איסור עקירת עצי פרי נאמר כהוראה לחיילים, שגם כאשר הם צרים על עיר האויב, לא יעקרו ולא ישחיתו את עצי הפרי. שנאמר (דברים כ, יט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". ביאר הרמב"ן (שם), שהאיסור נאמר באופן מיוחד לחיילים, משום שבסערת המלחמה מתפתח בקרבם יצר נקמנות והשחתה, לכן הוצרכו לאזהרה מיוחדת שלא ישחיתו את עצי הפרי. ויש במצווה זו ביטוי לאמונה שה' יצליח את דרכם של חיילינו, ועל כן לא כדאי להשחית את עצי הפרי, שהרי עצים אלו יהיו שלנו לאחר המלחמה. ולכן לדעת הרמב"ן איסור זה חל רק בארץ ישראל ובמקומות שמתכוונים ליישב, ועל כן יש גם מצווה לאכול מפירות אותם העצים בעת המצור (שכחת העשין ו). אמנם משאר הפוסקים משמע שאיסור עקירת עץ פרי חל בכל העולם.
כאשר הדבר נצרך למצור, מותר לעקור עצי פרי, אלא שבאה התורה ללמדנו שיש להקדים ולעקור עצי סרק, ורק אם עצי הסרק לא יספיקו לצורך המצור, מותר לעקור גם עצי פרי (ב"ק צא, ב). והרמב"ם מפרש, שעיקר האיסור הוא להשחית עצי פרי כדי לצער את הנמצאים במצור ולהכאיב לליבם, כשיראו את עציהם נעקרים.[1]
איסור עקירת העץ חל גם כאשר חוסמים את אמת המים שמשקה אותו, הואיל וזו אחת הדרכים המקובלות להשחית עץ. אלא שעל השחתת העץ בגרזן וכיוצא בו לוקים, שנאמר: "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן", ואילו על חסימת אמת המים, אף שעוברים באיסור תורה, אין עונש מלקות.
רק פגיעה באמת המים או בצנרת שמביאה מים לעץ אסורה מהתורה, אבל המפסיק להשקות את העץ, אינו עובר באיסור השחתה, למרות שהעץ ימות מעצמו, שכן אין האדם משועבד לעץ להשקותו. אמנם מידת צדיקים לטרוח על קיום הדברים המועילים לחיים, כאשר התועלת מרובה מהטרחה.[2]
