מצב זה שבתי המשפט במדינת ישראל שופטים על פי שיטה נוכרית מהווה חילול השם נורא. לפיכך, חובה גדולה מוטלת על לומדי התורה להכין תשתית משפטית שתוכל להחליף את מערכת המשפט, וכל זמן שאין מכינים אותה, גם לומדי התורה שותפים מלאים באחריות לחילול השם. וכיוון שאין עדיין תשתית משפטית על פי התורה שתוכל להחליף את מערכת המשפט, ניתן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה. אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים על פי משפטי התורה חברה וכלכלה מודרנית – פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ, שתחילתו בחוקים הטורקים ועיקרו על פי המשפט האנגלי, ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית. לפי זה אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דברי הרמב"ם: (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם… הרי זה רשע וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו".
ומכאן לשאלת מינוי שופטים דתיים. יש רבנים שסוברים שאסור לשומר תורה ומצוות להתמנות כשופט בבית משפט חילוני שבמדינת ישראל. לעומתם יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור על ידי נציגיו בכנסת קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לקיימה ולהתמנות לשופט, שהרי לא שופט זה אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית. ונראה לעניות דעתי, שהכל תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי משפט התורה, ומנסה כפי יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, מצווה עליו למתוח את הפרשנות לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת ומקבל עליו את עולה המוסרי בלב שלם, גם אם מעת לעת הוא מעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל, הרי שהוא שותף בחילול השם (כך נראה מהראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג' עמ' 244).[2]
לפיכך ניתן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים שנשענו על הניסיון שהצטבר במדינות המודרניות ועל פיה הקימו מערכת משפט במדינת ישראל. אמנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית על תחלואיה השונים, היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ, ובאופן שיטתי עושקת את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו ויעודו הלאומי, כמובא בהערה הקודמת.