ה – חוטים שמורכבים משני מינים

חוט שמורכב מצמר כבשים ומין אחר ככותנה, הולכים אחר הרוב: אם הרוב מכותנה, אין חוששים לנימי הצמר הדקים שבו, ודינו כחוט כותנה שמותר לחברו לפשתן. וכן חוט שמורכב מקנבוס ופשתן, אם הרוב מקנבוס, מותר לחברו לצמר. לא זו בלבד, אלא שאפילו התערב צמר גולמי ופשתן גולמי, מותר להוסיף מין אחר ככותנה שירבה על אחד מהם ויבטל אותו, ואזי החוטים שיעשו מהתערובת הזו יהיו כשרים, אבל אם לא היה מין אחר מרובה מהצמר או הפשתים – הבגד שנארג מהחוטים שנוצרו מהתערובת אסור מהתורה (ירושלמי כלאים ט, א; שו”ע רצט, א).

הצמר והפשתן יכולים להתבטל ברוב בשלב שהם גולמיים, אבל לאחר שנעשו חוטים יש להם חשיבות ואינם בטלים אפילו באלף. למשל, בגד כותנה שתפור בחוטי צמר ופשתן ששזורים יחד, אפילו יש בבגד הכותנה פי אלף מהם, הבגד אסור מהתורה. וכן אם התערב חוט קטן של צמר בבגד גדול של פשתן או להיפך – כולו אסור, ואפילו אם נאבד מקומו של חוט הצמר, כל זמן שלא הוציאו אותו – הבגד כולו אסור (שו”ע ורמ”א רצט, א).[4]


[4]. צמר או פשתן גולמי מתבטלים ברוב, מפני שעדיין אין להם חשיבות, שצריך עוד לעבדם ולשנות את צורתם. אבל אחר שנוצר חוט מצמר או מפשתים יש לו חשיבות, וגם אם הוא מעורב בחוטים אחרים כגון כותנה, אינו מתבטל, כיוון שהתבטלות תלויה בהתנגשות בין שני מינים, שאחד מותר ואחד אסור, ואין התנגשות בין חוט צמר או פשתן למינים שמותר לערב עמהם. וקל וחומר שאם התערב במין המנוגד, כגון חוט צמר בבד פשתן, שאינו בטל, מפני שזה גוף האיסור (תוס’ נדה סא, ב ‘בגד’). ואפילו אם תפר בחוט אחד של פשתן קצה של בד ארוך מצמר, וכל הבד מונח על הרצפה ורק בקצה השני מתעטפים, אסור, שהואיל ויש שעטנז בקצה של הבגד, כל הבגד נאסר בלבישה (עי’ שו”ע שא, ג).

חוטים ממוחזרים מבלאי בגדים שנטחנו מותרים. ואף שיש בבלאי הבגדים גם בדי צמר ופשתן, הואיל ונטחנו וחזרו להיות חומר גלם – בטלו ברוב. אמנם אם רוב החומר הגולמי היה מצמר, החוט יחשב צמר, אולם בפועל הסיכוי לכך אפסי (עי’ ב’השעטנז להלכה’ ב, הערה כח; מו; ושם ב, כט). כריות ובטנות מבלאי בגדים: אף שהבלאים לא נטחנו, ויש שם חוטים שלימים – מותר, מפני ספק ספיקא: ספק אם יש שם צמר ופשתן (בפועל הסיכוי שיהיו שם גם פשתן וגם צמר נמוך מאוד), וגם אם יש שם צמר ופשתן, ספק אם חוט התפירה מחבר ביניהם, שאם אינו מחבר, אף שהם בתוך כיס אחד שתפור מכל צדדיו – לרוה”פ אין איסור, כמבואר בשו”ע ש, ה, וכתב הרמ”א שהמנהג כמקילים, כמובא בהערה הבאה (תפארת ישראל בתי כלאים קיח; חשב האפוד א, סד).

משום מראית עין גזרו חכמים על חוטי ‘שיריים’ ו’כלך’ שהיו דומים לצמר ופשתים (משנה כלאים ט, ב). אולם בזמן הזה אין אוסרים אלא צמר או פשתים, מפני שאין חשש שיטעו בין צמר ופשתן לבינם, שכן המבינים בחוטים יודעים להבדיל ביניהם, ואלה שאינם מבינים גם לא טועים ביניהם (עי’ שו”ע רצח, א; ערוה”ש ה-ו).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן