צואת תינוקות קטנים אינה מסריחה כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של 'אכילת פרס' (כשבע דקות), צריך להתרחק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). יש שכתבו שזמן זה מגיע בערך כשהתינוק בן שנה. ההיתר לומר דברים שבקדושה ליד צואת תינוק היא בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להתרחק אפילו מצואת קטן בן שמונה ימים בעת אמירת דברים שבקדושה (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).
כשעומדים להתפלל במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. שאם יוצא ממנו ריח רע והוא יתקרב למתפללת – תצטרך להפסיק את תפילתה. וכשאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה צרכיו, כיוון שצואתו מכוסה בחיתולו ובבגדיו, ואין יוצא ממנו ריח רע, אין איסור לומר לידו דברים שבקדושה.[2]
אם באמצע התפילה תינוק שעשה את צרכיו ניגש למתפללת, אם יוצא ממנו ריח רע, אסור לה להמשיך להתפלל. אם יש שם מי שיכול לטפל בתינוק, תסמן לו בידה שירחיק ממנה את התינוק ותמשיך להתפלל. וכאשר אין שם מי שיכול לטפל בו, אם ניתן להושיבו במיטה או בחדר אחר, ושם יוכל לשחק עד שתסיים את תפילתה, תניחו במקום אחר ותסיים את תפילתה. ואם אין אפשרות כזו, כגון שהוא בוכה והיא צריכה להיות לידו, כיוון שממילא אסור לה להמשיך להתפלל כשהוא לידה, תפסיק את תפילתה ותלך לנקותו ותיטול אח"כ את ידיה. ותשתדל לחזור בזריזות לתפילתה, מפני שאם ההפסק יהיה קצר מהזמן שלוקח לה לומר את כל תפילת עמידה, תוכל להמשיך להתפלל ממקום שהפסיקה. ואם ההפסקה ארכה כשיעור שלפי הערכתה לוקח לה לומר את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, עליה להתחיל מחדש את תפילתה (שו"ע קד, ה).
אם התינוק שיוצא ממנו ריח רע ניגש אליה באמצע אמירת ברכה, אם היא ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואינה יכולה להתרחק או להניחו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות, מפני שהתינוק בוכה ועליה לקחתו בידה כדי להרגיעו; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, 'אפילו').
[2]. נחלקו הפוסקים לגבי צואה שנמצאת ברשות אחרת או מכוסה. מוסכם שבכל מקום שריחה מגיע אסור לומר דברים שבקדושה, השאלה האם בנוסף לכך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. יש מחמירים ויש מקילים, ורוה"פ מקילים (פניני הלכה תפילה ג, 10). וכן דין צואת תינוק שמכוסה בחיתול ובבגדים, שאם ריחה נודף, בכל מקום שמריחים את סירחונה אסור לומר דברים שבקדושה, אבל נחלקו אם צריך להרחיק עוד ד' אמות. ואם אין ריחה נודף, אין צריך להרחיק ממנה, ודינה כדין צואה מכוסה (שו"ע עט, א-ב). לפיכך, כל זמן שאין מריחים ריח רע מהתינוק, אין צריך לבדוק אם עשה את צרכיו בחיתול, וכך המנהג. ועי' במ"א פא, א, שמחמיר לגמרי שלא להתפלל מול תינוק. אבל לא נתקבלה דעתו על רוה"פ, כמבואר בשועה"ר עו, ו, כה"ח פא, ז.
וכן דעת רשז"א (הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה), שמותר להתפלל מול סתם תינוק ואין צריך לבודקו, אלא שהוסיף וחידש, שאם ידוע שהתינוק עשה את צרכיו בחיתול, דין החיתול כגרף של רעי, היינו כצואה עצמה, שגם כשאין יוצא ממנו ריח, צריך להרחיק ממנו ד' אמות, ואין להתפלל מולו אפילו רחוק יותר מד' אמות. ורק כאשר מעל החיתול יש עוד בגד אז הצואה נחשבת מכוסה, וכל זמן שאין מריחים את ריחה אין איסור. אבל אם עשה מי רגליים בחיתול, למרות שאין עליו בגדים, אם אין ממנו ריח רע, מותר להתפלל לידו. ויש חולקים, שהואיל והטיטול נועד לשימוש חד פעמי, אין דינו כגרף של רעי (ר"ן קרליץ כמובא ב'וזאת הברכה' עמ' 150). עוד אמר רשז"א (שם), שמותר להביא תינוק לבית כנסת כשהוא מחותל בחיתול ולבוש בבגדים, ואין צריך לחוש שמא יעשה את צרכיו.