כל מה שלמדנו על זכות השביתה נכון ביחס לעבודות רגילות שאין בהן מצווה, אבל למורים המלמדים תורה אסור לשבות. שכן כל מי שיכול ללמד תורה מצוּוה ללמד גם בחינם, ומה שנותנים שכר למורים הוא כדי שלא יצטרכו לחפש פרנסה אחרת ויהיו פנויים ללמד. אבל אם המורה אינו הולך לחפש פרנסה אחרת, עליו להמשיך ללמד את הילדים. וכן לגבי רופאים ואחיות, כיוון שיש מצווה לרפא בחינם, גם אם משכורתם אינה הולמת את מאמציהם, אסור להם לשבות. כמובן שמותר להם לחפש עבודה אחרת, אך כל זמן שלא הלכו לעבוד במקום אחר, כיוון שהם פנויים, חובה עליהם להמשיך לרפא בחינם. את סכסוכי העבודה במקצועות המצווה הללו צריכים לפתור על ידי בוררות ולא על ידי שביתות.
רק במקרים נדירים, כאשר המעסיק אינו מוכן לבוא לדין או לבוררות, ונראה שאם לא ישבתו ייגרם נזק למערכת החינוך או לרפואה הציבורית, אפשר להתייעץ עם בית דין, ולאחר קבלת היתר – מותר לשבות. מפני שלפעמים צריך לבטל תורה או חסד כדי שאפשר יהיה לקיימם לטווח ארוך.
לפיכך אסור למורה המלמד תורה, להשתתף בשביתה שלא קיבלה אישור מפורש מבית דין חשוב או מהרבנות המקומית. ואף אם ארגון המורים מאיים עליו שאם יצטרך אי פעם בעתיד לסיוע – לא יסייעו לו, אסור למורה להשתתף בשביתה. וכמו שאם יאיימו עליו: אם לא תאכל בשר טרף נפגע בזכויותיך, לא יאכל בשר טרף, כך אם יאיימו עליו שאם לא ישבות לא ייצגו אותו בעתיד – לא ישבות. ובזכות זה יזכה להיות מחנך אמיתי שהערכים הרוחניים מגמת חייו, ובזה ישמש דוגמה לתלמידיו שילכו בעקבותיו לתפארת התורה העם והארץ (עי' אג"מ חו"מ א, נט; רשז"א תחומין ה 289; מנחת צבי ח"ב י).
גם למורות, שמלמדות בנות תורה, אסור לשבות. ואין לומר שנשים אינן חייבות במצוות תלמוד תורה, וממילא אין בשביתתן ביטול מצווה ומותר להן לשבות. מפני שבאמת גם נשים מצוּות ללמוד את כל המצוות השייכות להן ואת כל יסודות האמונה. נמצא שגם המורות שמלמדות את הבנות הלכה ואמונה מקיימות מצווה. ובנות שמרגישות צורך ללמוד עוד, סימן הוא שתלמודן חשוב להן כדי להעמיק את האמונה והשייכות לתורה, ואף לימוד זה נעשה מצווה ואסור לבטלו (כמבואר בפנה"ל תפילת נשים ז, ב).
