חומרה מיוחדת יש בהשחתת מאכלים, מפני שהמאכלים מקיימים את האדם ואיסור 'בל תשחית' נזכר לגביהם. לפיכך הוסיפו חכמים תקנות ואזהרות כדי שלא יגיע אדם להשחתת אוכל, ובמיוחד לחם, שהוא עיקר מזונו של האדם.
הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך ללחם כלי שעלול להיות מלוכלך, שמא יפגום את הלחם. וכן הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר שעלול לפוגמם ולהשחיתם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א). קל וחומר שהלוקח מאכל לצלחתו צריך להיזהר שלא להפריז, כדי שלא יגרום במו ידיו לכך שיצטרכו להשליך את שייריו. וכן כאשר מכינים סעודה, יש להיזהר שלא להכין מאכלים מיותרים שקרוב לוודאי שייזרקו. אלא אם כן מדובר במקום שהכבוד מחייב להגיש בשפע, שאז מותר להכין ולהגיש כמויות שחלקן יזרקו.
אסור לשבת על תרמיל או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך (שו"ע קעא, ב). כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל כאשר אין חשש, מותר לזורקם. למשל, מותר לחלק שקדים ורימונים על ידי מסירתם בזריקה. וכן נוהגים בבתי כנסת רבים לזרוק סוכריות בעת שהחתן עולה לתורה, ואין בדבר איסור, מכיוון שהסוכריות עטופות בנייר ואין חשש שיימאסו על ידי הזריקה. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, הואיל והוא עיקר מזונו של האדם ועל כן צריך לנהוג בו כבוד מיוחד, שלא לזורקו כדרך שזורקים מאכלים שחשיבותם פחותה (שו"ע קעא, א).[10]
מותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר, ובתנאי שלבסוף יאכל את הלחם. והמדקדקים נזהרים לאכול בכל פעם גם מעט מן הפת כדי שלא תתבזה להיחשב ככף בלבד (שו"ע קעא, ג).
