ככל שהעובר נמצא בשלב מוקדם יותר של התפתחות, ניתן יותר להקל להפילו. ומאידך, ככל שהתפתח יותר, כך דרגת החיים שבו מתגלה יותר, וגם לדעת המקילים רק במקרים חמורים יותר אפשר להקל.
לפני שעברו על העובר ארבעים יום שלמים, איבריו עוד לא התחילו להתרקם, ואין לו עדיין דין של עובר. ולכן מי שהפילה את עוברה בתוך ארבעים יום, הזכר שייוולד אחריו הוא בכור, כי ההיריון הקודם נחשב כמים בעלמא (יבמות סט, ב). ולכן גם לדעת חלק מהמחמירים, במקום שיש צורך גדול, יהיה מותר לבצע הפלה עד יום הארבעים.[5]
מהיום הארבעים ואחד, כיוון שאיבריו של העובר החלו להתרקם, המחמירים סוברים שאסור להפיל בלא מצב של ספק סכנת נפשות לאם. ויש מהמחמירים שסובר, שהואיל ועד שלושה חודשים האשה נחשבת כמי שעוד לא הוכר עוברה, אפשר לצורך גדול להפילו (יבי"א ח"ד אה"ע א, בדעת כמה אחרונים).
לעומת זאת, לדעת המקילים, הואיל והפלה אינה אסורה משום רצח, לצורך גדול מותר להפיל גם לאחר שלושה חודשים. אבל ככל שהעובר מתפתח יותר, צריך סיבה חזקה יותר כדי להתיר את הפלתו. לכן ההוראה היא להזדרז ככל היותר בביצוע הבדיקות הנדרשות, כדי שאם יהיה צורך להפיל, יהיה הדבר מוקדם ככל האפשר (ציץ אליעזר ט, נא, שער ג; עמוד הימיני ל"ב).
לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו אם ייוולד יוכל לשרוד בכוחות עצמו, גם לדעת המקילים, כמעט ולא ניתן להתיר הפלה. ואם ברור שגם אם העובר ייוולד באופן טבעי, לא ישרוד יותר משלושים יום, במקרים מסוימים חלק מהמקילים יסכימו להתיר הפלה.
כאשר נשקפת לאם סכנת נפשות מהמשך ההיריון, כל הפוסקים מתירים לבצע הפלה. ואפילו אם כבר התחילו צירי הלידה, הורגים את העובר כדי להציל את אמו. אבל אם כבר יצא ראשו או רוב גופו, אין פוגעים בו יותר, מפני שהוא נחשב כבר לאדם, ואין הורגים נפש מפני נפש (אוהלות ז, ו).[6]
[5]. אמנם לעניין חילול שבת, מחללים גם עבור עובר בן פחות מארבעים יום, כי ההיתר לחלל שבת מפני שהעובר יכול להתפתח להיות אדם, וכדברי חז"ל (יומא פה, ב): "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (בה"ג, רמב"ן, פניני הלכה שבת כז, ג). אולם לגבי מעמדו של עובר בן פחות מארבעים יום, מבואר ביבמות סט, ב, לגבי בת כהן שהתעברה מישראל, שהיא נחשבת עדיין כבת כהן ואוכלת בתרומה, כי עוברה נחשב "מיא בעלמא". לאחר ארבעים יום כבר יש לו חשיבות ואינה אוכלת בתרומה.
כיוצא בזה מבואר לעניין בכור, שהנולד אחר הפלה שהתרחשה בתוך ארבעים יום יש לו דין בכור, מפני שרק עובר שהתפתח באופן תקין במשך ארבעים יום איבריו מתחילים להתרקם ויש בו ממש, אבל לפני כן אין בו ממש (שו"ע יו"ד שה, כג). וכן ידוע כיום לרופאים, שבהיריון תקין, עד היום הארבעים עוד לא החלו איברי העובר להתרקם. חשוב לציין בדין זה, שבמרפאות מקובל לחשב את ההיריון מעת הווסת האחרונה, אולם ההפריה נוצרת בפועל לכל הפחות 14 יום לאחר מכן, ורק מעת ההפריה, היינו חיבור הזרע לביצית, מתחילים לספור ארבעים יום. כאשר ההפלה התרחשה לאחר יום הארבעים מההפריה אבל העובר הפסיק להתפתח לפני כן, הכלל הוא שאם מצב ההתפתחות של העובר היה כשל עובר שלא הגיע ליום ארבעים ואחד, הבן הנולד אחריו חייב בפדיון. ואם יש ספק, פודים אותו בלא ברכה.
למעשה, כיוון שהעובר נחשב עד יום הארבעים כמיא בעלמא, המקילים להפיל לצורך גדול, יקלו גם בצורך פחות גדול. וכ"כ בשו"ת באהלה של תורה (א, קטו), לגבי בחורה לא נשואה שקשה לה למסור ילד לאימוץ, שמותר לה להפיל עד היום הארבעים. וכ"כ בשו"ת בני בנים ג, לח. גם חלק מהפוסקים שנוטים לחומרא, כדוגמת רשז"א, יקלו בשעת הצורך לפני ארבעים יום (נשמת אברהם חו"מ תכה, א, 4, לעניין טיי-זקס). אמנם יש מחמירים לפני ארבעים יום כמו לאחר ארבעים יום, כי העיקר לדעתם תלוי בכך שהעובר יכול להיות אדם שלם ומתירים לחלל שבת עבורו (הרב אונטרמן, ונטה להסכים לדבריו באג"מ חו"מ ב, סט). וראו להלן בהלכה יא, הערה 10.
כתב בשו"ת אחיעזר (ג, סו"ס סה), שאין בני נח נהרגים על הפלה לפני ארבעים יום (ומשמע שאין להם איסור). ולישראל יש איסור מדברי חכמים. ע"כ. וכ"כ בשרידי אש חו"מ קסב, כב. וכ"כ בתורת חסד אה"ע מב, לג, לגבי בני נח.
[6]. מארבעים יום ועד המצב שבו העובר יכול לשרוד לבדו, לכאורה אין הבדל, וכך כתב בחוות יאיר ל"א. אולם מוכרחים לומר שגם לדעת המקילים, כמה שיותר מאוחר, קשה יותר להתיר, כי החבלה וההשחתה גדולים יותר. ולכן גם לאחר ארבעים יום, יש צורך לפי המקילים לזרז עד כמה שאפשר את הבדיקות, כדי שבמידת הצורך, ההפלה תהיה מוקדמת ככל האפשר.
לפי המתירים, גם לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו אם ייוולד יוכל לשרוד בכוחות עצמו, אין המתתו נחשבת כרצח אלא חבלה או השחתה, ואזי לכאורה לצורך גדול מאוד היה אפשר להקל להמיתו. וכפי שלמדנו בערכין ז, א, שאם האם נידונה למיתה בידי בית הדין, הורגים את עוברה לפניה כדי שלא תתנוול אח"כ. ורק אם כבר החלו צירי הלידה, ממתינים עד שתלד, ולאחר מכן מוציאים אותה להורג. ע"כ. אולם למעשה, כיוון שהוא קרוב יותר להיחשב חי, גם המתירים לא נהגו להתיר לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו הוא יכול להתקיים בכוחות עצמו. וכן עולה מדברי הציץ אליעזר, ראש המדברים בסוגיה זו, שמסוף החודש השביעי ואילך יש להחמיר (יג, קב, ה-ו). וכבר למדנו בתחילת הערה 4, שיש סוברים שאין בהפלה איסור רצח ואע"פ כן אוסרים הפלה במקום שאין פיקוח נפש (שבט הלוי ז, רח), כיוצא בזה דעת המקילים לאחר שהעובר יכול להתקיים בכוחות עצמו. (אמנם בציץ אליעזר חלק ט' עמ' רלט סיכום יד, כתב שאיסור ממש יש רק כשהאם יושבת על משבר הלידה, ומזה עולה שבמקרים קשים מאוד, כמבואר למעלה, אפשר יהיה גם אז להקל).
