה שנייה ש”גדול כבוד הרבים שדוחה את המצווה בלא תעשה שעה אחת”. יש פירשו שבשעטנז דאורייתא צריך לפשוט את הבגד ובדרבנן אינו צריך, וכדברי הבבלי (מהר”א פולדא, ספר חרדים). ויש אומרים שלדעה השנייה בירושלמי כבוד הבריות דוחה גם איסור דאורייתא בקום עשה לשעה אחת (רש”ס, מהר”ם בן חביב). ויש אומרים שהמחלוקת בירושלמי בשאלה האם צריך להעיר לחבר שלובש כלאים או לחוס על כבודו שלא יתבייש לפושטו ברבים (עפ”י רא”ש).

לרמב”ם (כלאים י, כט) הרואה את חבירו או רבו שלובש כלאים דאורייתא “קופץ לו וקורעו עליו מיד”, ומקורו בגרסתו בגמרא, ופירשו רדב”ז וכסף משנה, שכך פירושו של הרמב”ם במעשה של רב אדא בר אהבה שקרע בגדה של אשה מפני שחשב שהיא יהודייה ולובשת כלאים דאורייתא (ברכות כ, א). וכך נפסק בשו”ע שג, א, ושאגת אריה נח.

מנגד, לרא”ש (כלאים ט, ד), משמעות הגמרא ברכות יט, ב, שהרואה את חבירו שלבש בזדון כלאים, יוכיח אותו למרות שאם תוכחתו תתקבל חברו יגיע לידי ביזיון של פשיטת הבגד בשוק (ולא הזכיר כלל אפשרות של קריעת בגדו), אבל אם חברו לבש את השעטנז בשוגג, לא יעיר לו עד שיגיע לביתו כדי שלא יתבזה ברבים בפשיטת הבגד, וכך למד מהירושלמי. וכ”כ תה”ד, רמ”א, רש”ס, ב”ח (ולדעתו כך גם דעת הרמב”ם), פרי יצחק א, כו. ויש ראשונים שסוברים שהגמרא עסקה באדם שפתאום ראה שיש כלאים בבגדו שמצווה עליו לפושטו, ולא התייחסה לשאלה מה הדין כשהלובש אינו יודע שהוא כלאים, האם החבר צריך להוכיח אותו ולהביאו לביזיון (רשב”א, רא”ה, אורחות חיים ומאירי). ונראה שדעתם מסכמת לדעת הרא”ש, שכן גם הם מודים שישנה חובת הוכחה לפי כלליה. בכל אופן לכל הפוסקים שלא כרמב”ם, לא עלתה כלל אפשרות שאדם יקרע את בגדו של חבירו כדי להצילו מהאיסור אלא הדיון הוא על תוכחה בלבד.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן