כבר למדנו (בהלכה א), שכאשר ההיריון מסכן את חייה של האם, מותר לה להפיל את עוברה.
אמנם נחלקו הפוסקים במקרה שההיריון אינו מסכן את חייה, אבל מחריף את מחלתה. כגון כאשר מחלת העיניים או האוזניים שלה תחריף, עד שאולי תגיע לעיוורון או חרשות. וכן כאשר ההיריון גורם להחרפת מחלה שאינה מסכנת את חייה, אבל גורמת לה סבל נורא. למחמירים אסור להפיל (אג"מ חו"מ ב, סט; שבט הלוי ז, רח; ט, רסו). ולמקילים מותר (תורת חסד אה"ע מב, לב; משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ מו; ציץ אליעזר ח"ט נא, שער ג).
לעיתים ההיריון עלול לגרום לאשה לחלות במחלת נפש. במקרה כזה הורו כמה פוסקים, שגם לשיטת המחמירים מותר להפיל, כי מחלת נפש בכלל סכנת נפשות, כי היא עלולה לגרום לה לאבד את עצמה (לבושי מרדכי חו"מ לט; רשז"א). בדור האחרון פותחו תרופות טובות לחלק ממחלות הנפש, וכאשר יש חוות דעת של פסיכיאטר לפיה ישנן תרופות שיכולות למנוע את הסכנה, אין היתר (נשמת אברהם חו"מ תכה, 12).
ולדעת המקילים, גם כשאין חשש שמחלת הנפש תוביל להתאבדות, אם ההיריון יגרום לסבל נפשי גדול מאוד או לפירוק המשפחה, מותר להפיל. למעשה, בכל שאלה מסוג זה, צריך לשאול תחילה פסיכיאטר ירא שמיים, ועל פי הערכתו לפנות לשאלת חכם.
אסור להפיל מסיבות כלכליות, וגם כאשר בני הזוג סוברים שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לגדל ילד נוסף, אסור להם לבצע הפלה. ואף המקילים סוברים שהמפילים משום סיבות כלכליות או חברתיות עוברים באיסור חמור. ובזוהר אמרו על מי שגורם להריגתו של עובר, שהוא סותר את בניינו של הקב"ה, וגורם בכייה בשמים, ובעוונו מתרחקת השכינה מהארץ – וצרות מתרבות בעולם (זוהר שמות ג, ב; ציץ אליעזר ז, מח; ט, נא, סוף שער ג).
