י – כלאיים בבגדי כהונה וציצית

יחד עם איסור שעטנז צוותה התורה בשתי המצוות הנוגעות ללבוש שיהיה בבגד שעטנז: בבגדי כהונה ובציצית.

ארבעה בגדים צריכים הכהנים ללבוש בעת עבודתם: כותנת, מכנסיים ומגבעת – שלושתם היו מבד לבן מפשתן, הבגד הרביעי היה אבנט ששולבו בו חוטי צמר ופשתן, שכן האבנט היה שזור מארבעה חוטים, האחד לבן מפשתן, והשלושה הנוספים מצמר צבוע, האחד בתכלת, השני בארגמן, והשלישי בתולעת שני, שכל חוט שצריך לצבוע בתורה צריך להיות מצמר, כי הצמר סופג היטב את הצבע. לכהן הגדול היו עוד ארבעה בגדים: מעיל, אפוד, חושן וציץ, ובשניים מהם, בחושן ובאפוד, מצווה לשלב צמר ופשתן. ההיתר לכהנים ללבוש שעטנז הוא במשך זמן עבודתם במקדש אבל כאשר יצאו מהמקדש היו צריכים לפשוט את בגדי הכהונה, כדי שלא לעבור באיסור שעטנז.[10]

לגבי שעטנז וציצית נאמר (דברים כב, יא-יב): “לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים (ציצית) תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”. למדו חכמים מסמיכות הפסוקים, שלמרות איסור שעטנז, בציצית שעטנז מותר. שכן מצווה שגדיל הציצית שמטילים על כנפות הטלית יהיה מורכב מחוטי לבן ותכלת, והחוטים הצבועים בתכלת היו מצמר, נמצא שאם הבגד עשוי פשתן, צוותה התורה שיהיה בו שעטנז. בתוך כך למדנו כלל, שכל אימת שיש התנגשות בין מצוות עשה ולא תעשה, מצוות עשה גוברת ומצוות לא תעשה נדחית מפניה (יבמות ד, א-ב). אמנם למעשה, גזרו חכמים שלא להטיל חוטי צמר של תכלת בבגד פשתן אלא להסתפק בחוטי ציצית לבנים בלבד, שמא ילבש את הבגד בלילה שהוא זמן שפטורים בו מציצית ויעבור על איסור שעטנז (מנחות מ, א-ב, שבת כה, ב; רמב”ם ציצית ג, ו-ז).[11]


[10]. הכהן הגדול היה לובש אבנט שעטנז בכל יום, שנאמר (שמות לט, כט): “וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר (פשתן) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה”. אבל לקראת כניסתו לקודש הקודשים ביום הכיפורים לבש בגדי פשתן בלבד ובכלל זה גם אבנטו היה מפשתן, שנאמר (ויקרא טז, ד): “וּבְאַבְנֵט בַּד (פשתן) יַחְגֹּר”. וכן ביחזקאל (מד, יז): “בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר”.

נחלקו בגמרא (יומא ו, א; יב, א; סט, א), אם אבנטו של כהן הדיוט (רגיל) היה שעטנז כאבנטו של כהן גדול, ונפסק להלכה שהיה שעטנז (רמב”ם כלי המקדש ח, א-ב). לרמב”ם (שם יא; כלאים י, לב) הותר ללובשו רק בעת העבודה, ויש מתירים כל זמן שהם במקדש (ראב”ד שם, תוס’ מנחות מא, א, רא”ש, שאגת אריה ישנות כט-ל).

[11]. נאמר (דברים כא, יא-יב): “לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”. למדו חכמים מסמיכות הפסוקים שמצוות ציצית דוחה את איסור שעטנז (יבמות ד, א-ב). לדעת שמואל ורב יהודה (מנחות לט, ב), איסור שעטנז כולו הותר בציצית, ובכלל זה מותר להטיל בבגד צמר חוטים לבנים מפשתן. מנגד, מסקנת הגמרא (מנחות מ, א) כריש לקיש שאמר: “כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם – מוטב, ואם לאו – יבוא עשה וידחה את לא תעשה”, לפי זה בבגד צמר צריך לחייב לעשות גם את החוטים הלבנים מצמר.

יש אומרים שאכן ישנה מחלוקת אמוראים בזה, והלכה כריש לקיש שרק בבגד פשתן צריך להטיל חוטי תכלת מצמר, כי הצמר נועד לצביעת התכלת (רמב”ם, רמב”ן), ויש אומרים (תוס’ יבמות ד, ב, ‘דאפילו’; טור), שכאשר המצווה מתקיימת בשלמות עם תכלת, הותר שעטנז גם בלא הכרח, כגון בבגד פשתן אפשר שגם החוטים הלבנים יהיו מצמר. ויש אומרים (רשב”א וריטב”א) שכוונת ריש לקיש שאם בעל בגד הפשתן יכול להשיג חוטי פשתן לבנים, עליו להטילם בבגד ולא להשתמש בצמר שלא לצורך. אבל אם אינו יכול, למרות שכעיקרון ניתן להשיגם, מותר לו ליטול חוטים לבנים מצמר, כפי שאמרו שמואל ורב יהודה. (ויש דעה בתוס’ שם, שאין בכך מחלוקת אמוראים, אלא מהתורה אין איסור שעטנז בציצית, ומדברי חכמים רק במקום הכרח מותר).

אף שמן התורה מצוות ציצית דוחה איסור כלאיים, בירושלים לא הטילו תכלת בבגד פשתן, וביאר רבי גזירה “לפי שאין בקיאין” (מנחות מ, א), שמא יבואו להשתמש בכלאיים בזמן שאין מצוה. לדעת רי”ף, רש”י, רמב”ם, רמב”ן רשב”א ורי”ו, הכוונה שלא הטילו תכלת העשויה צמר אלא רק פתילי לבן. אולם לרב האי גאון, רב עמרם גאון, ר”ת, עיטור, סמ”ג וסמ”ק, חכמים גזרו שלא להטיל ציציות בבגד פשתן שמא יטילו בו תכלת ויעברו באיסור. להלכה פסקו שו”ע ורמ”א (או”ח ט, ו) שלכתחילה יש לחוש לדעת ר”ת ודעימיה, ולא לעשות טלית מפשתן. ומי שאין לו טלית צמר, מוטב שיקיים את המצווה בטלית פשתן וציצית מפשתן, כדעת הרי”ף ודעימיה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן