פועל שהתחייב לעבוד למשך תקופה מסוימת, אסור לו להפר את התחייבותו, ואם הפר את התחייבותו, יכול בעל הבית להתרעם עליו, אך אינו יכול לתבוע ממנו פיצויים. ואם שביתת הפועל גורמת נזק ממוני לבעל הבית, יכול בעל הבית לתבוע את הפועל על הפגיעה בעסקיו, והוא צריך לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותו לעבוד. ומי שאינו מרוצה משכרו, יכול להפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא יפסיק באמצע.
כך ההלכה באופן עקרוני, אלא שזכותם של בני העיר או בעלי אומנות מסוימת לקבוע לעצמם תקנות ומנהגים, ובכלל זה לקבוע את זכות השביתה, אפילו בתוך הזמן שהפועל התחייב לעבוד. אולם כל זאת בתנאי שתקנות אלו יתוקנו בהסכמת ‘חבר-עיר’, היינו בהסכמת בית דין או אדם גדול בתורה המעורב בענייני הציבור, כדי שאותו בית דין או תלמיד חכם יבחן האם אין בתקנותיהם עוולה.
השאלה, האם כיום, שהרבנים ובתי הדין אינם מפקחים על ענייני הציבור, רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת כמה פוסקים, שבמקום שאין תלמידי חכמים שמעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם (אג”מ חו”מ א, נח-נט). לעומתם הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין (רשז”א תחומין ה, 289; צי”א ב, כג; עשה לך רב ב, סד). לדעתם, פועל שרוצה לשבות, צריך לשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו – האם מותר לו לשבות או אסור.
