גם כאשר אין איסור 'בל תשחית' בזריקת שיירי מאכל, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה פירורי לחם גדולים משיעור נפח 'זית', אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם (שו"ע או"ח קפ, ג). אלא יש לעטוף את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד.
אם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מנפח 'זית', אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, אולם אמרו חכמים שראוי שלא לבזותם אלא לאוספם דרך כבוד. משום שהמשליך פירורים על הארץ, נוהג כמי שבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, וכיוון שאינו מכיר טובה ומכבד את הלחם, מן השמיים יפסיקו להשפיע לו טובה עד שיהיה עני. ועוד, שיש בדבר סגולה, שאמרו חכמים שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני, 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב).
לכן ראוי להיזהר שלא להשאיר פירורים מפוזרים על הארץ, ולא להשליכם מן השולחן על הרצפה, אלא יש לאוספם ולזורקם לפח או למים. ואף שעל ידי השלכתם למים הם יושחתו, כיוון שאין בהם שיעור כזית, אין איסור לאבדם, רק שראוי שלא לבזותם בהשלכתם לארץ (שו"ע קפ, ד; מ"ב י).
מותר ואף רצוי במידה מסוימת, להשליך שיירי לחם לחצר, כדי שישמשו מזון לציפורים. וזה בתנאי שמדובר בכמות מצומצמת של פירורים, אבל כאשר נשארו חתיכות רבות של לחם, אין סיכוי שהציפורים יאכלום תוך זמן קצר, ויהיה בזה יותר בזיון, ואף השכנים עלולים להצטער מכך. קל וחומר שאין להניח שיירי לחם על הפח הציבורי. ולכן כאשר מדובר בכמות גדולה יחסית של שיירי לחם, יש לעוטפם בשקית ולהניחם בפח.
הרואה לחם או מאכל אחר במקום שאנשים הולכים עליו והוא מתבזה, מפני כבודו יש להגביהו על סלע או להניחו בצד הדרך באופן שלא יתבזה כשידרכו עליו (עירובין סד, ב; בית ברוך מה, לא).
