תיקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת, אבל לנשים לא תיקנו להתפלל במניין. אמנם יש מעלה לנשים שמתפללות עם המניין בבית הכנסת, מפני שהשכינה שורה עם המניין, ובית הכנסת הוא מקום מקודש לתפילה. בנוסף, אשה שתתפלל עם המניין, תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, ותשתתף באמירת קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים. אע"פ כן, לא תיקנו חכמים לנשים להתפלל במניין בבית הכנסת, כדי שלא ליצור התנגשות בין חובות התפילה במניין ובבית הכנסת לטיפול במשפחה, שטיפוח המשפחה הוא ערך חשוב יותר (לעיל ג, ב). אמנם, כפי שלמדנו, בתפילה עצמה נשים חייבות, שכן נשים כגברים צריכות להתפלל ולבקש רחמים על עצמן.[1] אבל תקנת התפילה במניין כבר אינה קשורה לעצם בקשת הרחמים, אלא היא עניין נוסף שדורש עוד זמן, ובזה לא חייבו את הנשים (ראו לעיל ג, ג-ד, בהבדל הרעיוני שבין תפילות הגברים והנשים).
אמנם בשבתות וחגים, שיש בהם יותר פנאי, נשים רבות נוהגות להתפלל בבית הכנסת. וכן ישנן נשים, בעיקר מבוגרות, שאין עליהן עול משפחה, שמהדרות ללכת בכל יום לבית הכנסת. בהמשך נרחיב במעלת התפילה במניין בבית הכנסת (כ, א-ב, וכב, ז).
[1]. סגנון זה הוא לפי הרמב"ן, וכמבואר לעיל ב, ב, 1, שלרמב"ן ורוב הפוסקים תיקנו חכמים לנשים להתפלל שחרית ומנחה. ואף שהן תלויות בזמן, כיוון שגם נשים צריכות לבקש רחמים, גם הן חייבות בתפילות אלו. ולרמב"ם (לפי הפירוש המקובל) מצוות התפילה מהתורה אינה תלויה בזמן, שכן חובתה פעם ביום, ונשים חייבות בה מהתורה, ואחר שתיקנו חכמים את זמני התפילה, גם נשים צריכות להתפלל בזמן שחרית או בזמן מנחה, כמבואר לעיל ב, ג, 2.