ו – פרנסת תלמידי חכמים

מאז שהכהנים והלויים אינם מתקיימים על ידי התרומות והמעשרות ומתנות הכהונה, חזרה ועלתה השאלה, כיצד ימשיך עם ישראל להחזיק ולקיים בתוכו את לימוד התורה, והאם ראוי שלשם כך הציבור ידאג לפרנסתם של לומדי התורה. כלומר, ברור שהורים צריכים לשלם למורים שמלמדים את ילדיהם תורה במשך רוב היום, שאם לא ישלמו להם יצטרכו ללכת לעבודתם, והרי התשלום להם הוא 'דמי בטלה'. כמו כן ברור שקהילה שרוצה למנות רב שיהיה פנוי רוב היום לדון בסכסוכים שבין איש לרעהו, צריכה לשלם לו שכר, כדי שיוכל להתפנות לכך מעבודתו. וכפי שהיה מקובל בימי חכמים, ששלמו מקופת הציבור שכר לדיינים (כתובות קה, א). כאשר היה מדובר על תפקיד מנהיגותי, כלפי פנים בהנהגת הקהילה היהודית וכלפי חוץ במשא ומתן עם שלטונות הגויים, היו צריכים שהמנהיג יהיה עשיר ונכבד, ולכן אם לא היו לו נכסים משלו, הקהילה העשירה אותו, מפני שכבוד הציבור ושלומו, שמנהיג הקהילה יהיה עשיר ומכובד, ולא יהיה תלוי בציבור, ועל ידי כך דבריו יהיו נשמעים ויוכל לאחד את הקהילה ולהנהיגה.[4]

השאלה האם נכון לפרנס לומדי תורה שאינם מקדישים את רוב יומם לטובת הציבור, ללמד לתלמידים ולפסוק הלכה, אלא לומדים לעצמם כדי להגיע לרמה גבוהה יותר בתורה לתועלת כלל ישראל. כפי הנראה בתנאי הגלות, התרומות שהגיעו ביוזמה חופשית מ'מעשר כספים' הופנו בעיקר להחזקת עניים, ולא הספיקו להחזקת לומדי תורה, וממילא נוצר וויכוח בקהילות, האם לדרוש מהציבור לתרום עבור כך.

כדי להבין את הבעיה צריך להקדים יסוד חשוב: לימוד התורה צריך להיות לשמה, היינו כדי לדעת את דבר ה', ולא כדי לקבל כסף או כל טובת הנאה אחרת. וכל הלומד תורה כדי להתפרנס הרי הוא עושה את התורה כקרדום לחפור בו, מועל בקדושתה ונוטל חייו מן העולם (אבות ד, ה, פירוש הרמב"ם והברטנורא).

לכן מלכתחילה רצוי שלא תהיה זיקה בין לימוד תורה לבין תשלום שכר גשמי, וכל לומד תורה יתפרנס מעמל כפיו. עוד אמרו חכמים, שכל תלמיד חכם שנהנה מיגיע כפיו – אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, ומעלתו יתירה על מעלת ירא שמיים שאינו מתפרנס מיגיע כפיו (ברכות ח, א). וכן עשו רבים מגדולי ישראל, שהואיל ולא שימשו בתפקידי הנהגה או שיפוט, וגם לא הוצרכו להקדיש את רוב יומם ללמד תלמידים, היו מתפרנסים ממלאכתם. לדוגמא: הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא היה חוטב עצים, ושמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, ורבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים. רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים וכן רבים (מובא בתשב"ץ קמ"ז). ובאותם הדורות, היה הציבור מסייע לתלמידי חכמים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך היו יכולים להתפרנס בזמן קצר, ולפנות את רוב זמנם לתלמוד תורה.

אלא שבמשך הדורות התעוררה בעיה קשה, ירדו הדורות ונתמעטו הרבנים שהיו מסוגלים מצד אחד להקיף את כל התורה בבקיאות ובעיון, ומאידך להתפרנס מיגיע כפיהם. בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על ההבנה המעמיקה, שכן כמות המשניות והברייתות והמימרות שהיו צריכים ללמוד היתה מעטה יחסית, ועיקר הלימוד התרכז בשינון ובניתוח המעמיק של יסודות ההלכה. ומאידך, כפי הנראה מלאכת הפרנסה לא הפריעה לתנאים ולאמוראים להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, וכדי להגיע לדרגה של תלמיד חכם המקיף את כל התורה, היה הכרח להקדיש את כל שעות היום ללימוד דברי התלמוד, הגאונים והראשונים, לחזור עליהם ולשננם. ועל כן הוסכם שכדי שיהיו בישראל רבנים ברמה הראויה, הציבור צריך לפרנס אותם גם כאשר אינם נצרכים להקדיש את רוב יומם לצרכי הציבור, כדי שיוכלו לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. עד שבסוף תקופת הראשונים כבר אמרו, שמי שיכול לגדול בתורה ולהתפרנס מעמל כפיו, זוהי מידת חסידות ומתת אלוהים, אך אין זו מידת כל אדם. ולכן בשעת הצורך, הציבור צריך לפרנס תלמידי חכמים, כדי שלא תתבטל התורה מישראל (תשב"ץ, והביאוהו הב"י והרמ"א יו"ד רמו, כא).

ואף שהרמב"ם יצא בחריפות כנגד רבנים לומדי תורה המקבלים פרנסתם מהציבור (הל' ת"ת ג, י, כמובא בהלכה הבאה). למעשה, אין איסור בכך שהרבנים מקבלים את פרנסתם מן הציבור, שכן מה שהציבור נותן לרבנים הוא שכר בטלה, כלומר, שכר עבור זה שהם מתפנים ממלאכתם ומלמדים תורה בישראל. שאם לא היו משלמים להם שכר, היו צריכים לעבוד בעבודה אחרת ולא היתה בידם אפשרות ללמד תורה. ואף שחלק משמעותי מהזמן הם לומדים בעצמם, גם לימוד זה לתועלת הציבור, שעל ידו יוכלו לשמור על רמתם התורנית, ומתוך כך יוכלו ללמד תורה ולפסוק הלכות. שכן בימיהם, כבר לא ניתן היה להגיע לרמת הידיעות הנדרשת לתלמיד חכם בלא להקדיש לכך את כל היום. לפיכך, הציבור מבקש מאותם המסוגלים לשמש ברבנות, לפנות את כל זמנם כדי ללמוד וללמד, ועבור כך משלמים להם שכר בטלה.

יתר על כן, הורו גדולי האחרונים, שגם רבנים שרוצים להדר ולהתפרנס מיגיע כפיהם ולא מהציבור, אם הם מרביצי תורה וראשי ישיבות, עוון הוא בידם אם לא יקבלו פרנסתם מן הציבור. מפני שאם יפנו מקצת משעותיהם לצורך פרנסה, נמצא העולם חסר מתורתם, ולימוד התלמידים ייפגע (ש"ך יו"ד רמו, כ, בשם מהרש"ל והב"ח).


[4]. כפי שלמדנו (סוטה מ, א), שרבי אבהו השתדל שימנו את רבי אבא דמן עכו לראש, כדי שיתעשר. וכן למדנו שרבן גמליאל מינה את רבי אלעזר חסמא ורבי אלעזר בן גדגדה לתפקידים מנהיגותיים, כדי שיפרנסום הציבור ולא יהיו עניים מרודים (הוריות י, א). וכן מסופר על רבי אמי שהתעשר מהציבור, מפני שתלמידי החכמים המנהיגים את הציבור צריכים להיות עשירים ומכובדים, כמבואר בחולין קלד, ב.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן