ארכיון הקטגוריה: יג – עצי פרי ובל תשחית

א – היחס לעצי פרי

חשיבות מיוחדת ישנה לעצי פרי, וכל הנוטע עצי פרי כדי להוסיף מזון בעולם, נעשה שותף עם הקב"ה בבריאת העולם וקיומו, שנאמר (בראשית ב, ח): "וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם". ולכן גם ישראל, בשעה שהם נכנסים לארץ צריכים להידבק במידותיו של הקב"ה ולנטוע עצי פרי, שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויק"ר כה, ג). ונטיעת עצי פרי בכלל מצוות יישוב הארץ (חת"ס סוכה לו, א). בימינו החקלאים שנוטעים מטעים הם שזוכים בעיקר מצווה זו, מפני שתועלתה של נטיעת עצי פרי בגינות פרטיות זעומה לעומת הפירות שמגדלים במטעים להמוני בית ישראל.

האדם נמשל לעץ פרי, שנאמר (דברים כ, יט): "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". שלא כמו השיחים שצומחים במהירות ובזמן קצר מגיעים לשיאם – העצים צומחים לאט, ורק לאחר שיגיעו לבחרות יניבו פרי. כך גם האדם, תהליך התפתחותו איטי יחסית לשאר בעלי החיים, ורק לאחר שיגיע לבחרותו יוכל להניב פרי ולהיות שותף בקיומו של העולם ופיתוחו. בעצי הפרי ניכרת יותר המגמה האידיאליסטית, הם אמנם פחות יפים בדרך כלל, אבל הם אינם צומחים למען עצמם אלא מגמתם להניב פירות כדי לזון בהם בני אדם ובעלי חיים. גם האדם המתוקן צריך להשתדל להידמות לעץ פרי, ולהעניק מטובו לסביבתו ולחברתו, ולא לדאוג לעצמו בלבד.

ואף הקב"ה לימד אותנו להתייחס בדרך ארץ לעצי פרי, שאפילו לצרכי בניית המשכן ציווה להביא עצי שיטים, שהם עצי סרק, כדי ללמדנו עד כמה צריך להיזהר מעקירת עצי פרי (שמו"ר לה, ב; תנחומא ויקהל ט).

איסור 'בל תשחית' הכללי נלמד מהאיסור להשחית עצי פרי, כי עץ הפרי הוא הדוגמא המובהקת לדבר בעל ערך, שכן הוא מקור ברכה שממנו צומחים פירות שמעניקים חיים ושמחה. לכן אמרו חכמים שכאשר עוקרים עץ פרי שלא כדין מתעורר צער בעולם, וקולו של העץ הולך מסוף העולם ועד סופו, אלא שאין קולו נשמע (פרקי דרבי אליעזר לד), לפיכך נתנה התורה פתחון פה לעצי הפרי וצוותה שלא להשחיתם. גם ההיסטוריה האנושית מלמדת, שכאשר כובשים השחיתו את עצי הפרי ומערכות ההשקיה של הארצות הנכבשות – גרמו אחר כך לרעב ומצוקה של מיליוני אנשים. כיוצא בזה, החברה המודרנית, צריכה להתייחס בכבוד, זהירות ואחריות למשאבי הטבע, ולכל המפעלים שעל ידם החיים מתקיימים בעולם.

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

ב – האיסור לעקור עצי פרי

איסור עקירת עצי פרי נאמר כהוראה לחיילים, שגם כאשר הם צרים על עיר האויב, לא יעקרו ולא ישחיתו את עצי הפרי. שנאמר (דברים כ, יט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". ביאר הרמב"ן (שם), שהאיסור נאמר באופן מיוחד לחיילים, משום שבסערת המלחמה מתפתח בקרבם יצר נקמנות והשחתה, לכן הוצרכו לאזהרה מיוחדת שלא ישחיתו את עצי הפרי. ויש במצווה זו ביטוי לאמונה שה' יצליח את דרכם של חיילינו, ועל כן לא כדאי להשחית את עצי הפרי, שהרי עצים אלו יהיו שלנו לאחר המלחמה. ולכן לדעת הרמב"ן איסור זה חל רק בארץ ישראל ובמקומות שמתכוונים ליישב, ועל כן יש גם מצווה לאכול מפירות אותם העצים בעת המצור (שכחת העשין ו). אמנם משאר הפוסקים משמע שאיסור עקירת עץ פרי חל בכל העולם.

כאשר הדבר נצרך למצור, מותר לעקור עצי פרי, אלא שבאה התורה ללמדנו שיש להקדים ולעקור עצי סרק, ורק אם עצי הסרק לא יספיקו לצורך המצור, מותר לעקור גם עצי פרי (ב"ק צא, ב). והרמב"ם מפרש, שעיקר האיסור הוא להשחית עצי פרי כדי לצער את הנמצאים במצור ולהכאיב לליבם, כשיראו את עציהם נעקרים.[1]

איסור עקירת העץ חל גם כאשר חוסמים את אמת המים שמשקה אותו, הואיל וזו אחת הדרכים המקובלות להשחית עץ. אלא שעל השחתת העץ בגרזן וכיוצא בו לוקים, שנאמר: "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן", ואילו על חסימת אמת המים, אף שעוברים באיסור תורה, אין עונש מלקות.

רק פגיעה באמת המים או בצנרת שמביאה מים לעץ אסורה מהתורה, אבל המפסיק להשקות את העץ, אינו עובר באיסור השחתה, למרות שהעץ ימות מעצמו, שכן אין האדם משועבד לעץ להשקותו. אמנם מידת צדיקים לטרוח על קיום הדברים המועילים לחיים, כאשר התועלת מרובה מהטרחה.[2]


[1]. דברי הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה נז. י"א שבעת המצור האיסור חמור יותר (סמ"ג ל"ת רכט, לחם משנה להל' מלכים ו, ח; הרב גורן בתורת המועדים), ואע"פ כן לצורך פיקוח נפש גם בעת מצור מותר לעקור עצים כדי לצער את הנצורים. וי"א שרק כאשר המטרה לצער את הנצורים אסור, אבל אם המטרה להועיל למצור, גם בלא פיקוח נפש מותר (הלכות מדינה ב, ז, לרב ולדינברג). ולרוב הפוסקים, אין הבדל בין מצור למצב אחר, ומה שלימדה התורה הוא, שבעת מצור יש להקדים להשתמש בעצי סרק, אבל אם יש צורך להשתמש בעצי פרי, כיוון שהמטרה היא הניצחון ולא השחתת העץ, מותר, וכפי שלמדנו בב"ק צא, ב; ספרי לדברים שם. וכ"כ רש"י, רמב"ן, מאירי ועוד.[2]. ברמב"ם הל' מלכים ו, ח, מבואר שגם חסימת אמת המים אסורה מהתורה. וביארו העמק דבר ומהרש"ם, שעל פגיעה בגרזן לוקים, ועל פעולה שממיתה את העץ באופן עקיף כמו ניתוק אמת המים – אין לוקים. ע"כ. ופשוט שאין אדם משועבד לעץ להשקותו (שלא כמו אדם שכלפיו נאמרה מצווה מחייבת, ויקרא יט, טז: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"), ולכן גם כשיש מערכת השקיה אוטומטית, מותר להפסיק את פעולתה, באופן שלא יזרמו יותר מים לעצים, הואיל ואין בכך פגיעה במערכת הצינורות שעל ידם העץ יכול להתקיים. כיוצא בזה כתב בחזו"א על הרמב"ם שם. והוסיף ששמירת העץ היא מידת חסידות, שכן צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם, מפני זהירותם מגזל (סוטה יב, א). וכ"כ במנח"י ג, מה, שאין אדם חייב לאכול לחם כאשר יש לו לחם מהודר יותר, שכל זמן שאינו עושה פעולה שתגרום במישרים או בעקיפין להשחתת האוכל – אין איסור.

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

ג – הנכלל באיסור השחתת עץ פרי

האיסור לעקור עץ פרי הוא בתנאי שהעץ מניב פירות, אבל אם העץ הזדקן או חלה עד שהוא מניב בשנה פחות מקב פירות (כ-1,200 סמ"ק), פקע ממנו דין עץ מאכל ומותר לעוקרו. לגבי עץ זית, מפני חשיבותו המיוחדת, ישנה חומרה, שכל עוד הוא מוציא בשנה רבע קב (כ-300 סמ"ק) – אסור לעוקרו. כדי להיות בטוחים שהעץ אינו מניב פירות כשיעור הנזכר, צריך לעקוב אחריו מספר שנים. במיוחד הדברים אמורים לגבי עץ זית, שהיבול שלו משתנה מאוד משנה לשנה, ורק כאשר ברור שאינו מסוגל להניב בשנה רבע קב (כ-300 סמ"ק), מותר לעוקרו. המדד לכך הוא לפי ההשקיה והטיפול הרגיל של בעל העץ, שאם הוא משקה אותו ומטפל בו כפי הבנתו ורגילותו, ולמרות זאת אינו נותן כמות כזו של פרי – אין איסור לעוקרו.[3]

גם נטיעה צעירה שעדיין איננה מניבה פרי אסור לעקור, מפני שהיא עתידה להניב קב פירות. מיני צומח שמגדלים פירות שברכתם 'האדמה', אינם בכלל האיסור, הואיל והאיסור הוא לעקור עץ שמניב פירות שנים רבות (לעיל ב, ח).[4]

כמובן שמותר לזמור ענפים של עץ פרי לצורך העצמת צמיחתו. אבל כאשר אין תועלת לעץ בקציצת ענפים נוספים, יש אומרים שאסור לקוצצם (מהר"י באסן קא). ולדעת רוב הפוסקים אין איסור לקצוץ ענפים כל עוד העץ נשאר קיים בבריאותו (מאירי, משנה למלך, חוות יאיר; הר צבי ב, קא, ועוד רבים).

יש אומרים שמותר לעקור עץ פרי עם שורשיו וגוש אדמתו כדי לנוטעו במקום אחר שבו יוכל להתקיים (לעיל ב, ה), מפני שהאיסור הוא להמית עץ פרי, אבל כל שקרוב לוודאי ששתילתו במקום אחר תצליח והוא ימשיך לחיות – אין איסור (שאלת יעב"ץ א, עו; שבות יעקב א, קנט, מהר"ש ענגיל ג, קיא). ויש אומרים, שעצם העקירה אסורה, ואין מועיל שינטעו את העץ אח"כ במקום אחר. מה עוד שיש חשש סביר שהעץ לא ייקלט במקום החדש (חת"ס יו"ד קב; מהר"י אשכנזי לד; זבחי צדק). ונראה, שבשעת הצורך, כאשר קרוב לוודאי שהשתילה החדשה תצליח – מותר, וכדי להבטיח את הצלחת השתילה מחדש, יש להיעזר בגנן מנוסה. וכאשר יש ספק אם מותר על פי ההלכה לעקור את עץ הפרי, כל זמן שישנה סבירות גבוהה שהעץ יחיה, אפשר להתיר לעוקרו על מנת לנוטעו מחדש, למרות שיש סיכון מסוים שימות.


[3]. המקור לכך שצריך לנהוג בהלכה זו בזהירות יתירה, ממה שנאמר "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא", כלומר רק כאשר תדע בוודאות שאכן עץ הפרי אינו מניב מספיק פירות, מותר לעוקרו (חת"ס יו"ד קב; ערוגת הבושם יו"ד קיט). חישוב שיעור נפח קב: ביצה = 50 סמ"ק, לוג = 6 ביצים = 300 סמ"ק, קב = 4 לוג = 1,200 סמ"ק. ואמנם לשיעור ר' חיים נאה ביצה כ-56 סמ"ק, ולחזו"א כ-100 סמ"ק, אולם השיעור המדויק כ-50 סמ"ק, כמבואר בפנה"ל ברכות י, 11, ולעיל יא, ו, 6.[4]. רבים כתבו שהאיסור גם על נטיעה צעירה שאינה מניבה פירות ומהם: ערך שי יו"ד קטז; שבט סופר יו"ד צד; מהרש"ם ז, קעח; שו"ת ר' אליהו גוטמאכר יו"ד לד; בית שלמה יו"ד ב, קעו. וכתבו חת"ס והעמק דבר, שאמנם אין לוקים עליהן. ומהרי"ל דיסקין העלה סברה להקל בשנות ערלה הואיל ואסורים באכילה, ודבריו לא התקבלו (עי' הר צבי או"ח ב, קב). יש אומרים שעץ שנותן פירות שראויים לאכילה בשעת הדחק, כגון תפוחי יער, בכלל האיסור (דרכי תשובה קטז, נא). ויש אומרים שהואיל ובפועל אינם נאכלים ואין נוטעים אותם לצורך פרי, אין בהם איסור (ערוגת הבושם יו"ד קכ), וכן נראה.

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

ד – לצורך מקומו ולצורך כלכלי

איסור עקירת עץ פרי נאמר בתורה בלשון השחתה, שנאמר (דברים כ, יט): "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ", מכאן שאם העקירה אינה לשם השחתה, אלא לשם תועלת חשובה ששווה הרבה יותר מהעץ, אין איסור לעקור את העץ, שכן אין זו השחתה (ב"ק צא, ב). לפיכך, מותר לעקור עצי פרי כדי לבנות במקומם בית דירה או לצורך הרחבת בית כנסת או מקווה טהרה.

אלא שיש נוטים להחמיר, שרק לצורך חיוני מותר לעקור עץ פרי, כגון שהמשפחה התרחבה והדירה צפופה להם, אבל עבור מותרות ופינוק, כגון הרחבת מרפסת בלא הכרח או עיצוב הגינה מחדש – אין לעקור עצי פרי. ויש נוטים להקל, לעקור עץ פרי עבור כל דבר שנחשב אצל העשירים כצורך, ואפילו לצורך עיצוב הגינה מחדש או הרחבת החלל הפנוי בגינה לשם טיול.

ונראה למעשה, שהרוצה להקל לעקור לצורך נוי ומותרות, יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שישקול את הצורך היטב וישהה את החלטתו כדי שיהיה בטוח שמדובר ברצון אמיתי ולא חולף. ונכון שיעשה זאת על ידי גוי.[5]

לעיתים בעלי מטעים מעוניינים לעקור את עצי הפרי ששתלו כדי לשתול במקומם עצים או ירקות, וכיוון שהמטע ניטע לצרכי פרנסה, השיקול הכלכלי מרכזי. אם המטע הגיע למצב שאין כדאיות לטפל בו, מפני שמחיר הטיפול גבוה ממחיר הפירות, למרות שכל עץ מעצי המטע מניב הרבה יותר מקב בשנה, ברור שמותר לעקור את עצי המטע כדי לנטוע במקומם עצים שניתן לשער שיניבו רווחים. ואם המטע רווחי אבל לדעת בעל המטע אם יעקור את העצים וישתול אחרים במקומם ירוויח הרבה יותר, אזי יש לשקול את העניין היטב, ולהתייעץ עם מביני דבר ולשאול שאלת חכם, ורק אם יתברר שאכן יש סיכוי גבוה שהעקירה תוביל לרווח משמעותי, יכול החכם להורות היתר לעקור.

כאשר הנטיעות נשתלו מתחילה בצפיפות, כדי שלאחר שיתפתחו יפזרום בשטח, אין איסור להעבירם למקום אחר, כיוון שהעברתם לצורך העצים. יתר על כן, מותר לדלל חלק מהנטיעות, כדי שהנטיעות הסמוכות אליהן יתפתחו כראוי, שכן כאשר עץ מזיק לחבירו, מותר לעקור את העץ הפחות מועיל שביניהם, כפי שיבואר בהלכה הבאה.


[5]. כתב הרא"ש (ב"ק ח, טו), שלצורך מקומו של העץ מותר לעוקרו. וכ"כ רמב"ם ורי"ו. עפי"ז התיר הט"ז קטז, ו, לעקור עץ פרי כדי להרחיב דירה. יש אומרים שהכוונה לצורך חיוני, וכפי שכתב חוות יאיר קצה, שההיתר הוא דווקא לצורך מגורים מה שאין כן להרחיב חצרו או לצורך טיול, וכ"כ בשאילת יעבץ א, עו; זבחי צדק, וערוה"ש קטז, יג. ויש אומרים שההיתר לכל צורך שמקובל על בני האדם, וכ"כ מהר"י באסן קא; חיד"א בחיים שאל א, כב; שאילת שלום ועוד. ומ"מ כאשר הדבר נעשה על ידי גוי האיסור דרבנן, ויש סוברים שאף מותר (עי' פנה"ל שביעית ויובל ה, 9).כאשר אין מקום לבנות סוכה בלא שיעקרו עץ פרי, מותר לעקור את העץ לצורך המצווה. בנוסף לכך, עלות המקום לסוכה גבוה משווי עץ הפרי (עי' בהר צבי או"ח ב, קב).

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

ה – כשהעץ מזיק

לפעמים קורה שעץ הפרי גורם לנזק, ואזי מותר לעוקרו, כי אין העקירה בדרך השחתה אלא כדי להסיר נזק. וכן מסופר (ב"ק צב, א), שכאשר הרגיש האמורא שמואל, שהדקלים הנטועים בין הגפנים מזיקים לגפנים, עד שאפילו ניתן להרגיש את טעם התמרים בענבים, ציווה על אריסו לעקור את הדקלים, שהיו זולים מהגפנים. וכן מסופר (ב"ב כו, א), שדקליו של רבא בר רב חנן היו נטועים סמוך לכרמו של רב יוסף, והיו באות ציפורים לדקלים ולאחר מכן יורדות ומזיקות את ענביו של רב יוסף. ונפסקה הלכה שצריך לעקור את הדקלים כדי שלא יזיקו לגפנים. וכן כאשר עץ פרי נדבק במחלה, ואם לא יעקרו אותו המחלה תתפשט לעצים אחרים, מותר לעוקרו כדי למנוע נזק.

כאשר עץ הפרי מושך אליו יבחושים וזבובים שנכנסים לבית וגורמים צער רב, על אחת כמה וכמה כאשר הצער נגרם לשכנים ואף עלול לגרום לסכסוך שכנים – אם הניסיונות להסיר את הנזק על ידי ריסוס וכדומה לא צלחו, מותר לקוץ את האילן. וכן כאשר שורשי תאנה שכוחם רב חודרים שוב ושוב לצנרת הביוב ומבקעים את הצינורות, כיוון שיש בזה נזק גדול, מותר לעקור את התאנה. וכשיש ספק בדבר יש לשאול שאלת חכם.

מותר לעקור עץ פרי שמאפיל על החלון ומונע מן האור להיכנס לבית, מפני שהאפלת החלון נחשבת כנזק גדול שאדם רגיל להקפיד עליו מאוד. אמנם אם ניתן למנוע את הנזק על ידי קציצת הענפים המאפילים על החלון, יש להסתפק בקציצתם, למרות שיהיה צורך לקצוץ את הענפים כל כמה חודשים, משום שמניעת טרחה שכזו אינה מתירה עקירת עץ פרי (חוות יאיר קצה). וכן הדין כאשר צריך לשלם לגנן על קציצת הענפים כל כמה חודשים, והתשלום לכך גבוה ממחיר הפירות. מפני שרק מטע שנועד לצורך מסחרי מותר לעקור כאשר הוא הפסדי, אבל בגינה פרטית מלכתחילה נטיעת העץ אינה לשיקול כלכלי, וממילא אין להתיר את עקירתו משיקול כלכלי רגיל אלא רק כאשר מדובר בטורח גדול שקשה לבצעו או בעלות כספית גדולה בהרבה.[6]


[6]. אין לטעון שכשם שהותר לעקור מטע שעלות הטיפול בו גבוה מהרווח שיש ממנו, כך אפשר לעקור בגינה עץ פרי שנותן בשנה פירות ששווים 50 ₪ כאשר עבודת הגנן בטיפול בו או בקציצת הענפים שמאפילים על החלון שווה 200 ₪. משום שנטיעת עץ פרי בגינה פרטית אינה לתועלת כלכלית, שכן כל אדם נבון יודע שעלות גידול פירות בגינה פרטית, ובכלל זה חישוב זמן העבודה, גבוהה לאין ערוך מעלות גידול פירות במטע מסחרי. הרי שלפי כוונת הנוטעים עץ פרי בגינה, ערך כל קילו שגדל בגינתם שווה פי כמה וכמה מערך הפירות שהם קונים בחנויות יוקרה, וכדרך שאמרו חכמים (ב"מ לח, א): "רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו". ולכן רק כאשר מניעת הנזק כרוכה בטורח גדול מאוד, או בעלות כספית גדולה בהרבה, יש היתר לעקור. אמנם אין חיוב על בעל הגינה להמשיך להשקות את עץ הפרי, ואף אם הדבר יגרום למיתתו, כמבואר לעיל בהלכה ב' והערה 2.מותר לעקור עץ פרי ששורשיו חדרו עמוק לתוך קבר של אדם וגורמים ביזיון גדול – לו מפני שהוא אדם גדול או לבני משפחתו שמצטערים מכך מאוד (עי' שבט הלוי ב, רח).

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

ו – הסכנה הסגולית שבעקירת עץ פרי

כפי שלמדנו מצד ההלכה מותר לעקור עצי פרי שמזיקים מאוד לאנשים בהבאת יבחושים או בפגיעה בצנרת הביוב, וכן מותר לעקור עצי פרי כדי לבנות במקומם בית או להרחיבו. אלא שהדבר אינו פשוט: ישנה מסורת, שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו, וכפי שאמר רבי חנינא (ב"ק צא, ב): לא מת בני לפני זמנו, אלא מפני שקצץ תאנה לפני זמנה. לדעת רוב הפוסקים, רק כאשר עוקרים עץ שלא כהלכה – יש סכנה, אולם בעקירה המותרת על פי ההלכה – אין סכנה.

אבל יש פוסקים שהבינו, שאפילו במקרים שלפי ההלכה מותר לעקור את עץ הפרי, העוקרו מסתכן בנפשו. במיוחד למדו זאת מצוואת רבי יהודה החסיד, שהיה אחד מגדולי מקובלי אשכנז הראשונים, והזהיר שלא לעקור עץ פרי. ויש שחששו מאוד לכל אזהרותיו, ואמרו שכל העובר עליהן – מסתכן בנפשו (שאלת יעב"ץ א, עו; חיים ביד כ"ד). והיו רבנים, שמסיבה זו, גם כאשר על פי ההלכה היה מותר לעקור עץ פרי, נזהרו וחששו להורות היתר בזה מחמת הסכנה. ורבים המליצו ליתר ביטחון לבצע את העקירה על ידי נוכרי, שאין עליו איסור לעקור עץ פרי, ועל ידי כך היהודי יינצל מהסכנה.[7]


[7]. דעת רוב הפוסקים ברורה, שכל הסכנה היא רק כאשר עוקרים בניגוד להלכה, ולכן הראשונים לא דנו בשאלת הסכנה אלא רק בשאלה ההלכתית. וכ"כ הט"ז יו"ד קטז, ו; חיד"א בחיים שאל א, כג; בנין ציון א, סא; שועה"ר, חקרי לב, ערוה"ש קטז, יג, ועוד רבים. מנגד החוששים מסכנה גם כאשר הדבר מותר להלכה הם: צוואת ר' יהודה החסיד מ"ה; שאילת יעבץ א, עו; חיים ביד כ"ד. יש אומרים שחשש הסכנה כאשר יש לבעל העץ סיבות אמיתיות לעוקרו, כי הוא אישית סובל ממנו, אבל אין הדבר נראה בעיני הרבים כסיבות מוצדקות (דברי חיים ח"ב יו"ד ענז; מהרש"ג א, כד).      ←עקירה על ידי נוכרי: יש אומרים שרק איסור שעונשו מיתה, אסור מדברי חכמים לבקש מנוכרי לעשותו עבור ישראל (ראב"ד), ולדעת רוה"פ, כל איסור תורה אסור מדברי חכמים לבקש מנוכרי לעשות עבור ישראל. לפי זה אסור ליהודי לבקש מנוכרי לעקור עץ פרי שאין היתר לעוקרו. אבל כאשר יש ספק אם מותר לעוקרו, כיוון שהאיסור לבקש מנוכרי הוא מדברי חכמים (שבות), במצב של ספק אפשר להקל (כמבואר בפנה"ל שביעית ה, ט, 9). כיוצא בזה, כאשר מצד הדין מותר לעקור את עץ הפרי, אם מבקשים מנוכרי לעשות זאת, אין לחשוש לסכנה, ולכן פוסקים רבים המליצו שגם במקום שיש היתר לעקור, עדיף לבצע זאת על ידי נוכרי.

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

ז – בל תשחית – האיסור הכללי

מצווה מהתורה שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין אם הם כלים או חומרי גלם. יסוד המצווה באזהרה לחיילים שלא להשחית עצי פרי בעת מלחמה, שאם בעת מלחמה צריך להיזהר מלהשחית, על אחת כמה וכמה בימי שגרה. מכאן למדנו, שכל השובר כלים או קורע בגדים או הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור 'בל תשחית'.[8]

הטעם לאיסור ברור. אדם צריך להתייחס אל הדברים המועילים בכבוד ולרצות בקיומם. וגם אם לו עצמו אין תועלת ממאכל מסוים, מפני שאינו ערב לחיכו, אין הוא יחיד בעולם, ישנם עוד ברואים, אנשים ובעלי חיים, שיכולים ליהנות ממנו, ועל כן יש להיזהר שלא להשחיתו בחינם.

בכלל איסור 'בל תשחית' כלול האיסור להשחית את משאבי הטבע, שאם אפילו בשעת מלחמה אסרה התורה על החיילים להשחית עצי פרי בלא שיש בכך הכרח, ואפילו את אמת המים שמזרימה מים אל עץ הפרי אסור מהתורה להרוס (לעיל הלכה ג). קל וחומר שבימי שגרה אסור להשחית או לזהם את משאבי הטבע. בעבר היכולת של האדם לפגוע בסביבה היתה קלושה, ולכן עיקר האיסור היה מכוון כלפי הפגיעה בעצי פרי או באמת המים שמשקה אותם. אולם בדורות האחרונים, בעקבות פיתוח הטכנולוגיה וריבוי האוכלוסייה, היכולת של האדם לזהם את האוויר, הקרקע והמים ולהשחית גברה מאוד, וחובה גדולה מוטלת על מנהיגי כל מדינה וקהילה – לקבוע חוקים ותקנות להגנת הסביבה, ומצווה מהתורה על כל אדם לשמור חוקים אלו כדי שלא להשחית את משאבי הטבע. כיוצא בזה אמרו חכמים (קה"ר ז, יג): "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשַי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".


[8]. המשחית פירות עובר בבל תשחית מקל וחומר, מה אילן שעושה פירות הזהירה עליו התורה, פירות עצמם על אחת כמה וכמה (ספרי שם). ומצאנו בתלמוד שאיסור בל תשחית חל על כל הדברים המועילים, כמו הריגת בעלי חיים (חולין ז, ב); השחתת כלים (שבת קכט, א); מאכלים (שבת קמ, ב); בגדים (קידושין לב, א). וכך דעת רוב הראשונים, שאיסור בל תשחית הוא מהתורה (תוס' ב"מ לב, ב; רבנו יונה, רבנו פרץ, רי"ו וסמ"ג). כתב הרמב"ם (מלכים ו, י, וספר המצוות ל"ת נז), שכיוון שהאיסור נאמר במפורש לגבי עץ פרי, עונש מלקות נאמר רק למשחית עץ פרי, אבל המשחית שאר דברים נענש במלקות מדברי חכמים בלבד. (י"א שלרמב"ם גם עצם איסור השחתת שאר דברים מדברי חכמים, וי"א שגם הוא מסכים לדעת שאר הראשונים שהאיסור מהתורה).

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

ח – לצורך מותר להשחית

כאשר ההשחתה נעשית לשם סיבה חשובה, אין זו השחתה, ואין בה איסור. לפיכך מותר לצורך כלכלי להשמיד פירות. כגון במצב שהשוק מוצף בפירות זולים, ואם לא ישמידו חלק מהפירות הגדלים בשדות, לא יהיה משתלם לקוטפם ולגדלם (עי' תענית כ, ב).

כמו כן מצווה על החתן לשבור כוס מתחת לחופה, כדי שיזכור בעת שמחתו את הצער על חורבן בית המקדש (ברכות לא, א; רמ"א או"ח תקס, ב). וכן מצווה על האבלים לקרוע את בגדם על המת, ואין בזה איסור השחתה, אלא מצווה, שעל ידי כך הם מכבדים את הנפטר ומתאבלים עליו. ואע"פ כן, אסור לאבל לקרוע על המת יותר מדי בגדים, משום איסור 'בל תשחית' (ב"ק צא, ב).

וכן מסופר (שבת קה, ב), על אחד מגדולי האמוראים שבשעה שבני ביתו עשו דבר שאינו הגון, כדי לחנכם ולייסרם ולהראות להם עד כמה חמור המעשה שעשו, הראה את עצמו ככועס ושבר לפניהם כלי בחמתו. כביכול אמר להם בכך, הכל אינו שווה אם אתם עושים דבר נורא שכזה. אלא שהואיל ושלט בעצמו, דקדק שלא להשחית כלי חשוב אלא שבר כלי שממילא עמד להישבר. ואף שגם בזה יש השחתה מסוימת, כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חינוכית, אין בזה איסור. אבל אסור לשבור כלים מתוך כעס של אובדן שליטה, כי כעס כזה אסור באיסור חמור. אמרו חכמים (שבת קה, ב): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", שכן המאבד שליטה מרוב כעס – משעבד את עצמו לכעסו, ובכך הוא נחשב כעובד עבודה זרה.[9]


[9]. אף שאמרו חכמים שאין לקרוע על המת יותר מדי, על תלמידי חכמים גדולים ביותר מותר לקרוע הרבה בגדים, וכפי שמסופר על רבי יוחנן שקרע על רבי חנינא רבו שלושה עשר בגדי משי. היינו שבכל פעם, לאחר שהחליף את הבגד הקרוע בבגד שלם, חזר ונזכר במיתתו של רבי חנינא ושוב נצטער וחזר וקרע את בגדו (מו"ק כד, א; תוס' ב"ק צא, ב, 'עובר').             ←

לדעת בעל החינוך תקכ"ט, וסמ"ק קע"ה, כדי לחנך מותר להשחית כלים שממילא עומדים להישבר, או כלים שאין בהם תועלת, או להשליך על הארץ כלים שבפועל לא ישברו. אבל כלי טוב אסור להשחית אפילו לתועלת חינוכית. ויש סוברים שלתועלת חינוכית מותר לשבור אפילו כלי טוב, וכן משמע מתוס' קידושין לב, א, 'רב יהודה', והגמ"י הל' מלכים ו, ג. ונראה שאין זו מחלוקת אלא הכל תלוי בעניין. ככלל אסור לשבור כלי טוב לשם חינוך, שהרי בעצם השבירה יש דוגמא רעה של חוסר שליטה, כביכול, עד כדי עבירה של 'בל תשחית'. אבל לעיתים נדירות מאוד, בעת שנעשים מעשים רעים במיוחד, מותר "לשבור את הכלים", כדי להדגיש את חומרת הדבר. מעין שבירת הלוחות של משה רבנו ע"ה לאחר שראה את עגל הזהב, והסכים הקב"ה למעשיו (יבמות סב, א).

אדם שמתענה ורוצה לשמור על כך בסוד, והביאו לפניו מאכלים, ורק אם יזרקם יוכל לשמור את סודו. יש מתירים לזורקם (גנזי חיים מערכת ב' לב), ויש אוסרים (יפה ללב ח"ב תקסה, ג).

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

ט – השחתת מאכלים וביזויים

חומרה מיוחדת יש בהשחתת מאכלים, מפני שהמאכלים מקיימים את האדם ואיסור 'בל תשחית' נזכר לגביהם. לפיכך הוסיפו חכמים תקנות ואזהרות כדי שלא יגיע אדם להשחתת אוכל, ובמיוחד לחם, שהוא עיקר מזונו של האדם.

הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך ללחם כלי שעלול להיות מלוכלך, שמא יפגום את הלחם. וכן הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר שעלול לפוגמם ולהשחיתם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א). קל וחומר שהלוקח מאכל לצלחתו צריך להיזהר שלא להפריז, כדי שלא יגרום במו ידיו לכך שיצטרכו להשליך את שייריו. וכן כאשר מכינים סעודה, יש להיזהר שלא להכין מאכלים מיותרים שקרוב לוודאי שייזרקו. אלא אם כן מדובר במקום שהכבוד מחייב להגיש בשפע, שאז מותר להכין ולהגיש כמויות שחלקן יזרקו.

אסור לשבת על תרמיל או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך (שו"ע קעא, ב). כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל כאשר אין חשש, מותר לזורקם. למשל, מותר לחלק שקדים ורימונים על ידי מסירתם בזריקה. וכן נוהגים בבתי כנסת רבים לזרוק סוכריות בעת שהחתן עולה לתורה, ואין בדבר איסור, מכיוון שהסוכריות עטופות בנייר ואין חשש שיימאסו על ידי הזריקה. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, הואיל והוא עיקר מזונו של האדם ועל כן צריך לנהוג בו כבוד מיוחד, שלא לזורקו כדרך שזורקים מאכלים שחשיבותם פחותה (שו"ע קעא, א).[10]

מותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר, ובתנאי שלבסוף יאכל את הלחם. והמדקדקים נזהרים לאכול בכל פעם גם מעט מן הפת כדי שלא תתבזה להיחשב ככף בלבד (שו"ע קעא, ג).


[10]. אמנם בעת שמחלקים את הלחם לאחר ברכת המוציא, יש שנוהגים לזרוק מעט את הפת. ויתכן שאין בדבר איסור, כי מדובר בזריקה קטנה שאין בה כל כך זלזול אלא ביטוי של חיבה ללחם, שרוצים ליתנו במהירות לכל המסובים, כדי שלא ליצור הפסק ארוך בין הברכה שבירך הבוצע עבור שאר המסובים לבין הטעימה עצמה. ואף על פי כן, ראוי להחמיר שלא לזרוק לחם כלל, וכמובא במ"ב קסז, פח.

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

י – שיירי מאכלים

כאשר אדם חש שהוא שבע, אין מצווה ואף לא מידת חסידות שיסיים את האוכל שבצלחתו, למרות שאת כל מה שלא יאכל יזרקו. ואמנם מידתם של חסידים שליבם כואב על זריקת מאכל, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בחינם, ואם יוכלו להציל דבר מהשחתה – יצילוהו (ספר החינוך תקכ"ט). אך כיוון שאכילה יתירה אינה בריאה, ו'בל תשחית' של הגוף חמור יותר מ'בל תשחית' של המאכלים שייזרקו, עדיף שיזרקו את האוכל מאשר יאכלו אותו בלא צורך (שבת קמ, ב). כמו כן מותר לאדם לזרוק מביתו מאכלים שהוא או בני ביתו עלולים להתפתות לאוכלם למרות שאינם בריאים להם. אמנם בתקופות של עוני עדיף היה שאדם יאכל את כל מה שנתנו לו, כדי שיצבור מאגרים לתקופות קשות. כהמשך לכך נהגו להקפיד לסיים את כל האוכל שבצלחת. אולם כאשר גם העניים אינם סובלים מרעב, אלא בדרך כלל מהשמנת יתר, עדיף לזרוק את המאכלים המיותרים. ועיקר הזהירות צריכה להיות כיום, שלא למלא את הצלחת באוכל מיותר, ולא לקנות מאכלים מיותרים.

אדם שערך סעודה גדולה, ונשאר לו הרבה אוכל בריא וטעים, אסור לו לזרוק אותו לפח, אלא ישמור אותו במקרר או במקפיא כדי לאוכלו אחר-כך. ואם משפחתו לבדה לא תוכל לאכול את כולו, מן הראוי להשתדל לחלק את הנותר לקרוביו או לשכניו. ואם יוכל למצוא עניים שיחפצו בו, הרי זה משובח, שבכך יציל את האוכל מהשחתה וגם יקיים מצוות צדקה. וכן מצווה על בעלי אולמות ומסעדות לתת את האוכל הטוב שנותר להם – למוסדות חינוך או למשפחות עניות. ואם שווי הטורח שבחיפוש אנשים שירצו לקחת את הנותר והבאתו אליהם עולה על מחיר שוויו של האוכל הנותר, אין מצווה לטרוח על חלוקתו אלא רק מידת חסידות. כאשר קשה למצוא אנשים שייהנו מהנותר, מנהג חסידות לרחם על בעלי חיים ככלבים וכחתולים, ולתת להם את השאריות, ולא להשחית בחינם את האוכל. אבל אם באותו זמן האדם יכול לעשות דברים יותר חשובים ומועילים, אין מידת חסידות להעדיף לדאוג לשיירי המזון, שכן משקל החסידות לבחור את הדבר המועיל ביותר.[11]


[11]. ניתן להעריך את שווי הטורח שבחלוקת האוכל לנזקקים בתשלום שהיה צריך לשלם לאחד העובדים בסעודה כדי שיבצע זאת. ואם המחיר שהיה צריך לשלם לו גבוה משווי שיירי המאכלים, הרי שאין מצווה לטרוח על חלוקת האוכל, הואיל ותוך שדואגים שלא להשחית את האוכל משחיתים את זמן העבודה ששווה יותר. אמנם אם יש לאדם זמן פנוי, מידת חסידות שיטרח כדי שמאכלים ודברים שימושיים לא ילכו לאיבוד.

נראה להוסיף שגם כאשר שווי הטורח שבחלוקת האוכל לנזקקים נמוך משווי שיירי המאכלים, אם הטורח או אי הנעימות שבזה קשים עליו עד שמבחינתו היה מוכן לשלם את שווי שיירי המאכלים ולהיפטר מהטורח למצוא אנשים שיאכלום, אין עליו מצווה לטרוח למצוא מי שיאכלם אלא רק מידת חסידות (עי' שו"ע חו"מ רסג, א-ג).

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

יא – זריקת בגדים וחפצים והחלפת רהיטים

מותר למי שיש בגד משומש להחליט שאינו רוצה ללובשו עוד ולקנות במקומו בגד חדש. ואף שהבגד המשומש עדיין ראוי לשימוש, אין בכך איסור 'בל תשחית', שאין אדם משועבד לבגדיו ללובשם עד שיתבלו, וכאשר הם אינם מהנים אותו, מותר לו להפסיק ללובשם ולקנות אחרים במקומם. אלא שאם הבגדים המשומשים שלו עוד טובים, מצווה להשתדל למצוא אנשים שיוכלו ליהנות מהם. ואם הוא נותנם לעניים יש בידו גם מצוות צדקה. וכן הדין לגבי כלים ורהיטים משומשים, שאין מוטלת על האדם חובה להשתמש בהם עד שיתבלו, אלא בעת שהם מפסיקים לשמח אותו מותר לו לקנות במקומם חדשים. ואם ישנם אנשים שעוד יוכלו ליהנות מהם, מצווה ליתנם להם. וגם אם אינו מכיר אנשים נזקקים, כדי להימנע מהשחתתם בחינם מצווה שייתן אותם לחנויות יד שנייה או מרכזי חלוקה לנזקקים, ואם הם רהיטים וחפצים, ניתן לפרסמם באתרי אינטרנט שנועדו למכירת דברים משומשים או מסירתם.

אמנם כאשר שוויו של הטורח למצוא אנשים שישתמשו בהם עולה על ערכם, אין מצווה לטרוח בזה אלא רק מידת חסידות, וכפי שנתבאר בהלכה הקודמת ובהערה.

מותר לחתוך ציציות ישנות כדי לקשור במקומן חדשות, ואף שאם היה טורח בהתרתן היה עוד אפשר להשתמש בהן, כאשר יש בכך טורח, מותר לחותכן למרות שגורמים בכך להשחתתן (ח"א יא, לב). וכן מותר להסיר מספר תורה יריעה שכתובה בכתב לא יפה כדי להחליפה ביריעה שכתובה בכתב יפה, למרות שגורמים בכך לגניזתה של היריעה שכתובה בכתב פחות יפה (ספר חסידים תתעט). כיוצא בזה, מותר לגנוז חומשים ישנים ולקנות במקומם חומשים חדשים בדפוס יפה יותר.

מותר לאנשים מבוססים מבחינה כלכלית להחליף ארונות מטבח ושיש, מרצפות ורהיטים, למרות שהם עדיין במצב טוב, הואיל והם עושים זאת כדי לשמח את עצמם ולא כדי להשחית את הישנים. אולם מצווה עליהם להשתדל למצוא אנשים שייהנו מהרהיטים שהם מחליפים. ונראה שאם בעיני רובם המכריע של חבריהם, הנמצאים באותה רמה מבחינה חברתית וכלכלית, מעשיהם נחשבים כהשחתה וכבזבוז מוגזם, אזי יש במעשיהם משום איסור 'בל תשחית'. ורק אם יימצאו אנשים שייהנו ממה שהם מחליפים, או שיעניקו בכך עבודה לאנשים שנצרכים לעבודה כדי לפרנס את משפחתם, למרות שהם נוהגים בבזבזנות יתירה, לא יהיה בידם איסור 'בל תשחית'.

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

יב – שלא לבזות שיירי מאכל

גם כאשר אין איסור 'בל תשחית' בזריקת שיירי מאכל, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה פירורי לחם גדולים משיעור נפח 'זית', אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם (שו"ע או"ח קפ, ג). אלא יש לעטוף את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד.

אם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מנפח 'זית', אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, אולם אמרו חכמים שראוי שלא לבזותם אלא לאוספם דרך כבוד. משום שהמשליך פירורים על הארץ, נוהג כמי שבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, וכיוון שאינו מכיר טובה ומכבד את הלחם, מן השמיים יפסיקו להשפיע לו טובה עד שיהיה עני. ועוד, שיש בדבר סגולה, שאמרו חכמים שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני, 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב).

לכן ראוי להיזהר שלא להשאיר פירורים מפוזרים על הארץ, ולא להשליכם מן השולחן על הרצפה, אלא יש לאוספם ולזורקם לפח או למים. ואף שעל ידי השלכתם למים הם יושחתו, כיוון שאין בהם שיעור כזית, אין איסור לאבדם, רק שראוי שלא לבזותם בהשלכתם לארץ (שו"ע קפ, ד; מ"ב י).

מותר ואף רצוי במידה מסוימת, להשליך שיירי לחם לחצר, כדי שישמשו מזון לציפורים. וזה בתנאי שמדובר בכמות מצומצמת של פירורים, אבל כאשר נשארו חתיכות רבות של לחם, אין סיכוי שהציפורים יאכלום תוך זמן קצר, ויהיה בזה יותר בזיון, ואף השכנים עלולים להצטער מכך. קל וחומר שאין להניח שיירי לחם על הפח הציבורי. ולכן כאשר מדובר בכמות גדולה יחסית של שיירי לחם, יש לעוטפם בשקית ולהניחם בפח.

הרואה לחם או מאכל אחר במקום שאנשים הולכים עליו והוא מתבזה, מפני כבודו יש להגביהו על סלע או להניחו בצד הדרך באופן שלא יתבזה כשידרכו עליו (עירובין סד, ב; בית ברוך מה, לא).

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

יג – עצי סרק

ככלל איסור בל תשחית נאמר על דברים שיש בהם תועלת, אבל עץ סרק, היינו עץ שאינו נותן פירות, לא היה נחשב בעל חשיבות, ולכן לא חל עליו איסור 'בל תשחית' (רמב"ם הל' מלכים ו, ט). כיום שמספר האנשים בעולם גדל מאוד ורובם מתגוררים בבתי קומות בצפיפות, וחשוב להם מאוד לטפח גינות נוי, כדי ליהנות מיופיו של הטבע ותועלתו לבריאות, ולשם כך אף מוכנים להשקיע כסף, הרי שיש לכל העצים, השיחים והפרחים שאנשים רגילים לגדל ולטפח ערך כספי, וממילא המשחית אותם עובר באיסור תורה. בנוסף לכך, יש בעצי הסרק תועלת לטיהור האוויר.

ומידת חסידות שלא לפגוע סתם בלא סיבה בשום חי או צמח, גם אם בינתיים אין לו שום ערך כספי, מפני שאין ראוי לפגוע בשום דבר נברא, שאין דבר שנברא בעולם לבטלה, ולכל נברא ערך ייחודי משלו, שעל ידו ניתן להבין יותר את מגמתו של בורא העולם. וכן אמרו חכמים (ב"ר י, ו): "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל". וכן אמרו בזוהר (ח"ג פו, א), שכל עשב, אפילו הקטן ביותר, יש לו כוח עליון למעלה, וכל מה שנעשה עימו בזה העולם, הכל הוא על ידי אותו הכוח שלו בעליונים. ואף שעדיין לא זכינו להבין את כל החכמה הגנוזה בעצים ובעשבים, ואין אנו יכולים לעמוד על סוד שירתם, איך שהם מקלסים תמיד את הקב"ה, הננו יכולים להתרשם מהיופי שבבריאה ומחכמת הבורא וגדולתו. כיוצא בזה אמרו חכמים, שהתכסות האדמה בעשבים כמוה כעריכת השולחן באופן נאה, כדי שהאדם יוכל להגשים בפאר והדר את ייעודו האלוקי (עי' ויק"ר יא, א). כתוב בפסקי התוספות (פסחים קל"ב), שהקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה. ואמרו חכמים (כתובות קיב, ב): "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות", נמצא שגם בעצי הסרק גנוז משהו מכוחם של עצי הפרי.

הרי שיש ערך לשמירת מיני הצומח והחי שלא יכחדו מן העולם. וכן ברור שיש לשמור על החוקים שנחקקו למען שמירת בעלי חיים וצמחי בר מוגנים. ראשית, מפני הערך העצמי שבשמירת הבריאה על כל גווניה. שנית, מפני שהחקיקה שנקבעה על ידי נציגי הציבור מחייבת כל אחד, הן מצד כוחו של הציבור לקבוע תקנות, והן מצד דינא דמלכותא דינא. אמנם כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לשמירת מין ממיני החי או הצומח, צרכי האדם גוברים, ובלבד שהדבר נעשה בשיקול דעת ולא מתוך זלזול ואי התחשבות בסביבה. כהשלמה לערך שמירת הסביבה, ראוי להוסיף שמצווה לשמור על ניקיון הסביבה ויופיו של הטבע, ולהימנע מהשלכת פסולת במקומות שאינם מיועדים לכך, ובארץ ישראל שמירה זו קשורה למצוות יישוב הארץ (עי' כתובות קיב, א).

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

יד – תקנת חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל

בתקופת בית המקדש השני, ראו חכמים כי רבו המקרים שבהם עיזים וכבשים שיצאו למרעה הזיקו לעצים ולשדות, ופגעו ביכולתם של חקלאים יהודים להתקיים ולהמשיך ליישב את הארץ. על כן תקנו שלא יגדלו בהמה דקה בעבר הירדן המערבי. בהמה דקה הוא שם כולל לכבשים ועיזים, שהן קלות תנועה ומגיעות לכל מקום ולוחכות כל עץ, ועיקר הנזק לצומח נגרם מהן. לימים התבררה חשיבותה של התקנה, שלאחר שהערבים כבשו את הארץ, לא נזהרו בשמירת הצומח, ובהמותיהם השחיתו את הצמחייה והפכו את הארץ שהיתה זבת חלב ודבש לשממה.

אמנם גם בהמות גסות, היינו שוורים ופרות, עלולות להזיק לעצים, אלא שלא גזרו שלא לגדלן, מפני שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. וכיוון שהאנשים צריכים את השוורים והפרות לחריש, לחלב ולבשר, ולא ניתן להובילן מחוץ לארץ בדרכים ארוכות, והן גם מזיקות פחות, התירו לגדלן בארץ. וכמובן שמוטלת על בעלי הפרות החובה לשומרן כדי שלא תזקנה, ואם הזיקו בשדות, בעליהן צריכים לשלם את מה שהזיקו. אבל בהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ, שכן הבהמות הדקות מסוגלות ללכת בדרכים ארוכות, ולכן גזרו שלא לגדלן במקומות הישוב שבארץ. ורק במדבריות וביערות של ארץ ישראל, ובעבר הירדן המזרחי ובארצות הסמוכות לארץ ישראל – מותר לגדלן. וכל הרוצה לקנות בהמה דקה לצורכי בשר לחג או לחתונה, מותר לו לקנות בהמה דקה ולהשהותה אצלו עד שלושים יום, ובתנאי שלא תצא לרעות בחוץ, אלא הוא יביא לה את מזונה. וכן מותר למוכרי הבשר להביא בהמות דקות כדי למוכרן, בתנאי שלא ישהו אותן אצלם יותר משלושים יום, ולא יצאו לרעות בשדות ובגינות (ב"ק עט, ב – פ, א; רמב"ם הל' נזקי ממון ה, ב; ז).[12]


[12]. בב"ק פ, א, מסופר על חסיד אחד שהיה חולה וגונח מליבו. שאלו לרופאים ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח ישר מעטיני הבהמה, משחרית לשחרית. הביאו לו עז וקשרו אותה ברגלי מיטתו, כדי שלא תוכל לצאת ולהזיק, וכך היה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו חכמי ישראל לבקרו, כיוון שראו אותה העז קשורה בכרעי מיטתו, מיד חזרו לאחוריהם ואמרו: לסטים מזוין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו?! לדעת רוב המפרשים אותו חסיד היה חולה במחלה שאינה מסוכנת, אבל אם היה חולה במחלה מסוכנת היה מותר לו לגדל את העז. והבא"ח ביאר ב'בן יהוידע', שגם לחולה רגיל מותר היה להחזיק עז קשורה למיטתו, כי התירו חכמים לחולה לעבור על איסור מדבריהם, אולם כיוון שאותו חסיד היה מפורסם כאדם גדול, היה עליו להיזהר בזה יותר, כדי שלא ילמדו ממנו להקל, ולכן הקפידו עליו חכמים. ואף אותו חסיד הודה בשעת מיתתו ואמר: יודע אני שאין בי אלא עוון אותה העז, שעברתי על דברי חבריי. עיקר התקנה משום יישוב הארץ (רש"י), ולכן החשש הוא לא רק שמא יזיקו לאחרים, אלא גם שמא יזיקו לשדות בעליהן (תוס' יו"ט ותפארת ישראל ב"ק ז, ז). והוסיף בכפתור ופרח י', שהאיסור אפילו כשאין שדות של ישראל כלל, מפני הנזק שהן מזיקות לצמחי הבר. אמנם השו"ע חו"מ תט, א, פסק שהאיסור הוא רק כאשר ישנה התיישבות יהודית. אף שעיקר התקנה נועדה לישוב הארץ, לאחר שרב ירד לבבל, הנהיג בקהילות היהודיות שבבבל שלא יגדלו בהמות דקות בקרבת המקומות המיושבים (ב"ק פ, א; רמב"ם נזקי ממון ה, ח).
פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה

טו – גידול בהמה דקה בזמננו

במשך התקופה שהארץ היתה שוממה, בלא מטעים ושדות של ישראל, בטל האיסור לגדלן (שו"ע חו"מ תט, א). לאחר שזכינו לחזור לארץ אבותינו ולהפריח את שממותיה התעוררה השאלה מחדש. יש אומרים, שהואיל והטעם שלשמו נגזרה הגזירה ידוע, שלא יזיקו לשדות, כל זמן שהטעם קיים אף הגזירה קיימת. וכיוון שהיום ישנם שדות שעלולות להינזק מן הבהמות, הגזירה חזרה לתוקפה (יבי"א חו"מ ג, ז; שבט הלוי ד, רכז).

אבל לדעת הרב צבי פסח פרנק, הכלל הוא שכל גזירה שנתבטלה בתקופה מסוימת, אינה חוזרת למקומה ללא תקנה חדשה. ומאחר שבמשך הגלות בטלה הגזירה, פג תוקפה, ואין כיום איסור לגדל בהמות דקות בארץ (הערות הר צבי לטור חו"מ ת"ט).

בנוסף לכך, הואיל ובמשך התקופה הראשונה להתיישבות החדשה בארץ היה מקובל לגדל עדרים של בהמות דקות, ממילא יוצא שכל המתיישבים שנטעו שדות ועסקו בחקלאות התיישבו על דעת כך שמותר לרועי הבהמות הדקות לרעות בשדות הבר, בתנאי שיזהרו שלא להזיק למטעים ולשדות הירקות. וכיוון שכל התקנה נעשתה למענם, והם הסכימו שיגדלו בהמות דקות סביב שדותיהם, אין מקום להחזיר את התקנה למקומה (עמוד הימיני כג; ציץ אליעזר ז, כד, ג).

בנוסף לכך, יתכן שגם טעם התקנה בטל, הואיל וכיום יש לנו משטרה שמסוגלת להגיע לכל מקום ולאכוף את החוק באופן שיגן על השדות מפני הבהמות, וממילא אין צורך להחזיר את התקנה למקומה.

למעשה, כיוון שהמחלוקת באיסור חכמים, הלכה כדברי המקילים, שכלל הוא, ספק בדברי חכמים להקל. לא זו בלבד שאפשר להקל בזה אלא שכך ראוי, מפני שעל ידי רעיית הבהמות הדקות מתקיימת כיום מצוות יישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את מצוות ירושת הארץ שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. וכיוון שיסוד התקנה משום יישוב הארץ, כאשר הדבר מועיל לישוב הארץ יש בגידולן כיום מצווה.

פורסם בקטגוריה יג - עצי פרי ובל תשחית | כתיבת תגובה