העומדת בתפילה לפני הקב"ה, צריכה לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא את בקשתה, ועל כן עמידתה לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. זהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל… לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". מסופר (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. מטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".
ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים הוא שגובהו שלושה טפחים (כ-23 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל מפני שני טעמים: א) העומדת על שרפרף או סלע, גם כאשר גובהו טפח בלבד, חוששת שמא תאבד את שיווי משקלה, ויקשה עליה לכוון כראוי. ב) אם הרצפה ישרה והיא מגביהה את עצמה על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, היא נראית כמתגאה, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפללת על קרקע עקומה, אינה צריכה לדקדק שלא לעמוד על המקומות הגבוהים יותר, כל זמן שאינם גבוהים בשלושה טפחים משאר סביבותיהם (פניני הלכה תפילה ג, 4).
חוֹלָה שקשה לה לרדת ממיטתה, רשאית להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.
אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול מארבע אמות על ארבע אמות (קרוב לשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הוא נחשב מקום לעצמו. וגם כאשר הוא קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הוא נחשב מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו.