אשה שיושבת או עומדת ופניה מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליה ריח רע – מותר לה לומר דברים שבקדושה ולהתפלל. ואם הדלת פתוחה – אסור לה להתפלל. אבל אם אחוריה או צידה כלפי השירותים, כל זמן שאין מגיע למקומה ריח רע – רשאית לומר דברים שבקדושה ולהתפלל (שו"ע פג, א; מ"ב פג, ה).
כאשר מגיע ריח רע מהביוב לתוך הבית, אסור להמשיך להתפלל בו. לפעמים סגירת הדלתות והחלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).
דין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי הרגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ומסתבר שהאוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים. אך כיוון שהיו רגילים בכך, הריח השגרתי לא נחשב אצלם כריח רע, והיו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ החמים – הריח הרע היה מתגבר, ואז היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, וממילא אנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.
וכן במושבים שיש בהם רפתות ולולים, הריח הרגיל שמגיע מהן לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב שם כריח רע. אבל בעיר הוא נחשב כריח ריח רע ואסור להתפלל לפני שיבטלוהו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.
המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. ואף כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פני המתפללים.