א – היחס לעצי פרי

חשיבות מיוחדת ישנה לעצי פרי, וכל הנוטע עצי פרי כדי להוסיף מזון בעולם, נעשה שותף עם הקב”ה בבריאת העולם וקיומו, שנאמר (בראשית ב, ח): “וַיִּטַּע ה’ אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם”. ולכן גם ישראל, בשעה שהם נכנסים לארץ צריכים להידבק במידותיו של הקב”ה ולנטוע עצי פרי, שנאמר (ויקרא יט, כג): “וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל” (ויק”ר כה, ג). ונטיעת עצי פרי בכלל מצוות יישוב הארץ (חת”ס סוכה לו, א). בימינו החקלאים שנוטעים מטעים הם שזוכים בעיקר מצווה זו, מפני שתועלתה של נטיעת עצי פרי בגינות פרטיות זעומה לעומת הפירות שמגדלים במטעים להמוני בית ישראל.

האדם נמשל לעץ פרי, שנאמר (דברים כ, יט): “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה”. שלא כמו השיחים שצומחים במהירות ובזמן קצר מגיעים לשיאם – העצים צומחים לאט, ורק לאחר שיגיעו לבחרות יניבו פרי. כך גם האדם, תהליך התפתחותו איטי יחסית לשאר בעלי החיים, ורק לאחר שיגיע לבחרותו יוכל להניב פרי ולהיות שותף בקיומו של העולם ופיתוחו. בעצי הפרי ניכרת יותר המגמה האידיאליסטית, הם אמנם פחות יפים בדרך כלל, אבל הם אינם צומחים למען עצמם אלא מגמתם להניב פירות כדי לזון בהם בני אדם ובעלי חיים. גם האדם המתוקן צריך להשתדל להידמות לעץ פרי, ולהעניק מטובו לסביבתו ולחברתו, ולא לדאוג לעצמו בלבד.

ואף הקב”ה לימד אותנו להתייחס בדרך ארץ לעצי פרי, שאפילו לצרכי בניית המשכן ציווה להביא עצי שיטים, שהם עצי סרק, כדי ללמדנו עד כמה צריך להיזהר מעקירת עצי פרי (שמו”ר לה, ב; תנחומא ויקהל ט).

איסור ‘בל תשחית’ הכללי נלמד מהאיסור להשחית עצי פרי, כי עץ הפרי הוא הדוגמא המובהקת לדבר בעל ערך, שכן הוא מקור ברכה שממנו צומחים פירות שמעניקים חיים ושמחה. לכן אמרו חכמים שכאשר עוקרים עץ פרי שלא כדין מתעורר צער בעולם, וקולו של העץ הולך מסוף העולם ועד סופו, אלא שאין קולו נשמע (פרקי דרבי אליעזר לד), לפיכך נתנה התורה פתחון פה לעצי הפרי וצוותה שלא להשחיתם. גם ההיסטוריה האנושית מלמדת, שכאשר כובשים השחיתו את עצי הפרי ומערכות ההשקיה של הארצות הנכבשות – גרמו אחר כך לרעב ומצוקה של מיליוני אנשים. כיוצא בזה, החברה המודרנית, צריכה להתייחס בכבוד, זהירות ואחריות למשאבי הטבע, ולכל המפעלים שעל ידם החיים מתקיימים בעולם.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן