ז – מלגות לאברכים לומדי תורה

עדיין נותרה שאלה גדולה, מה יחס ההלכה לגבי הבחורים והאברכים הלומדים בישיבות, האם ראוי שיתפרנסו מעמל כפיהם וילמדו תורה, או שראוי יותר שהציבור יתרום כספים לקיום הישיבות והכוללים?

הרמב”ם יצא בחריפות רבה כנגד לומדי התורה שמתפרנסים מכספי ציבור, משתי סיבות: א’ אין לעשות את התורה כקרדום המשמש לפרנסה, ב’ יש בזה חילול השם. וכך כתב בהלכות תלמוד תורה (ג, י): “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”.

למרות שהרמב”ם הוא עמוד ההוראה, וכך נהגו ישראל בזמן התנאים והאמוראים, שלומדי התורה, ואף תלמידי החכמים, היו עוסקים במלאכתם ומתפרנסים בכוחות עצמם, והציבור היה מסייע להם במלאכתם ובמסחרם, אבל לא היה משלם להם את כל מזונם. למעשה ההוראה שמותר לתלמידי הישיבות והכוללים הלומדים כדי לשמש בתפקידי רבנות, הוראה וחינוך, להתפרנס מכספי הציבור. משום שהדורות התמעטו, ובנוסף לכך חומר הלימוד התרבה מאוד, וכיום אי אפשר להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את עיקר יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. לכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שתלמידי הישיבות יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזה רצונו של הציבור שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הוראות, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, תורמים כספים לאחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו התשב”ץ (ח”א קמב – קמח), ורבי יוסף קארו (כסף משנה על הרמב”ם שם), והמהרש”ל והש”ך (יו”ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כא).

חשוב להדגיש, מדברי הפוסקים שנזכרו, אין היתר כללי לכל תלמידי הישיבות ללמוד תורה ולהתפרנס מקופת הציבור. משום שכל ההיתר הוא אך ורק כדי להצמיח תלמידי חכמים ומורים, אבל מי שאינו עתיד להיות רב או מורה, צריך להתפרנס מעמל כפיו ולא מלימוד התורה.

אמנם בדורנו התעוררה בעיה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה, וכיוון שצריך שכל יהודי ויהודי יחיה חיי תורה ואמונה, ישנו צורך שהבחורים ילמדו שנים אחדות בישיבה, ורק לאחר מכן יצאו לחיי המעשה. וכן ישנם בעלי תשובה המעוניינים לרכוש ידע בסיסי בתורה, ולשם כך עליהם להשקיע כשנה או כשנתיים בלימוד התורה. וגם להם עוד אפשר להתיר לקבל מלגה למשך זמן זה, כדי שילמדו את יסודות האמונה וההלכה.

אבל לאחר שהבחור או בעל התשובה קיבלו את הבסיס הנדרש, אסור להם להתפרנס מלימוד תורה, כדברי הרמב”ם והסכמת הפוסקים. ועליהם ללמוד מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, ויקבעו עיתים לתורה. שכן מעבר לקניית הבסיס לשמירת התורה והמצוות, רק מי שמתאים להיות מורה או רב, רשאי להתפרנס מכספי הציבור או הצדקה, כדי שיוכל למלא את תפקידו כמורה או כרב לטובת הציבור.[5]


[5]. אמנם אם ישנו אדם עשיר החפץ לפרנס תלמידים שישבו וילמדו תורה, כיוון שהיוזמה לכך באה מן העשיר, אין הלומדים נחשבים כמתפרנסים מן הצדקה, ומותר להם לקבל את פרנסתם ממנו וללמוד תורה, למרות שאינם לומדים על מנת ללמד. אמנם אין זה מנהג חסידות, כדברי חכמים (ברכות ח, א), וכפי שכתב הרמב”ם הל’ ת”ת ג, יא: “מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב”. משמע שאם אינו מתפרנס מיגיע כפיו, כל זמן שאינו מתפרנס מן הצדקה ואינו מטיל עצמו על קופת הציבור, אף שאין זה מידת חסידים הראשונים, אין בזה איסור.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן