ג – בכורים, לויים וכהנים וישראלים

כיוון שהתורה ניתנה לכל ישראל, מתחילה תפקידי הכהנים והלויים היו צריכים להיות נתונים לבכורי המשפחות בכל שבטי ישראל, כדי שבכל משפחה יהיו הבכורים מוקדשים לעיסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכל העם על כל שבטיו יהיה קשור לתורה ולעבודת הקודש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שרעיון הבכורה גבוה מדי עבורנו, ולכן במקום שהבכורים-הכהנים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני, ולכן הבכורים לא מנעו את העם מלחטוא בחטא העגל. לפיכך, נוצר צורך להקדיש שבט שלם שכל בניו יחזקו איש את רעהו, כנגד רוחות הזמן והפיתויים השונים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת להנחיל תורה לישראל ולרומם את העם בדרך הקודש. כיוון שמשה רבנו היה משבט לוי, וכל בני שבטו עמדו עמו בפרץ כנגד החוטאים בחטא העגל, נבחר שבט לוי לתפקיד שמירת משמרת הקודש והתורה בישראל. כפי שנאמר לאחר חטא העגל: “בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (דברים י, ח).

בנוסף לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך, היה רשאי להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב”ם שמיטה ויובל יג, יג). אולם לימוד זה היה צריך להיעשות בהתנדבות, שכן התרומות והמעשרות נועדו רק לבני שבט לוי שלא קבלו נחלה בארץ. לפיכך, הישראלים שחפצו להתגדל בתורה מעבר למקובל, הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעבר לממוצע של בני שבט לוי. כך יצא שרבים מהם שימשו כחברים בבתי הדין ובסנהדרין.

אולם כאמור, האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, הוטלה על בני שבט לוי שהתקיימו על ידי התרומות והמעשרות, והם היו אחראים על חינוך הילדים הקטנים והגדולים, על קביעות עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה, הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה וחינוך והעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי.[2]


[2]. ערי הלויים שימשו כערי מקלט עבור רוצחים בשגגה. כלומר, אדם שגרם למותו של חבירו, היה צריך לברוח במהירות אל אחת מערי המקלט של הלויים, כדי שגואלי הדם – קרובי הנרצח, לא יוכלו להשיגו ולהורגו. אם התברר שהוא רצח בשגגה, היה עליו לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול. משך גלותו בעיר המקלט נועד לכפר על עוונו ולתקן את אופיו על ידי חינוכו בקרב הלויים. במשך הזמן הרוצח בשגגה היה מתחרט על חוסר זהירותו ומתקן את דרכיו (פנה”ל ליקוטים-ב ח, ו).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן