ב – הזכות לבחור למי לתת את המתנות

לכל אדם מישראל היתה שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנותיו. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים וללויים, ודרבנה את הכהנים והלויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושיה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. ומנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התעצל ולא לימד תורה, או זלזל באנשי העבודה, או לא רצה לעודד את הבנים שהתגייסו לצבא, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אף שכל אדם מישראל יכול היה לבחור למי לתת את מתנותיו, לא היה חשש שכהנים ולויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם. שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. וכבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כהנים ולויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכהנים והלויים, כאשר הכהנים והלויים המסורים זכו להעדפה וקבלו ראשונים את כל צרכם בשפע ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות שהיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכהנים והלויים, אלה שלא שרתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור (פנה”ל כשרות ז, ד).

הנוהג המקובל היה שהכהנים והלויים שהיו קשורים אל בעל הפירות היו מגיעים למקום איסוף הפירות בשדות כדי לקבל את מתנותיהם, מפני שחובת בעל הפירות – להפריש תרומות ומעשרות ולא להובילם לביתם של הכהן והלוי. על ידי כך הכירו הכהנים והלויים את מלאכתם של ישראל, ויכלו לכבדם ולעודדם ולחנך את ילדיהם באופן מתאים ומדויק. מסתבר שכאשר בעל השדה רצה לתת את מתנותיו לכהן או לוי זקן שהיה גדול בתורה, היה מתנדב להביאן לביתו (פנה”ל כשרות ז, ד).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן