אשה שיושבת או עומדת ופניה מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליה ריח רע מהשירותים – מותר לה לומר דברים שבקדושה ולהתפלל. ואם הדלת פתוחה – אסור לה להתפלל כשפניה מול השירותים, אבל אם אחוריה או צידה כלפי השירותים, כל זמן שאין מגיע למקומה ריח רע – רשאית לומר דברים שבקדושה ולהתפלל (שו"ע פג, א; מ"ב פג, ה).
לעיתים קורה שביוב מפיץ ריח רע לתוך הבית או לתוך בית הכנסת, וכל זמן שיש שם ריח רע, אסור להתפלל ולומר דברים שבקדושה. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח הרע על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).
דין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי רגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים, אלא שכיוון שהיו רגילים בכך, הריח השגרתי לא היה נחשב כריח רע, והיו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ החמים – הריח הרע היה מתגבר, ואז היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, וממילא אנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.
וכן במושבים שיש בהם רפתות, הריח שמגיע מהן לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב בעיניהם כריח רע, כיוון שהם רגילים בו. אבל ריח כזה בעיר יכול להיחשב כריח רע, ואסור יהיה להתפלל כל זמן שלא יבטלו אותו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.
המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. ואף כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו (ע' שארית יוסף ח"ב ע' רכז).
