ח – מעלת המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם

מצווה גדולה להחזיק ביד לומדי תורה ולסייע להם בפרנסתם, וזאת בתנאי שמדובר במי שהציבור נצרך לתורתו, כגון שהוא מלמד תורה או לומד על מנת ללמדה.[6] וכל כך גדולה מצווה זו עד שבזכותה אפילו עמי הארצות יקומו לתחייה בתחיית המתים. שכן אותם עמי הארצות שאינם קשורים לתורה הנצחית ואינם מקיימים מצוות בסיסיות, אין להם קשר עם החיים הנצחיים, ואיך יקומו בתחיית המתים? אבל אם הם מפרנסים תלמידי חכמים, הרי שהם קשורים לעולם הנצח, ויקומו לתחייה (כתובות קיא, ב). עוד אמרו: שכרם של המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם, שבעולם הנשמות יזכו לשבת בישיבה של מעלה (פסחים נג, ב). עוד אמרו במדרש (תנחומא ראה יז): המפריש מעשר מרווחיו ונותנו ללומדי תורה זוכה לעושר.

וכל זה אמרו לגבי מי שמסייע לתלמיד חכם בפרנסתו. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של תלמיד חכם הגון, מעלתו גדולה יותר, שבזכותו יכול אותו תלמיד חכם ללמוד ללא דאגות פרנסה, ועל כן הוא נעשה שותף ממש בלימוד התורה שלו, עד שאמרו חכמים, ששכרו שווה לשכר לומד התורה.

וכן אמרו חכמים: “מאתיים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמיתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר – משל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צורכו כדי שיעסוק בתורה… לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל, הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר (דברים לג, יח): שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ, ועל זבולון נאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר” (ב”ר עב, ה; צט, ט).

נמצא שהמפרנס תלמיד חכם ודואג לכל מחסורו, נעשה שותף מלא בלימודו, מפני שבזכותו הלימוד מתקיים, ועל כן שכרו גדול כשכר אותו תלמיד חכם. אבל אם לאחר שאותו תלמיד חכם למד יבוא העשיר ויציע לו ממון רב כדי להיות שותף בשכר לימודו, כיוון שהלימוד כבר התקיים ללא עזרתו, אינו יכול יותר להשתתף בו. וכך מסופר על שבנא אחיו של הלל, שכל אותו זמן שהלל למד תורה מתוך עוני מרוד, עשה שבנא עסקים מוצלחים ונעשה עשיר גדול ולא סייע ביד אחיו כלום. לבסוף, לאחר שהלל החכים והתפרסם כגדול בתורה, הציע שבנא להלל, הבה ונעשה שותפות, אני אתן לך חצי ממוני, ואתה תיתן לי חצי משכר לימודך. יצאה בת קול ואמרה: “אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ” (סוטה כא, א).

עוד חשוב לציין, שאף כי אמרו חכמים שאין לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית מרווחיו, זהו דווקא בצדקה רגילה. אבל אם לקח על עצמו להיות שותף מלא בלימודו של תלמיד חכם, ולספק את פרנסתו ופרנסת כל משפחתו, מותר לו לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו (אהבת חסד ח”ב פרק כ’ עפ”י שיטה מקובצת כתובות מט).


[6]. בדורות התנאים והאמוראים, רוב תלמידי החכמים שלימדו תורה לתלמידים, היו עובדים לפרנסתם, והמצווה היתה לסייע להם במלאכתם. ואף נקבעו תקנות לשם כך, למשל להקדים את מסחרו של תלמיד חכם למסחרם של שאר בני אדם, וכן היו מסייעים להם בעבודתם. ואלה שלא יכלו לעבוד, התפרנסו מהציבור, ולמפרנסים אותם היתה זכות גדולה, כמבואר בהלכה זו. כיום, מעלה זו ישנה גם למפרנסים את הלומדים על מנת ללמד, או את אלה שנצרכים ללמוד את יסודות התורה כדי לחיות חיי תורה. אבל מי שאינו בכלל אלה, לכתחילה עדיף שיתפרנס ממלאכתו כמבואר בהערה הקודמת.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן