אסרו חכמים לכבוש מלפפונים וזיתים וכיוצא בהם במי מלח או חומץ, מפני שפעולת הכבישה דומה לבישול. וכן אסרו חכמים למלוח מאכלים שהמלח גורם להם לשנות את טבעם, כדוגמת צנון, בצל, שום, לפת ומלפפונים. שעל ידי המלח הם מזיעים ומרירותם יוצאת, והם נעשים רכים או קשים וטעמם משתבח. והרי זה דומה למלאכת עיבוד עורות (להלן יח, ו), והשפעתה על המאכלים דומה להשפעת הבישול (שו”ע שכא, ב-ו, מ”ב טו).
מותר לטבול חתיכה אחת במלח ולאוכלה, שבאופן זה הוא אינו נראה כמתכוון לכבוש. ולדעת רבים אף מותר למלוח כמה חתיכות ולהניח אותן לפניו כדי לאוכלן מיד זו אחר זו (שו”ע שכא, ד), אבל המנהג להחמיר ולאכול מיד כל חתיכה שטבלוה במלח, מפני שאם ישהה את החתיכה הטבולה במלח עד שיטבול עוד חתיכות, יֵראה בינתיים ככובש מאכל (מ”ב שכא, כ; כה”ח כו).
כאשר מוסיפים שמן, מותר למלוח כמה חתיכות יחד, שהשמן מפיג את המליחות, ואין זה דרך כבישה אלא דרך הטעמת המאכל (מ”ב שכא, יד). וכן מותר לתת מלח בסלט מלפפונים וצנון שמכינים לארוחה סמוכה, שהואיל ומוסיפים להם שמן ותבלינים שמחלישים את כוח המלח, ניכר שאין כובשים אותם (ט”ז שכא, א; מ”ב יד). וכן מותר לתת מלח בלא הגבלה על ירקות שאין רגילים לכבוש במלח, כדוגמת עגבניות (שש”כ יא, ב).
גם דברים שנראים כמו כבישת מאכלים אסרו חכמים לעשות. לפיכך אסרו להכין כמות גדולה של מי מלח או שאר משקים שרגילים לכבוש בהם מאכלים. אבל מותר להכין כמות שנועדה לצורך טיבול מאכלים של סעודה אחת. מי מלח מרוכזים, שאחוז המלח בהם הוא שני שליש, אסור להכין אפילו בכמות מעטה, משום שהוא נראה כמכין ציר לכבישת דגים (שו”ע שכא, ב).
