צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשש-שבע דקות), צריך להתרחק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שזמן זה מגיע בערך כשהתינוק בן שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להתרחק אפילו מצואת קטן בן שמונה ימים בעת אמירת דברים שבקדושה (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).
כשעומדים להתפלל במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. שאם יוצא ממנו ריח רע ויתקרב למתפללת – תצטרך להפסיק את תפילתה. וכשאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה צרכיו, כיוון שצואתו מכוסה בחיתולו ובבגדיו, ואין יוצא ממנו ריח רע, אין איסור לומר לידו דברים שבקדושה.[2]
ואם באמצע תפילתה התינוק עשה את צרכיו ובא אליה, אם יוצא ממנו ריח רע, אסור לה להמשיך להתפלל. אם יש שם מי שיכול לטפל בתינוק, תסמן לו בידה שירחיק ממנה את התינוק ותמשיך להתפלל. וכאשר אין שם מי שיכול לטפל בו, אם ניתן להושיבו במיטה או בחדר אחר, ושם יוכל לשחק עד שתסיים את תפילתה, תניחו במקום אחר ותסיים את תפילתה. ואם אין אפשרות כזו, מפני שהוא בוכה והיא צריכה להיות לידו, כיוון שממילא אסור לה להמשיך להתפלל כשהוא לידה, תפסיק את תפילתה ותלך לנקותו ולהחליף לו את החיתול, ותיטול את ידיה. ותשתדל לחזור בזריזות לתפילתה, מפני שאם ההפסק יהיה קצר מהזמן שלוקח לה לומר את כל תפילת עמידה, תוכל להמשיך להתפלל ממקום שהפסיקה. ואם ההפסקה ארכה כשיעור שלפי הערכתה לוקח לה לומר את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, עליה להתחיל מחדש את תפילתה (שו"ע קד, ה).
ואם התינוק שיוצא ממנו ריח רע התקרב אליה באמצע אמירת ברכה, אם היא ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואין ביכולה להתרחק או להניחו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות, מפני שהתינוק בוכה ועליה לקחתו בידה כדי להרגיעו; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, ד"ה 'אפילו').
וכן דעת הרב אויערבאך (הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה), שמותר להתפלל מול סתם תינוק ואין צריך לבודקו, אלא שהוסיף וחידש, שאם ידוע שהתינוק עשה את צרכיו בחיתול, דין החיתול כגרף של רעי, היינו כצואה עצמה, שאפילו אין יוצא ממנו ריח, צריך להרחיק ממנו ד' אמות, ואין להתפלל כשהוא ממול עיניו אפילו רחוק יותר מד' אמות. ורק כאשר מעל החיתול יש עוד בגד אז הצואה נחשבת מכוסה, וכל זמן שאין מריחים את ריחה אין איסור. אבל אם עשה מי רגליים בחיתול, למרות שאין עליו בגדים, אם אין ממנו ריח רע, מותר להתפלל לידו. (אמנם אפשר לומר שהואיל והטיטול נועד לשימוש חד פעמי, ואת החיתול מכבסים אחר כל פעם, אין דינם כגרף של רעי, וכך ראיתי שכתב ב'וזאת הברכה' ע' 150 בשם הר"ן קרליץ). עוד אמר הרב אויערבאך (שם), שמותר להביא תינוק לבית הכנסת כשהוא מחותל בחיתול ולבוש בבגדים, ואין צריכים לחוש שמא יעשה צרכיו.
