מכיוון שמצוות ‘מעשר כספים’ מהווה המשך למצוות תרומות ומעשרות, מגמתה הראשונה היא להחזיק את מלמדי התורה בישראל. וכפי שאמרו חכמים: “עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל (דברים יד, כב), אמר רבי אבא בר כהנא: רמז לסוחרים ולמפרשי ימים (העובדים בהובלת סחורות באוניות) שיהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה” (פסיקת דרב כהנא פיסקא י, י; תנחומא ראה יז). וכן מסופר בתלמוד הירושלמי על רבי יונה שהיה נותן את מעשרותיו לרבי אחא בר עולא משום שהיה עוסק בתורה, וסמך הנהגתו על הפסוק (דבה”י ב’ לא, ד): “וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'” (ירושלמי מעשר שני ה, ג).
מגמה נוספת חשובה ל’מעשר כספים’ ולחומש, להחזיק עניים, וכיוון שלעיתים צרכי העניים מרובים, אמרו “המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות” (כתובות נ, א). כאשר יש צורך לתרום גם לעניים דחוקים וגם ללומדי תורה, יש להקדים את העניים, כי לומדי התורה יכולים לצאת ולהתפרנס (ש”ך יו”ד רנא, טז; אהבת חסד ב, יט).
כלומר ההלכה היא שבמצב רגיל, רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה, שלומדים על מנת ללמד ולהדריך את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. אולם בתקופות שישנם עניים רבים שנזקקים ללחם וללבוש, צריך להקדיש את רוב מעשר הכספים לצרכי העניים, ואזי הוא תחליף למצוות לקט, שכחה, פאה, מעשר עני וצדקה.
אפשר לומר שבמצב המתוקן, המעשר משמש כ’רפואה מונעת’, שנועדה להרחיב את שורות מלמדי התורה, כדי שעל ידי לימוד התורה והדרכתה, ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכל. הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו ביושר, בחריצות ובמקצועיות, וממילא תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים ומעט צדקות יספיקו להם. אולם כאשר ה’רפואה המונעת’ לא הצליחה, כלומר, לומדי התורה לא מצליחים לחנך כראוי את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה, רוב המעשר צריך להיות מוקדש ל’חולים’ עצמם, היינו לעניים, לחולים ולשאר נזקקים.
