יש מצווה לקיים סעודה בעת פדיון-הבן. ונוהגים ליטול ידיים תחילה, לבצוע על הלחם ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן לקיים את הפדיון. כתב בספר ‘תרומת-הדשן’, שהטעם לקיום הסעודה כדי לפרסם ברבים את מעשה הפדיון. ואפשר להוסיף, שבסעודה זו מפרסמים ומזכירים את החסד שעשה ה’ עמנו בעת שהוציאנו ממצרים, והרג את בכוריהם ואת בכורינו הציל. ויש במצווה זו גם ביטוי לקדושה המיוחדת שיש בישראל, שכל בכור באופן טבעי קדוש, וכדי שיוכל לעסוק גם בענייני החול, צריך לפדותו.
סעודה זו נקראת סעודת מצווה. ולכן גם כאשר אירע זמנה ב’תשעת הימים’ שבחודש אב, שנוהגים בהם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מפני האבלות על חורבן בית המקדש, מגישים בסעודה בשר ויין (רמ”א תקנא, י). מעלה גדולה להשתתף בסעודת פדיון הבן, ויש אומרים שכל האוכל ממנה, נחשב כאילו צם פ”ד תעניות (שדי חמד מערכת ס’ אות נ”ד).
מצד הדין, אפשר לקיים את פדיון הבכורות בליל השלושים ואחד או ביומו. אלא שיש שכתבו שהמנהג לערוך את הפדיון דווקא ביום (ש”ך יו”ד שה, יב), ונימקו זאת בכמה טעמים הלכתיים (שעל ידי כך הפדיון יערך תמיד לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי וארבעים וארבע דקות, כמבואר בהלכה הקודמת). ויש שכתבו, שגם מצד המנהג אפשר לערוך את הפדיון בלילה (גינת ורדים יו”ד כלל ו’ אות י’; שדי חמד מערכת פ’ כלל ל”ט). וכך נוהגים, שכל אימת שיש בזה צורך, מקיימים את הפדיון והסעודה בלילה.
