מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'”, משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה עומד בו לפני ה’. ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא”ח מקץ ד).
קביעות המקום לתפילה באה לבטא את הקשר המוחלט שיש לנו אל הקב”ה, שלא כמו שאר הדברים שבעולם שיכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, הקשר לקב”ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. ואמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. וע’ מהר”ל נתיב העבודה פרק ד).
מצווה זו מתקיימת אצל הגברים בקביעת מקום קבוע בבית כנסת (שו”ע צ, יט). ואצל הנשים, בקביעת מקום קבוע בבית, שבו תשתדל להתפלל תמיד. אשה שביתה הומה אנשים או תינוקות, תקבע את מקום תפילתה בפינה מבודדת, כדי שלא יבלבלו את כוונתה (ע’ שו”ע או”ח צ, כ).
צריך להתפלל בחדר שיש בו חלון, ולכתחילה טוב שהחלון יהיה פתוח לכיוון ירושלים, ובשעה שתתבטל כוונתה תישא עיניה לשמים (שו”ע צ, ד; מ”ב צ, ח). אבל לא תקבע את מקום תפילתה ליד חלון שרואים ממנו את הנעשה ברשות הרבים, שמא הנעשה ברחוב יסיח את דעתה מהתפילה.
הנמצאת במקום שאין בו חלונות, תתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר הטעם להתפלל במקום שיש בו חלונות, כי האור מיישב את דעת המתפלל (תר”י), ואם כן תאורה טובה יכולה להיחשב תחליף לחלון.
