ג – האם מותר להפיל לצורך גדול

כפי שלמדנו, כאשר ההיריון מסכן את חייה של האם, מותר להמית את עוברה (אוהלות ז, ו). השאלה, מה הדין במקרה שלא נשקפת לאם סכנת חיים, אולם ההיריון עלול לגרום לה עיוורון או חרשות, או שהתברר בבדיקות שהעובר חולה ועתיד לסבול כל ימי חייו? שאלה זו התעוררה בתקופה האחרונה, כאשר בעזרת המכשירים הרפואיים, ניתנה בידינו היכולת לדעת פרטים רבים על מצבו של העובר. נחלקו בדבר גדולי הפוסקים:

לדעת המחמירים, איסור הפלה הוא ענף של איסור רציחה. ואף שלמדנו שהעובר עדיין אינו נחשב כאדם חי, כיוון שהוא נמצא בתהליך התפתחות לקראת היותו אדם חי, וכבר עתה יש בו מקצת נפש, הפוגע בו עובר על ענף של איסור רצח. וכשם שאסור להרוג חולה מסובל בייסורים, כך אסור להפיל עובר. ורק במקרה שההיריון מסכן את חייה של האם מותר להמית את העובר (הרב אונטרמן נעם ו). ויש מי שכתב, שהואיל והמתת עובר נחשבת כרצח, רק כאשר קרוב לוודאי שהעובר יגרום למיתת האם, מותר להמיתו כדי להצילה (הרב פיינשטיין אג"מ חו"מ ב, סט).

לעומת זאת, רבים סוברים שאיסור הפלה אינו ענף של רצח. יש אומרים שהוא אסור משום חבלה, וכשם שאסור לאדם לכרות איבר מגופו, כך אסור להמית עובר (מהרי"ט ח"א צז; עמוד הימיני לב). ויש אומרים שהוא אסור משום השחתה, וקל וחומר הוא, שאם על השחתת זרע לבטלה ישנו איסור חמור, קל וחומר שאסור להמית עובר שכבר התחיל להתפתח (חוות יאיר לא). עוד אמרו כיוצא בזה, שהאיסור משום מניעת חיים מישראל, שכן נצטווינו לפרות ולרבות (משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ מו). בכל אופן, לכל הדעות הללו, כיוון שאין מדובר באיסור חמור של רצח, במקרים קשים מאוד, מותר לבצע הפלה, וכשם שמותר לאדם לכרות איבר מגופו לצורך רפואתו (ציץ אליעזר ח"ט נא, ג, ג).

למרות שמסוגיית הגמרא ודברי הראשונים והאחרונים עולה שאיסור הפלה אינו חמור כענף של רצח, פוסקים רבים הורו לחומרא, מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים. למעשה, אף שבשאלות חמורות, במצבים של ספק נוטים להחמיר, בזה נכון להקל. מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעיתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה שכזו, אפשר לסמוך על דעת המקילים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותי ראשי ישיבת 'מרכז הרב'. אלא שכל שאלה שכזו צריכה להישקל בכובד ראש על ידי תלמיד חכם שמכיר את הסוגיה תוך קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.[4. לדעת המחמירים, איסור הפלה בבני נח הוא ענף של רצח, וכפשט הגמרא סנהדרין נז, ב: "בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב. משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין. מנהני מילי? … דכתיב: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, איזהו אדם שהוא באדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אמו…" ועל פי הכלל (סנהדרין נט, א): "ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור", היינו אין דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל, גם לישראל הדבר אסור משום רצח (הרב אונטרמן נעם ו; אג"מ חו"מ ב, סט). וכן דייקו מהרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש א, ט), כמובא לעיל בהערה 1, שרק משום שהעובר נחשב כרודף, התירו להורגו כדי להציל את אמו, משמע שלולי כן היה אסור, כי הוא נחשב כאדם חי. (ועיין שם שרבים בארו את הרמב"ם בדרך שונה, כך שאין ממנו מקור להחמיר). וכ"כ במשנה הלכות ו, רד; ט, שכח. ויש שהורו כך משום חומרת העניין, אבל לא התייחסו אל הפלה כאל רצח ממש. וכן הורו ריש"א ורשז"א (נשמת אברהם חו"מ תכה, א, 1). וכן בשבט הלוי (ז, רח; ט, רסו) דחה את דברי האג"מ שיש בהפלה איסור רצח, ואע"פ כן התיר הפלה רק במצב של ספק נפשות. ויש שצרפו שיקול נוסף, שקשה לסמוך על הרופאים, שפעמים רבות אמרו בביטחון שהעובר בעל מום, ולבסוף נולד עובר בריא. ולכך נטה ביבי"א (ח"ד אה"ע א), הואיל והוא ספק דאורייתא, וקשה לסמוך על הרופאים.

ולדעת האגרות משה מותר להפיל רק כאשר הסכנה לאם גדולה וקרוב לודאי שאם לא תפיל תמות (חו"מ ב, סט). אבל נראה שלדעת רוב המחמירים, מותר להפיל גם במקום של ספק שאינו קרוב לוודאי, וכפי שמובא בהלכה ה ובהלכה יב, בשם רשז"א וריש"א, לגבי מי שעלולה לחלות בנפשה. וכפי שהורו לגבי דילול עוברים, כמבואר להלן בהלכה יד, 12. וכן עולה ממנחת יצחק ליקוטי תשובות קלח, שהיקל כאשר ההיריון יגרום לעיוורון, מפני שאמרו חכמים שסכנת עין היא סכנת נפשות (ע"ז כח, ב).

לעומת זאת, המתירים סוברים שהעובר אינו נחשב עדיין כחי, וכפי שאמרו במשנה שעל כן אינו יורש כאדם חי ואינו נטמא, והממית אותו פטור (משנה נדה מד, א). עוד למדנו במשנה (אהלות ז, ו): "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש". הרי שכל זמן שלא נולד אינו נקרא נפש. וכן למדנו במשנה (ערכין ז, א): "האשה שיצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד". ושם בגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג, מכין אותה כנגד בית היריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול". רש"י: "שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא". ושם במשנה מבואר שאם "ישבה על המשבר – ממתינין לה עד שתלד", ומבואר בגמרא: "מאי טעמא? כיון דעקר, גופא אחרינא הוא". למדנו שגם כאשר האשה לקראת סוף הריונה, ובקלות ניתן להציל את חיי עוברה לאחר הוצאתה להורג, בגלל סיבה קלה, שלא לגרום ניוול לגופתה, התירו להמית את עוברה תחילה. הרי שאינו נחשב חי כלל, ואף לצורך שאינו גדול מאוד, התירו להקדים ולהורגו בידיים.

למעשה מצינו באחרונים שהקילו להפיל גם במקרים שאינם פיקוח נפש. בעבר עיקר הדיון היה לגבי וולד שנודע שהוא ממזר. בשו"ת חוות יאיר ל"א, התלבט בשאלה, מצד אחד כתב שאפשר להתיר וסמך דבריו על תוס' נדה מד, א. ומצד שני, אולי האיסור משום השחתה וצריך לאסור את ההפלה כדי לקנוס את החוטאים ולגדור נגדם גדר. ובשו"ת רב פעלים אה"ע א, ד, נשאל אם מותר להפיל עובר ממזר בחודש החמישי, ולא רצה להכריע, אלא שלח סיכום תשובות לשואל, ומקירות דבריו משמע שהסכים להקל. וסיכם שלדעת חוות יאיר כשאין צורך גדול אסור מלכתחילה. ולפי מהרי"ט א, צז, הפלה אסורה משום חבלה, ומותרת בשעת הצורך, ולפי זה "היכא דאיכא פגם משפחה וביזיון וחילול השם אם ישאר העובר ולא תפיל אותו, חשיב זה צורך גדול" ומותר. ובשאלת יעב"ץ א, מג, התיר להפיל ממזר, מפני שמעיקר הדין גם האם שזנתה חייבת מיתה, ועוד התיר להפיל כאשר הדבר נצרך לרפואת האם גם כשמצבה אינו מסוכן.

וכל זה אמרו לגבי עובר ממזר, בריא ושלם, שיכול לגדול ולהיות תלמיד חכם שמעלתו למעלה מכהן גדול עם-הארץ (הוריות יג, א), ורק לא יוכל לישא בת ישראל, קל וחומר כאשר מדובר במי שחייו יהיו מסובלים בייסורים או שיסבול מחולאים שונים ולא יוכל לקיים את עצמו. כיוצא בזה כתב בשו"ת תורת חסד מלובלין אה"ע מב, שיש מחלוקת אם איסור הפלה מהתורה או מדרבנן, ואף אם הוא מהתורה, מותר להפיל לתועלת ורפואת האם גם כשאין סכנת נפשות. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ד חו"מ מו, לגבי אשה שהרופאים סוברים שאם תמשיך בהיריון תהפוך לחרשת, משום שזהו צורך גדול, והוא ניוול גדול מניוולה של היוצאת להיהרג (ערכין ז, א, כמובא לעיל). גם בשרידי אש חו"מ קסב, נטה להקל על פי רוב הראשונים שאין העובר נחשב נפש.

ויש סוברים שכל איסור הפלה הוא מדרבנן, כמבואר בתורת חסד לובלין אה"ע מב, בדעת התוס' (נדה מד, ב), ר"ן וראב"ד. וכך למד בציץ אליעזר ח, לו, מכמה אחרונים. וכפי הנראה הם סוברים שהכלל "ליכא מידעם" מתקיים גם כאשר האיסור לגויים מהתורה ואילו לישראל מדרבנן. ובכל אופן, אם איסור הפלות לבני ישראל מדרבנן, פשוט שלצורך גדול אפשר להתירו.

ולענ"ד צריכים לומר שגם לבני נח כמו לבני ישראל המתת עובר נאסרה משום חבלה והשחתה ולא רצח. ואף שהאיסור נלמד מפסוק העוסק ברצח, שנאמר (בראשית ט, ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם", הכוונה שהוא סייג לרצח, אבל הוא עצמו אסור משום חבלה. שכן כלל נקוט בידינו, כל דבר שנאסר לבני נח ולא נאסר שוב לישראל אחר מתן תורה, אסור לישראל בלבד, מפני שלא יתכן שיהיה איסור שיחול על בני נח ולא יחול על ישראל. ורק איסור שנכתב לבני נח ונשנה אחר מתן תורה לישראל, נשאר באיסורו גם לבני נח (סנהדרין נט, א). ממילא עולה שאם איסור הפלה נאמר לבני נח משום רצח, היה צריך לחזור עליו אחר מתן תורה, ואם לאחר מתן תורה לא למדנו הפלה משום רצח, אלא נזכר איסורו כחבלה והשחתה (לעיל הערה 2), הרי שאחת משתיים: או שאיסור הפלה משום רצח שנאמר לבני נח חל רק על ישראל, או שאיסור הפלה לבני נח משום חבלה, וכיוון שנשנה אחר מתן תורה, הרי הוא חל על ישראל ובני נח. ולא יתכן שלבני נח הפלה אסורה משום רצח וחזר ונשנה לבני ישראל משום חבלה, משום שאלו שני איסורים שונים לגמרי. שרצח אין להתיר בשום מקרה, ואילו חבלה מותרת לצורך גדול. וזה שלגבי העונש יש הבדל אינו מלמד דבר, שכן גם על גזל ואכילת איבר מן החי בני נח חייבים מיתה וישראל פטורים, למרות שיסוד האיסור בשניהם שווה.

ובשו"ת ציץ אליעזר (ז, מח; ח, לו; ט נא, שער ג; יד, ק-קא) ביאר בהרחבה סוגיה זו והסיק על פי כמה וכמה יסודות, שמותר להפיל לצורך גדול. וכ"כ מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל בעמוד הימיני ל"ב. והיה מקרה שאחוז הסיכון היה 25% והרב ישראלי נמנע מלהתיר, והרצי"ה קוק זצ"ל ששמע על דאגתם וצערם הרב של בני הזוג, הורה למעשה שאפשר להתיר על סמך תשובתו הכתובה של הרב ישראלי. ולכך נטה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל (בתחילה אמר לי לפרסם ב'פינת ההלכה' ברדיו שכאשר העובר סובל מתסמונת דאון בני הזוג רשאים לשאול רב שמתיר. לימים שמעתי, שאף הוא עצמו התיר). ]

בחרו פרק אחר מהאתר: