תקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת, אבל לנשים לא תקנו להתפלל במניין. ואף כי ברור שיש מעלה לתפילה עם המניין בבית הכנסת, מפני שהשכינה שורה עם המניין, ובית הכנסת הוא מקום מקודש לתפילה. בנוסף לכך, אם תתפלל עם המניין, תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש”ץ, ותשתתף באמירת קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים. אע”פ כן, לא תקנו חכמים לנשים להתפלל במניין בבית הכנסת, כדי שלא ליצור התנגשות בין חובות התפילה במניין ובבית הכנסת לטיפול במשפחה, שטיפוח המשפחה הוא ערך חשוב יותר (ע’ לעיל ג, ב). אמנם, כפי שלמדנו, בתפילה עצמה נשים חייבות, כי גם נשים צריכות לבקש על עצמן רחמים.[1] אבל תקנת התפילה במניין כבר אינה קשורה לעצם בקשת הרחמים, אלא היא עניין נוסף שדורש עוד זמן, ובזה לא חייבו את הנשים (ע’ לעיל ג, ח-ט, בהבדל הרעיוני שבין תפילות הגברים והנשים).
אמנם בשבתות וחגים, שיש בהם יותר פנאי, נשים רבות נוהגות להתפלל בבית הכנסת. וכן ישנן נשים, בעיקר מבוגרות, שאין עליהן עול משפחה, שמהדרות ללכת בכל יום לבית הכנסת. בהמשך נרחיב במעלת התפילה במניין בבית הכנסת (כ, א-ב, וכב, ז).
