אף שלעניין איסור הפלה דין בני נח ובני ישראל שווה, ישנו הבדל בחומרת העונש. יהודי שהמית עובר, אינו נענש על כך בבית הדין, ואילו גוי שהמית עובר, חייב מיתה.
כידוע, בני נח נצטוו בשבע מצוות כלליות, והעובר על אחת מהן חייב מיתה. אחת משבע המצוות היא שפיכות דמים, כפי שנאמר לנח לאחר שיצא מהתיבה (בראשית ט, ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". דרש רבי ישמעאל, שגם ההורג עובר חייב מיתה, שנאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" – איזהו אדם שבאדם – זה עובר (סנהדרין נז, ב; רמב"ם מלכים ט, ד).[2]
לעומת זאת, בן ישראל שהרג עובר אינו חייב מיתה, מפני שבעת שביארה התורה שעונש הרוצח הוא מיתה, לא רמזה שגם המתת עובר בכלל זה. אמנם ברור שגם לבן ישראל אסור להמית עובר, שכן יש לנו כלל (סנהדרין נט, א), שכל הדברים האסורים לבני נח אסורים גם לישראל, מפני שהתורה באה לקדש את ישראל ולהחמיר עליהם במצוות, ולכן לא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל. ואם למדנו שלבני נח אסור להרוג עובר, הרי שגם לישראל אסור להרוג עובר. ההבדל היחיד הוא בחומרת העונש, שבן נח נהרג על הריגת עובר ואילו ישראל אינו נהרג.
צריך לדעת, שבפועל על פי כללי ההלכה, גם בעת שהיתה סמכות לבית הדין להעניש במיתה, רק לעיתים נדירות מאוד היו מוציאים אדם להורג כפי העונש הקצוב בתורה. ואמרו חכמים (משנה מכות א, י), שבית דין שבמשך שבע שנים הוציא אדם אחד להורג נחשב 'סנהדרין חובלנית', ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם הוציא להורג אדם אחד בשבעים שנה נחשב 'סנהדרין חובלנית'. ואף שיש עשרות עברות שהעונש הקצוב עליהן בתורה הוא מיתה, לא היה בית דין מוציא להורג אדם בשבע שנים. הרי שעונשי המיתה שנאמרו בתורה, בין לישראל ובין לבני נח, נועדו בעיקר כדי להרתיע ולהצביע על חומרת החטא ועל עונשו בעולם הזה ובעולם הבא, אבל לא כדי שההוצאה להורג תהפוך לדבר מצוי.
כפי הנראה, התורה החמירה על בני נח בעניין המתת עובר יותר מאשר על ישראל, מפני שמבין הגויים ישנם שנוטים לזלזל בערך חיי אדם, עד שחלקם חשודים על שפיכות דמים, וכדי להציב בפניהם סייג חמור, גזרה התורה שגם על ממית עובר אפשר לגזור עונש מיתה. אמנם נראה שלעניין היתר הפלות במצב של חולי חמור, דין בני ישראל ובני נח שווה, ובכל מצב שמותר לישראל להפיל מותר גם לבני נח.[3]
[2]. מבין השיטין ניתן ללמוד, שהריגת עובר אינה נחשבת כרצח, ולכן אילו היה כתוב שאסור לשפוך דם האדם, לא היינו יודעים שאסור להרוג עובר, ורק מזה שהוסיפה התורה את המילה 'באדם', למדנו שגם העובר בכלל האיסור. כמו כן מבואר בתורה (שמות כא, כב) שהחובל באשה וגורם לה להפיל את עוברה, אינו נחשב כרוצח וצריך לפצות אותם בכסף, בסכום שייקבע על ידי בית-הדין. שנאמר: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ (ומתו), וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן (לאשה), עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים".
[3]. כפי שנלמד בהמשך, לדעת רבים מותר לישראלית לבצע הפלה כאשר העובר סובל מחולי גדול, וכן כאשר ישנו חשש שההיריון יגרום למחלה חמורה אצל האם. השאלה מה הדין לבני נח. יש אומרים שאסור, הואיל ולגביהם איסור ההפלה חמור יותר. אמנם נראה למעשה, שבכל מקום שמותר ליהודים להפיל גם לגויים מותר, וזאת על פי הכלל היסודי שלא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל. ורק לעניין העונש העקרוני, החמירה התורה בדין בני נח יותר, כדי להרתיע את החוטאים. כך עולה מדברי התוס' בפירוש השני (סנהדרין נט, א, 'ליכא'), שהכלל "ליכא מידעם" מחייב להלכה, וכ"כ גם בתוס' חולין (לג, א, 'אחד'). מנגד, יש מהאחרונים שכתבו שלדעת הרמב"ם, הכלל הזה אינו מחייב להלכה, ויתכן שיהיו דברים שאסורים לגוי ומותרים לישראל, כגון אכילת בשר בהמה מפרכסת (הל' מלכים ט, יג; חת"ס יו"ד יט; ערוך לנר סנהדרין נט, א).
אמנם נראה, שלכל הדעות הכלל העקרוני מוסכם, וכפי שמצינו אצל פוסקים רבים שמתחשבים בו. אלא שכאשר ישראל מחמירים בדבר מסוים, יתכן שבפרט אחד יצא קולא, כגון שישראל צריכים להקפיד בכל דיני שחיטה, ואזי גם אם הבהמה עוד מפרכסת, כיוון שנשחטה כהלכה, אין בה דין אבר מן החי. אבל לא יתכן שיהיה דבר עקרוני שבו הגויים מצווים להחמיר יותר מישראל. ולכן לא יתכן שבסוגיה חשובה ועקרונית, מבחינה מעשית ומוסרית, כמו הפלות, בשאלות רבות יתירו לישראל ויאסרו לבני נח. ועיין ברשב"א חולין לג, א, שכאשר יש טעם, אפשר שיצא בפרט מסוים קולא לישראלים, וכן עיין בשדי חמד כללי המ"ם קסו.
לפיכך, איסור הפלות חייב להיות שווה בישראלים וגויים, וכל ההבדל הוא רק בעונש העקרוני הקצוב בתורה. הבדל מעין זה קיים בכל שבע מצוות בני נח בנוגע לדיני הראיות, שבן ישראל נהרג רק בשני עדים והתראה, ואילו בן נח גם בעד אחד ובלא התראה. ואין הכוונה שעל פי התורה צריך לרדוף אחר כל בן נח שעבר על אחת משבע המצוות כדי להוציאו להורג, אלא שכאשר יש בכך צורך לתיקון העולם, מערכת המשפט רשאית להוציא את החוטא להורג על פי עד אחד ובלא התראה.
