פרק י"א - מקום התפילה | תפילת נשים

תיקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת, אבל לנשים לא תיקנו להתפלל במניין. אמנם יש מעלה לנשים שמתפללות עם המניין בבית הכנסת, מפני שהשכינה שורה עם המניין, ובית הכנסת הוא מקום מקודש לתפילה. בנוסף, אשה שתתפלל עם המניין, תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, ותשתתף באמירת קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים. אע"פ כן, לא תיקנו חכמים לנשים להתפלל במניין בבית הכנסת, כדי שלא ליצור התנגשות בין חובות התפילה במניין ובבית הכנסת לטיפול במשפחה, שטיפוח המשפחה הוא ערך חשוב יותר (לעיל ג, ב). אמנם, כפי שלמדנו, בתפילה עצמה נשים חייבות, שכן נשים כגברים צריכות להתפלל ולבקש רחמים על עצמן.^[1] אבל תקנת התפילה במניין כבר אינה קשורה לעצם בקשת הרחמים, אלא היא עניין נוסף שדורש עוד זמן, ובזה לא חייבו את הנשים (ראו לעיל ג, ג-ד, בהבדל הרעיוני שבין תפילות הגברים והנשים).

אמנם בשבתות וחגים, שיש בהם יותר פנאי, נשים רבות נוהגות להתפלל בבית הכנסת. וכן ישנן נשים, בעיקר מבוגרות, שאין עליהן עול משפחה, שמהדרות ללכת בכל יום לבית הכנסת. בהמשך נרחיב במעלת התפילה במניין בבית הכנסת (כ, א-ב, וכב, ז).

מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה רגיל לעמוד בו לפני ה'. עיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד).

קביעות המקום לתפילה מבטאת את הקשר המוחלט של המתפללת אל הקב"ה, שכל שאר הדברים יכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, אבל הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. המהדרת בכך זוכה להעצים את חייה, וכפי שאמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. ראו מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).

מצווה זו מתקיימת לאיש בקביעת מקום בבית כנסת (שו"ע צ, יט), ולאשה בקביעת מקום בבית, שבו תשתדל להתפלל תמיד. אשה שביתה הומה אנשים או תינוקות, תקבע את מקום תפילתה בפינה מבודדת, כדי שלא יבלבלו את כוונתה (עי' שו"ע או"ח צ, כ).

צריך להתפלל בחדר שיש בו חלון, ולכתחילה טוב שהחלון יהיה פתוח לכיוון ירושלים, ובשעה שתתבטל כוונתה תישא עיניה לשמיים (שו"ע צ, ד; מ"ב צ, ח). אבל לא תקבע את מקום תפילתה ליד חלון שרואים ממנו את הנעשה בחוץ, שמא הנעשה שם יסיח את דעתה מהתפילה (שו"ע צ, כ).

הנמצאת במקום שאין בו חלונות, תתפלל בחדר מואר, כי יש מפרשים שעיקר העניין להתפלל במקום מואר, מפני שהאור מיישב את דעת המתפללת (תר"י), ואם כן תאורה טובה יכולה להיחשב כתחליף לחלון.

מצווה מן המובחר שלא יהא דבר חוצץ בין המתפללת עמידה לקיר, כדי שלא יהיה דבר שיסיח את דעתה מהתפילה. ואם בסמוך לקיר עומד רהיט קבוע כארון סגור, כיוון שאינו מסיח את הדעת – אינו חוצץ, ואפשר לכתחילה להתפלל בסמוך לו (שו"ע צ, כא; מ"ב סג, סה).

רהיט שנועד לצורך התפילה, כגון סטנדר, אינו חוצץ. וכן מי שרוצה להסתייע בשולחן, כדי להניח עליו את הסידור, אינו חוצץ. אבל כשאין בו צורך, מצווה שגם שולחן לא יחצוץ בינה ובין הקיר (מ"ב צ, סו; פניני הלכה תפילה ג, 6). אשה שעומדת בין המתפללת לקיר, אם גם היא עוסקת בתפילה – אינה חוצצת, ואם היא עוסקת בדבר אחר – חוצצת (שו"ע או"ח צ, כב; הרב קוק, טוב ראיה ברכות ה, ב).

אין ראוי להתפלל מול תמונות, מפני שהן עלולות להסיח את הדעת מהתפילה (שו"ע צ, כג). אבל אם התמונה מעל גובה קומת אדם – מותר, שאין חשש שתסתכל בה בתפילה (מ"א צ, לז; מ"ב עא).

אסור להתפלל מול ראי, מפני שהמתפללת מולו נראית כמי שמשתחווית לבבואתה, ולכן אף אם תעצום את עיניה אסורה בכך (מ"ב צ, עא). לכתחילה, אין להתפלל בלילה מול חלון שנשקפת ממנו בבואתה, מפני שגם באופן זה ההסתכלות בבבואתה עלולה להטריד את כוונתה. בשעת הצורך תעצום את עיניה או תסתכל בסידור ותתפלל (ראו פניני הלכה תפילה ג, 7).

העומדת בתפילה לפני הקב"ה, צריכה לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא את בקשתה, ועל כן עמידתה לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. זהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל… לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". מסופר (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. מטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".

ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים הוא שגובהו שלושה טפחים (כ-23 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל מפני שני טעמים: א) העומדת על שרפרף או סלע, גם כאשר גובהו טפח בלבד, חוששת שמא תאבד את שיווי משקלה, ויקשה עליה לכוון כראוי. ב) אם הרצפה ישרה והיא מגביהה את עצמה על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, היא נראית כמתגאה, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפללת על קרקע עקומה, אינה צריכה לדקדק שלא לעמוד על המקומות הגבוהים יותר, כל זמן שאינם גבוהים בשלושה טפחים משאר סביבותיהם (פניני הלכה תפילה ג, 4).

חוֹלָה שקשה לה לרדת ממיטתה, רשאית להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.

אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול מארבע אמות על ארבע אמות (קרוב לשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הוא נחשב מקום לעצמו. וגם כאשר הוא קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הוא נחשב מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו.

לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שאם יתפלל לצידו, יראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם יתפלל לפני רבו ייראה כמתגאה עליו. וגם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, יצטער כשלא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו. ועוד, שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד).

ואם התרחק מרבו ארבע אמות (קרוב לשני מטר) – מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור שלוש פסיעות (כ-60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו.

ומי נחשב רבו המובהק? זה שלימדו את רוב חכמתו באחד מתחומי התורה. וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור.

וכן רב מקום ('מרא דאתרא') שמקובל על הציבור נחשב כרב מובהק (ערוה"ש יו"ד רמב, כט; פנה"ל תפילה ג, 8). יש אומרים שבתקופה שאדם לומד הרבה תורה מרב מסוים, אף שלא לימדו את רוב חכמתו, באותה תקופה הוא נחשב כרבו המובהק (דברי מלכיאל ב, עד).

לגבי רבנית, החיוב שלא להתפלל בצידה חל באחת משתי האפשרויות: א) כשהיא נשואה לרב המובהק או לאחד מגדולי הדור, ועיקר מגמתה ועיסוקה לסייע לבעלה בעבודת הקודש.
ב) רבנית שיש לה תלמידות שרוב תורתן או חינוכן ממנה, שעליהן להתייחס אליה כאל רב מובהק.

יש אומרים, שכל זה אמור כאשר התלמידה היא שבחרה להתפלל סמוך לרבנית. אבל אם הן מתפללות בעזרת נשים והגבאים סידרו את מקומה סמוך לרבנית, אין איסור, שאין כאן צד של יוהרא. ונוהגים לסמוך על דעה זו (פניני הלכה תפילה ג, 9). כמו כן, כאשר הרבנית מזמינה את התלמידה להתפלל לידה, או שהיא מסכימה לכך, אין שום איסור וחשש יוהרא להתפלל לידה.

אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים, והמתפללים במקום פתוח נחשבים כמתנהגים בחוצפה (ברכות לד, ב). משום שבמקום פתוח מחשבתה של המתפללת מתפזרת, ואילו בתוך מקום מוצנע היא מתעוררת ליראת ה' ותפילתה מעומק ליבה (שו"ע צ, ה). בנוסף, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידה אנשים ויטרידו את כוונתה. אבל הולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). כמו כן, עדיף להתפלל ליד קיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). חצר שהיא מוקפת בקירות, נחשבת כמקום מוצנע, כמעט כמו בית, משום שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב).

מותר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. יתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת בכוונה יתירה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב; מדרש תהלים פא).

אסור להתפלל לפני בית הכנסת, מפני שאם תתפלל כלפי ירושלים נמצא שגבה כלפי בית הכנסת; ואם תתפלל כלפי בית הכנסת נמצא שגבה כלפי ירושלים, הפוך מכיוון התפילה של המתפללים בתוך בית הכנסת. אבל בשעת הצורך אפשר להתפלל בצידי בית הכנסת או אחריו, כשפניה מכוונות לכיוון ירושלים (שו"ע צ, ז).

אסור לומר או להרהר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או שאר דברים שריחם רע מאוד, שנאמר (דברים כג, יד-טו): "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ… וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ".

כל הנמצא בתוך ד' אמותיו (קרוב לשני מטר) של אדם, נחשב בכלל מחנהו, לפיכך אם ישנה צואה בתוך תחום זה, אין המחנה קדוש ואסור להתפלל שם. ואם הצואה מונחת כנגד פני המתפללת, כל זמן שהיא רואה אותה – אסור לה להתפלל. ואם ריחה מתפשט, צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. גם מי שחוש ריחה נפגע, צריכה להתרחק כמו שאר האנשים שמריחים (שו"ע עט, א).

כדין צואת אדם כך דין כל דבר שנתקלקל והסריח עד שבני אדם רגילים להצטער ממנו. לפיכך, יש להרחיק מנבלה ומצואת בעלי חיים שהסריחה, כפי שמתרחקים מצואת אדם (מ"ב עט, כג). לגבי קיא, אם ריחו רע, דינו כצואה. ואם אין ריחו רע, יש מקילים שלא להחשיבו כצואה (עי' מ"ב עו, כ, ואש"י נא, יב).

גם כאשר הריח הרע מתפשט לרשות אחרת, כגון שהוא מתפשט מתוך השירותים לחדר הסמוך, בכל מקום שמריחים אותו אסור לומר דברים שבקדושה. ויש מחמירים, שגם כאשר הוא מתפשט מרשות אחרת צריך להרחיק ממקום שמסתיים הריח הרע עוד ד' אמות, ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם (מ"ב עט, יז, כה"ח א; פניני הלכה תפילה ג, 10).

המתפללת עמידה בתוך ד' אמות של צואה, לא קיימה את מצוותה ועליה לחזור להתפלל. ואם רק לאחר שסיימה את תפילתה התברר לה שהתפללה בתוך ד' אמות של צואה – אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, הרי שפשעה בכך שלא בדקה את נקיות המקום, ולכן לא יצאה ידי חובתה. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה, כיוון שלא היתה חייבת לבודקו, יצאה ידי חובתה (שו"ע עו, ח; מ"ב עו, לא; פא, יג).

נחלקו הפוסקים לגבי ברכות שנאמרו בתוך ד' אמות של צואה: יש אומרים, שכיוון שעשתה איסור תורה – לא יצאה ידי חובתה ועליה לחזור לברך (מ"ב קפה, ז, ובאו"ה שם). ויש אומרים, שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצאה ידי חובתה (ח"א ג, לג; קצוש"ע ה, י; כה"ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שהוא ספק הנוגע לברכות, אם תחזור לברך יש חשש שזו תהיה ברכה לבטלה, על כן חל כאן הכלל "ספק ברכות להקל", ואין לחזור לברך. אבל טוב שתהרהר את הברכה, שיש אומרים, שגם על ידי הרהור אפשר לצאת ידי חובת הברכה (רמב"ם), ומנגד, אין בהרהור איסור של ברכה לבטלה.

צואת תינוקות קטנים אינה מסריחה כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של 'אכילת פרס' (כשבע דקות), צריך להתרחק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). יש שכתבו שזמן זה מגיע בערך כשהתינוק בן שנה. ההיתר לומר דברים שבקדושה ליד צואת תינוק היא בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להתרחק אפילו מצואת קטן בן שמונה ימים בעת אמירת דברים שבקדושה (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).

כשעומדים להתפלל במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. שאם יוצא ממנו ריח רע והוא יתקרב למתפללת – תצטרך להפסיק את תפילתה. וכשאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה צרכיו, כיוון שצואתו מכוסה בחיתולו ובבגדיו, ואין יוצא ממנו ריח רע, אין איסור לומר לידו דברים שבקדושה.^[2]

אם באמצע התפילה תינוק שעשה את צרכיו ניגש למתפללת, אם יוצא ממנו ריח רע, אסור לה להמשיך להתפלל. אם יש שם מי שיכול לטפל בתינוק, תסמן לו בידה שירחיק ממנה את התינוק ותמשיך להתפלל. וכאשר אין שם מי שיכול לטפל בו, אם ניתן להושיבו במיטה או בחדר אחר, ושם יוכל לשחק עד שתסיים את תפילתה, תניחו במקום אחר ותסיים את תפילתה. ואם אין אפשרות כזו, כגון שהוא בוכה והיא צריכה להיות לידו, כיוון שממילא אסור לה להמשיך להתפלל כשהוא לידה, תפסיק את תפילתה ותלך לנקותו ותיטול אח"כ את ידיה. ותשתדל לחזור בזריזות לתפילתה, מפני שאם ההפסק יהיה קצר מהזמן שלוקח לה לומר את כל תפילת עמידה, תוכל להמשיך להתפלל ממקום שהפסיקה. ואם ההפסקה ארכה כשיעור שלפי הערכתה לוקח לה לומר את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, עליה להתחיל מחדש את תפילתה (שו"ע קד, ה).

אם התינוק שיוצא ממנו ריח רע ניגש אליה באמצע אמירת ברכה, אם היא ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואינה יכולה להתרחק או להניחו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות, מפני שהתינוק בוכה ועליה לקחתו בידה כדי להרגיעו; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, 'אפילו').

אשה שיושבת או עומדת ופניה מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליה ריח רע – מותר לה לומר דברים שבקדושה ולהתפלל. ואם הדלת פתוחה – אסור לה להתפלל. אבל אם אחוריה או צידה כלפי השירותים, כל זמן שאין מגיע למקומה ריח רע – רשאית לומר דברים שבקדושה ולהתפלל (שו"ע פג, א; מ"ב פג, ה).

כאשר מגיע ריח רע מהביוב לתוך הבית, אסור להמשיך להתפלל בו. לפעמים סגירת הדלתות והחלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).

דין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי הרגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ומסתבר שהאוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים. אך כיוון שהיו רגילים בכך, הריח השגרתי לא נחשב אצלם כריח רע, והיו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ החמים – הריח הרע היה מתגבר, ואז היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, וממילא אנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.

וכן במושבים שיש בהם רפתות ולולים, הריח הרגיל שמגיע מהן לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב שם כריח רע. אבל בעיר הוא נחשב כריח ריח רע ואסור להתפלל לפני שיבטלוהו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.

המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. ואף כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פני המתפללים.

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". כאשר גבר רואה גבר אחר, או אשה רואה אשה אחרת, רק בפני מקום הערווה עצמו אסור לומר דברים שבקדושה.

אשה שיושבת על כסא או על הרצפה, אף שהיא ערומה, ערוותה מוסתרת, ומותר לחברתה להתפלל ולומר דברים שבקדושה מולה. וגם לה מותר לומר דברים שבקדושה (מ"ב עה, ח).

אמנם מצד מדת הצניעות, אין ראוי לאשה לשבת בלי בגדים (לעיל ד, ב), אבל לצורך מותר, ואזי אין איסור לה או לחברתה שרואה אותה לומר דברים שבקדושה.

לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (ברכות כד, ב): "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות – אסור לגלות בפני גברים. ואם הוא מגולה, אסור לגברים לומר מולו דברים שבקדושה (גדרי דין זה נתבארו בשו"ע או"ח סימן עה, ובפניני הלכה משפחה ז, ג-ו).

ואף שצריך לחנך את הילדות להתלבש בצניעות מגיל חינוך, האיסור לגברים לומר דברים שבקדושה מול טפח שרגילים לכסותו, מתחיל משעה שהבת מתחילה להתבגר (שם ו, ז).

עוד אמרו חכמים (ברכות כד, א): "שיער באשה ערווה", וכוונתם לאשה נשואה, שאם אינה מכסה את שיער ראשה, אסור לגבר לומר מולה דברים שבקדושה (גדרי כיסוי הראש נתבארו בפניני הלכה שם ז, יז-יט).

גבר שצריך להתפלל או לברך ברכות או ללמוד תורה, ועומדת מולו אשה שמגלה טפח ממקומות המכוסים, לכתחילה יפנה עצמו לכיוון אחר, כך שלא יוכל לראותה. ואם אינו יכול להסתובב, יביט בסידור או יעצום את עיניו, וכך יוכל לומר דברים שבקדושה (שו"ע עה, ו; מ"ב עה, סעיפים: א, כט).

לגבי כיסוי הראש, כתבו כמה אחרונים, שהואיל ולצערנו נשים רבות אינן מכסות את ראשן כדין, שיער שאינו מכוסה הפך במידה מסוימת לדבר שאין הכל רגילים לכסותו, ובדיעבד מותר לגבר לומר מולו דברים שבקדושה. וכל זה אמור לגבי שיער שדינו קל משאר מקומות מכוסים, שכן מצינו שרווקות אינן חייבות לכסותו, אבל לגבי מקומות המכוסים שבגוף, שגם רווקות צריכות לכסות, לא הקילו, אלא צריך לעצום את העיניים או להביט בסידור (ערוה"ש עה, ז; בא"ח בא יב; אג"מ ח"א מד, פניני הלכה משפחה ז, טז-יז).

אסור לגברים לומר דברים שבקדושה בסמוך לאשה ששרה (שו"ע עה, ג). ושמיעת שירת זמרת ממכשירים אלקטרוניים, לדעת רבים אינה אוסרת אמירת דברים שבקדושה (ראו בפניני הלכה שם ז, יג).