חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ז – מהלכות צניעות

א – בחוקותיהם לא תלכו

הצניעות היא אחד מיסודות היהדות. את הציווי הכללי שבתורה (ויקרא יט, א): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", מפרש רש"י: "הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ועוד נאמר לגבי איסור עריות (שם יח, כד): "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם".

יש קשר בין השמירה על הצניעות וההצטיינות של עם ישראל בתחומי הרוח. גם כשהיינו משועבדים לאומה המצרית, שאמרו עליה חכמים (תו"כ אחרי פ"ט) שלא היתה אומה שטופה בתאוות זימה ובגילוי-עריות כאומה המצרית, לא נסחפנו אחרי מנהגיהם ושמרנו על הצניעות, ומתוך אותה שמירה על הצניעות זכינו לעמוד לפני הר-סיני ולקבל תורה מן השמיים.

רבים חושבים בשטחיות שמגמת הלבוש הצנוע למנוע הרהורים אצל הגברים, אולם הנושא יותר מורכב ועמוק. מפני שלמנוע כל הרהור – אין סיכוי, וכבר אמרו חכמים (כתובות יג, ב): "אין אפוטרופוס לעריות". כלומר אף אחד לא יכול להיות מובטח שהוא מוגן מכך לגמרי. ואם המטרה העליונה היתה למנוע הרהורים היו צריכים לקבוע כללים הרבה יותר מחמירים, לאסור על גברים לצאת לרחוב בלא הכרח גמור, לאסור שתיית יין ושאר דברים שמשחררים את הרגשות. לאסור לבישת בגדים בעלי גזרה נאה, וכן לאסור שילובי צבעים יפים, לגזור על נשים שנחשבות יפות במיוחד שלא יצאו לרחוב בלא הכרח, ואולי לחייב את כל הנשים לעטות על עצמן מעיל גדול ומכוער. ולא מצינו בהלכה שום דרישה שאשה תכער את עצמה. להיפך מצינו בתנ"ך ובחז"ל ששבח לאשה שהיא יפה ומטפחת את הופעתה.[1]

הרי שהלכות צניעות לא נועדו לכער או להסתיר את היופי, אלא לתת לו מסגרת צנועה, שתדגיש את הרוח ואת המידות הטובות. אין בהלכות אלו התנגדות לצדדים החומריים-גשמיים שבחיינו. להיפך, לכל תחום יש ערך ומקום. אבל מי שאינו שומר על הצניעות, חוטא, בעל כורחו, בהדגשה יתירה של החומריות על פני הרוחניות, הגוף על פני הנשמה. משום שהרוחניות מטבעה נסתרת, וכדי לעמוד על טיבה של הנשמה, יש להעמיד את הגוף במקומו הראוי, ולא להדגישו ולהופכו לעיקר. רק לאחר שהרוחניות תעמוד במקומה המרכזי, ניתן להתבונן בצניעות בצדדים הגופניים שבחיינו, ולהפיק מהם את מלוא עוצמת החיים, בלי שהדבר יפגע בנשמה.

כלומר, הפריצות מדגישה את הצדדים הגופניים-חומריים שבאדם, ואילו הצניעות מדגישה את היסוד הרוחני נשמתי שבאדם. יתכן שלטווח קצר נראה כאילו הפריצות מסייעת לגילוי עוצמת החיים, אבל מי שמביט יותר לעומק ויותר לטווח ארוך, מבין שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים שבחיים מתברכים ומתעלים. חשוב לדעת שככלל רעיון הצניעות מחייב גם גברים (שו"ע או"ח ב, א-ב), אלא שהואיל ונשים נחשבות ליפות יותר והגברים למתעוררים במהירות רבה יותר, כדי שיוכלו לחזר אחר נשותיהם, כללי הצניעות מחמירים יותר לגביהן.

כיוון שלבושו של האדם בולט וניכר לעין כל רואה, שמירת גדרי הלכות צניעות מבטאת יותר מכל את הנאמנות להלכה, והמתלבשת כהלכה מקדשת את השם ומכריזה בכל עת: אינני נגררת אחר תרבות הגויים ואחר האופנות שלהם, אלא הנני נאמנה בשלימות למסורת התורה והמצוות ולייעוד האלוקי המיוחד של עם ישראל.


[1]. הזכירה התורה שבח של אמותינו שרה, רבקה ורחל שהיו יפות. תענית לא, א; כתובות נט, ב – "אין אשה אלא ליופי"; יבמות סג, ב, "אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפליים"; נדרים סו, א: "בכה ר' ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". וחלק משמחת החג של נשים שהן לובשות בגדים ותכשיטים נאים, ואין הכוונה שהיא תתקשט בהם בחברת נשים בלבד.

ב – האיסורים הכלליים שבפריצות

שלושה איסורים יסודיים עומדים בבסיס הלכות צניעות.
או במלים אחרות, על פי שלושה יסודות מיסודות התורה יש להקפיד על הלכות צניעות.

ראשית, הפריצות הינה חטא אישי. חטא של הדגשת הצדדים החיצוניים שבאדם על פני הצדדים הפנימיים, הבלטת החומר על פני הרוח. לפני חטא אדם הראשון, אדם וחוה התהלכו עירומים בגן עדן, כי עדיין לא נכנס בהם יצר הרע, ולא היה בזה שום פגם. אולם לאחר הופעתו של יצר הרע, האדם נעשה מוגבל, וכל חשיפה מוגזמת של הגוף, מהווה פגיעה ביסוד הרוחני שבו, מאחר שיש בה הדגשה של החומר על פני הרוח. וכל פגיעה בצדדים העיקריים שבאדם, דהיינו בנשמה וברוח, גורמת להידלדלות כללית בחיוניותו של האדם, דבר שמתבטא בין השאר בפגיעה ביכולת ההתעמקות בעניינים רוחניים, וכן ביכולת לקיים נישואין בקדושה, אהבה ושמחה. צאו וראו את השחקנים והזמרים הפרוצים, שאינם מסוגלים להתמיד באהבתם לבני זוגם; כפי הנראה, הבלטת החיצוניות מונעת מהם את האפשרות להגיע לרבדים הפנימיים והעמוקים של האהבה.

היסוד השני שבאיסור הפריצות – הפגיעה בשלימות המשפחה. פריצות חמורה, בדרך כלל, מרסקת את המשפחה. אולם גם חוסר צניעות, ואפילו קל, פוגע במשפחה. האהבה צריכה להיות מופנית לבן הזוג, כי רק איתו האהבה יכולה להופיע בשלימות, וכל איבוד של כח האהבה כלפי אנשים אחרים, הוא על חשבון פיתוח האהבה בתוך הבית, דבר שפוגע הן בבן הזוג, והן בילדים ובחינוכם. אשה שמנסה למשוך תשומת לב בהופעה לא צנועה, אינה שלימה באהבתה לבעלה, וכן איש שמנסה למשוך תשומת לב של נשים זרות, אינו שלם באהבתו לאשתו. לעומת זאת, השמירה על הצניעות מכוונת את כוחות האהבה אל מקומם הראוי. כדי ליצור מסגרת צנועה, שיוצרת מרחק מכובד בין גברים לנשים, ומרחיקה את האדם מן החטא, קבעו חכמים גדרים לצניעות. וכך אנחנו מוצאים בפועל, שככל שמקפידים באופן נכון יותר על צניעות, כך הסיכוי להתחתן ולשמור על שלמות המשפחה – גובר. כמובן שלכל כלל יש יוצאים מהכלל, ולעיתים הצניעות נובעת מבעיה נפשית ומחסרון באהבת החיים. אבל ככלל ברור שבקבוצה שמקפידים פחות על הלכות צניעות, אחוז הרווקים והרווקות, הגרושים והגרושות, גבוה יותר.

היסוד השלישי לצניעות, הוא השמירה על האופי הלאומי המיוחד שלנו. שכן ההבדל שבין ישראל לעמים התבטא תמיד בשמירת הצניעות, ולכך מכוון איסור התורה "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג), שעיקרו הוא שלא לחקות את הגויים במלבושים שאינם צנועים ובמנהגים שקשורים לאמונות טפלות (מהרי"ק שורש פח). תכונת הצניעות, המוטבעת בעם הישראלי לדורותיו, היתה התשתית לכל ההישגים הרוחניים הכבירים של עם ישראל, והפריצות לעומתה מטשטשת את הסגולות והמעלות המיוחדות לאומה הישראלית.

ג – מנהג המקום

אחת השאלות המרכזיות בהלכות צניעות הלבוש היא, האם ישנם כללים מוחלטים בהלכות צניעות שאינם תלויים במנהג המקום, או שכל הלכות צניעות הינן יחסיות ותלויות במנהג המקום.

שאלה זו תהיה משמעותית במקום שבו רוב הנשים רגילות ללכת בקיץ ללא שרוולים ועם חצאיות קצרות, האם אפשר לומר, שמאחר שזה המנהג הרווח באותו מקום, מותר יהיה לנשים שגרות שם ללכת בבגדים קצרים אלו, משום שבעיני החברה שבאותו המקום בגדים אלו נחשבים לבגדים הגונים שאינם מושכים תשומת לב מיוחדת, ורק מי שתלבש בגדים קצרים מהמקובל תיחשב כעוברת על כללי הצניעות. או שישנם כללים קבועים בהלכות צניעות שאינם תלויים לא במקום ולא בזמן?

תשובה: אמנם ישנה דעה בפוסקים הסוברת שכללי הצניעות נקבעים על פי המקובל באותו המקום ואותו הזמן (דברי חמודות עפ"י הרא"ש לברכות ג, לז, ס"ק קטז). אבל כל שאר הפוסקים חלקו וקבעו, שישנם מקומות בגוף האשה שאותם חייבים לכסות, ואפילו אם כל הנשים שבאותו המקום תחלטנה ללכת ברחוב ללא בגדים, מנהגן יהיה שלא כהלכה. מפני שחכמים קבעו שיש מקומות בגוף שראוי שיהיו מכוסים ושמורים בטהרה למען האהבה האמיתית שבין בני הזוג, וישנם מקומות שאפשר שיהיו גלויים. ואף שאולי אם כל הנשים תלכנה עם חולצות ללא שרוולים, מראה של אשה ללא שרוולים יגרום לפחות תחושות, מכל מקום על פי ההלכה דבר זה לא רצוי, ולהיפך, יש לשמר את הרגישות הטבעית והמקורית, שנועדה להעמיק את רגשותינו ולחזק את האהבה שבין הבעל לאשתו.

נחזור להלכה, ישנם מקומות בגוף שחייבים להיות מכוסים, כפי שיבואר בהמשך, ואין למנהג המקום השפעה לגביהם. וישנם מקומות שמצד הדין אין חיוב לכסותם, אבל אם כל הנשים שהולכות שם, כולל נשים שמתארחות שם, ינהגו לכסותם, מנהגן יחייב את כל הנשים שבאותו המקום.

ד – זרוע

במסכת כתובות (עב, ב) מבואר שאשה חייבת לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית. ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. ראוי לציין, שלדעת רבי שמואל בר נחמן (ברא"ר פ, ד), כל המעשה עם דינה התחיל מכך שזרועה נתגלתה ברבים לפני שכם בן חמור, ומתוך כך נתאווה לה וחטא עימה, ומגילוי הזרוע נמשכה כל התקלה המסופרת בתורה (בראשית פרק לד).

אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע. לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות. אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. ויש מחמירים וסוברים, שנכון שאשה תקפיד ללכת בשרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עי' בית ברוך ח"א עמ' קא).

למעשה, ההלכה כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (מ"ב עה, ב; הליכות בת ישראל עמוד ע'). וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בעניין זה אין למנהג משקל, ואף אם כל נשות מקום מסוים יתרגלו ללכת בשרוול קצר שאינו מגיע למרפק, מנהגן ייחשב למנהג שאין להיגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת בשרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תיחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות.

ה – האם מותר לגלות פחות מטפח

כהמשך להלכה הקודמת ראוי להזכיר שיש סוברים שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם. בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק: "טפח באשה ערווה", ופירושה שאסור לאשה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז"ל שצריכה לכסותם. לפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא די שיגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת עמ' 139). ומאחר שישנה סברה כזו, אפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו.

אולם, לרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה. ומה שאמרו בתלמוד 'טפח', הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם פחות מטפח ממקומות המכוסים מגולה, אין לו דין ערווה שאוסר לומר בפניו דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ"א (שו"ע או"ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה – גם גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עי' גן נעול עמ' 33).

וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, הזרוע, כולל המרפק, תישאר מכוסה.

לכאורה, ממבט ראשון, נראה לאדם זר שאינו מכיר את ההלכה ואת טעמיה, שהצניעות באה למעט ולהגביל את עוצמת החיים. אולם מטרתה של הצניעות לקדש את החיים, להפקיע אותם מהמוגבלות ומן הכיעור שבחומר, ועל ידי כך לרומם את החיים ולהגביר את כוחם. הצניעות לא באה לפגוע באהבה, אלא להגביר אותה.

השמירה על הצניעות, לא רק שמונעת את האדם מן החטא של גילוי עריות ופגיעה בשלימות המשפחה, אלא גם מהווה ביטוי לקדושת החיים של האדם, ומסייעת לו להתרומם אל הערכים המקודשים של החיים. הפריצות מדגישה את הצד החומרי והחיצוני שבאדם, ואילו הצניעות מייחדת את תשומת הלב לפנימיות, לנשמה.

ו – אורך השמלה ואם חובה לגרוב גרביים

בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רב חסדא: "שוק באשה ערווה". כלומר, שוק הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, ואין לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה.

לדעת רוב הפוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ואם כן חובה לכסות את הרגל עד הקרסול. אבל אין צורך לכסות את כל הרגל דווקא על ידי שמלה, אלא די שהשמלה תגיע עד לאחר הברך, ולמטה מזה לגרוב גרביים או גרביון. חשוב להדגיש שגרביון מועיל רק לכיסוי החלק התחתון של הרגל, בין הברך לקרסול, אך לא יועיל לכיסוי הירכיים, שהצניעות מחייבת שיכוסו בשמלה או בחצאית. כך סוברים רוב הפוסקים (ב"ח, שועה"ר עה, א; ערוה"ש עה, ג; חזו"א טז, ח; מנח"י ו, י; הרצי"ה).

אולם לדעת אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל הפרוש החשוב על 'שולחן-ערוך' חלק 'אורח-חיים' – ה'משנה-ברורה' (עה, ב), השוק הוא החלק העליון של הרגל, והוא מסתיים בברך, והוא מה שנקרא בפינו ירך. וממילא אם השוק נגמר בברך, אין חיוב לכסות את מה שמתחת לברך, לא על ידי שמלה ולא על ידי גרביון. ולמרות שבעל ה'משנה-ברורה' בעמדת מיעוט, הואיל ופסקיו התקבלו בישראל, רבות נוהגות כמותו. אולם ודאי שלכל הפחות, גם לדעתו המקילה של בעל ה'משנה-ברורה', צריך ללבוש שמלה שתגיע אל מעבר לברך, כך שבכל מצב הברך תישאר מכוסה (עי' גן נעול 37; הליכות בת ישראל ע"א).

שאלה: בת שמנהג בית הוריה להקפיד לגרוב גרביים, והוריה מבקשים ממנה שתמשיך במנהגם, האם חובה עליה לשמוע בקולם או שהיא יכולה לסמוך על דעת ה'משנה ברורה' ולהקל?

תשובה: עליה לנהוג כמותם לגרוב גרביים, ומעבר לכך שזו דעת רוב הפוסקים, יש לזה שתי סיבות נוספות: א) מכלל מצוות כיבוד הורים לנהוג כלפיהם בכבוד ולשמוע בקולם לכל הפחות בעת שגרים בביתם. ואמנם כאשר ההורים אומרים לאדם לנהוג בניגוד להלכה, אסור לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו, לעיל א, טו; א, כ). אבל כאשר ההורים מבקשים לנהוג כדעת רוב הפוסקים, חובה לשמוע בקולם. ב) כבר הזכרנו שגם לדעת המקילים, במקום שנוהגים לכסות את השוק וכף הרגל – חייבים לכסותם. ובת שמתגוררת במשפחה שבנותיה מקפידות לכסות את הרגל בגרביים, נחשבת מבחינה מסוימת כמי שגרה במקום שרגילים לכסות, ועליה לכסות.

ואף שראוי לבת להמשיך במנהגה גם לאחר נישואיה, מכל מקום, אם תרצה לאחר נישואיה להקל בזה, הואיל וכבר אינה גרה בביתם – מותר לה, שיש לה על מי לסמוך.

ז – ילדות קטנות

שאלה שחשוב לברר בהלכות צניעות היא, מאיזה גיל צריך להקפיד שהילדות תשמורנה את דיני הצניעות.

יש אומרים שאין הדבר תלוי בגיל, אלא כל שהילדה כבר נראית קצת גדולה, והיא מתקרבת לגיל הנעורים, בגיל עשר או אחת עשרה לערך, עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. אבל את הבנות הקטנות לא חייבו חכמים בהלכות צניעות. כי עניינן של הלכות צניעות הוא לגדור את האדם מן העבירה וממחשבת העבירה, ולכן כל זמן שהבנות קטנות ואין היצר שולט בראייתן, אינן צריכות לדקדק בהלכות צניעות. אבל כשהבת מתחילה להתקרב לגיל ההתבגרות, חובה עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. ואין לזה גיל קבוע, כי הדבר משתנה מילדה לילדה (חזון איש או"ח טז, ח). אמנם חשוב לציין, שכל זה הוא מצד חיוב הצניעות, אבל מצד מצוות חינוך, צריך לחנך כל ילדה להתלבש כפי שההלכה מחייבת משעה שתגיע לגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש.

ויש אומרים, שכשם שלגבי איסורי ייחוד יש להקפיד שגבר זר לא יתייחד לבדו עם ילדה מגיל שלוש שנים, כך הדין גם לגבי כל דיני צניעות, ויש להקפיד לקנות לילדה, כבר מגיל שלוש שנים שמלות ארוכות שמגיעות עד מעבר לברך, וחולצות עם שרוולים שעוברים את המרפק (מ"ב באו"ה עה, א 'טפח').

למעשה נוהגים להורות, שצריך לחנך את הבנות ללבוש צנוע מגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש. ומשעה שיתקרבו לגיל ההתבגרות חובה להקפיד בזה מדין צניעות עצמו (עי' גן נעול 44; הליכות בת ישראל ס"ז).

ח – מכנסיים לנשים

בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם מותר לנשים ללבוש מכנסיים. הבעיה מורכבת משני חלקים: א' מצד איסור 'לא ילבש', שנאמר (דברים כב, ה): "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלוֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה".
ב' מצד הצניעות. נסקור בקצרה את שתי הבעיות.

ראשית, לדעת כמה פוסקים וביניהם בעל תשובות 'מנחת-
יצחק' (ב, קח), מכנסיים מוגדרים כמלבושי גבר, ולכן גם אם נשים רבות יתרגלו ללבוש מכנסיים, ואפילו אם יהיו הבדלים בולטים בין מכנסי הגברים למכנסי הנשים, עדיין המכנסיים יחשבו בגד מובהק של גברים, ואסור יהיה לנשים ללובשם. מה עוד שלדעה זו, מאחר ומלכתחילה אסור היה לנשים ללבוש מכנסיים, ממילא אין מתחשבים בזה שהיום נשים רבות נוהגות ללובשם, מפני שמנהגן יסודו בטעות ועבירה.

אולם לדעת הרבה פוסקים, אם יהיו נשים רבות שיתרגלו ללבוש מכנסיים, או שיהיה הבדל משמעותי בין מכנסי הגברים למכנסי הנשים, האיסור 'לא ילבש' לא יהיה קיים לגבי אותם המכנסיים. מפני שאיסור 'לא ילבש' קיים רק לגבי בגדים שהם מוגדרים כבגדי המין השני, ומכנסי נשים אינם מוגדרים כבגדי גברים. ולכן אשה שתרצה בימים קרים ללבוש מתחת לחצאית מכנסיים כדי לחמם את רגליה, לא יהיה בזה איסור 'לא ילבש' (שו"ת אבני צדק עב; דרכי תשובה יו"ד קפב, ט; וכן משמע מרמב"ם הל' ע"ז יב, י; שו"ע יו"ד קפב, ה; ב"ח שם). אמנם יתכן, שגם לדעתם רק במקומות שאין שם גברים מותר לאשה ללבוש מכנסי נשים, אבל לרחוב גם מצד איסור 'לא ילבש' אסור לצאת עם מכנסיים של נשים. משום שהיציאה לרחוב עם מכנסיים עדיין נחשבת מנהג גברים. עובדה שעד היום, גם בקרב הציבור החילוני, הסימן לנשים הוא דמות בחצאית ולגברים דמות במכנסיים.

אלא שכל זה הוא רק מצד איסור 'לא ילבש', אך גם אם איסור זה לא קיים לגבי מכנסי נשים, מכל מקום מצד חיוב הצניעות אסור לנשים ללבוש מכנסיים. משום שמגמת הצניעות היא להסתיר ולטשטש את פישׂוק הרגליים, ולכן מתוך תחושת הצניעות הטבעית נהגו הנשים מימים ימימה ללבוש שמלות וחצאיות ולא מכנסיים, שהמכנסיים מבליטים את פישׂוק הרגליים, ואילו השמלה מטשטשת.

להלכה, רוב הפוסקים אוסרים מכנסיים רק מחמת הצניעות, ולכן במקום שאין פגיעה בצניעות, אין איסור בלבישת מכנסיים. כגון אשה שרוצה ללבוש בלילה מכנסי פיג'מה, מאחר שהדבר נעשה בתוך ביתה, אין בעיית צניעות ומותר. וכן מותר לנשים שירצו להתעמל במקום סגור ללבוש מכנסי טרנינג. וכן מותר לנשים שרוצות – ללבוש בחורף מכנסיים תחת לשמלה, כדי לחמם את רגליהן. וטוב להקפיד שהמכנסיים לא יֵראו מתחת לשמלה, כדי שיהיה ברור שהם נועדו לחימום. אבל אם הם יֵראו מתחת לשמלה יש חשש איסור 'לא ילבש' לחלק מהפוסקים, וכן יש חשש שהדבר יגרום למכשול, שמא לאחר שילבשו מכנסיים לא ילבשו חצאית ארוכה מספיק.

יחד עם זאת חשוב לדעת, שאם ישנה אשה שאינה מעוניינת להקפיד על כל גדרי ההלכה, ומצד שני חשוב לה לדעת את הדרכת ההלכה לגבי שמירת הצניעות, והיא שואלת מה עדיף, חצאית קצרה שאינה מגיעה עד לברך או מכנסי נשים רחבים וצנועים יחסית. התשובה היא, שיש להעדיף את המכנסיים שאיסורם קל יחסית מאשר את החצאית הקצרה שאינה מגיעה לברך שאיסורה חמור יותר (גן נעול עמ' 45 בשם הרצי"ה קוק זצ"ל).

שאלה: האם מותר לנשים ללבוש מכנסיים מתחת לשמלה?

תשובה: אם המכנסיים נועדו לחימום או לתוספת צניעות כמו שנהגו בתימן – מותר. אבל אם לובשות שמלה שאינה ארוכה כל כך, וכוונתן שהמכנסיים יראו מתחת לשמלה ליופי – אסור, מפני שמכנסיים נחשבים לבוש של איש, ואסור לאשה ללובשם כדי להתנאות בהם.

ט – בגד אדום וכללי צניעות

יש אומרים שאסור ללבוש בגד אדום, משום שזו דרכם של הגויים ללבוש בגדים אדומים (ב"י ורמ"א ביו"ד קע"ח בשם מהרי"ק שורש פ"ח). אולם מבאר המהרי"ק, שזה שהגויים רגילים ללבוש בגד מסוים, אינו אוסר אותו עלינו, אלא רק אם אותו הבגד מבטא אמונה אלילית או פריצות – חל על לבישתו האיסור "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג). ומאחר שהצבע האדום מבטא יותר מכל הצבעים את הפריצות והגאווה, לכן יש איסור ללבוש בגדים אדומים, כפי שהגויים לובשים.

יתכן שהסיבה לכך שהצבע האדום נחשב אצל הגויים לצבע שמסמל את הפריצות, משום שזה הוא צבעו של הדם, וממילא גם צבעם של האיברים הפנימיים ושל המקומות האינטימיים שבגוף. ובלבישת בגד אדום רצו להבליט כלפי חוץ, בעזות ובפריצות, את הצדדים האינטימיים שמדרך הטבע מכוסים ומוסתרים. בנוסף לכך הצבע האדום רומז לרצח ושפיכת דם (וזה צבעו של אֱדוֹם, עי' רמב"ן ויקרא טז, ח).

אולם יש אחרונים שסוברים שאין כיום איסור ללבוש בגדים אדומים, משום שלדעתם רק כאשר נהגו הגויים ללכת בבגדים אדומים, חל האיסור לנהוג כמנהגם. אבל, מאחר שהיום אין מנהג מובהק של גויים ללכת בבגדים אדומים, אין בזה איסור, וכך הורה אחד מגדולי הפוסקים שחי לפני יותר ממאה שנה, הרב הגאון יצחק אלחנן מקובנא (עי' דרכי תשובה קע"ח ס"ק ט"ז).

לסיכום, לדעת הרבה פוסקים גם כיום יש איסור ללבוש בגדים אדומים. והאיסור כאשר כל הבגד או רובו הבולט בצבע אדום, אבל בגד שרק מיעוטו צבוע באדום, מותר לדעת כל הפוסקים. וכן מותר לדעת כל הפוסקים ללבוש בגד שצבעו לא ממש אדום, כגון ורוד או בורדו. ויש פוסקים שמקילים בזמננו, ללבוש אפילו בגד אדום לגמרי, והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולכתחילה ראוי לנהוג כדעת המחמירים.

כאן המקום לבאר, שהכלל היסודי של הלכות צניעות הוא, שלא למשוך תשומת לב מוגזמת. כלל זה נכון לכל אדם, גברים ונשים כאחד. ולכן לא מספיק לשמור על גדרי ההלכה החיצוניים, כי יכולה אשה לשמור מבחינה חיצונית על כל הלכות הצניעות אולם לבושה והתנהגותה לא יהיו צנועים. אמנם במסגרת ההופעה הצנועה, אין פסול בכך שאשה תיראה יפה, להיפך, ראוי לכל בחורה ואשה לטפח את הופעתה ולבטא את יופייה. אבל יופי זה צריך להיות עדין ומופנם מעט, המשדר נעימות, נאמנות וטוב לב, ולא יופי המושך מבחינה מינית ומשדר התגרות ומוחצנות.

י – קול זמר באשה

בתלמוד (ברכות כד, א) מובאים דברי האמורא שמואל: "קול באשה ערווה". ואין הכוונה לקול של דיבור אלא דווקא לקול זימרה, משום שקול זימרה חושף את מעמקי הנפש יותר מאשר קול הדיבור, ומגדרי הצניעות שגברים זרים לא ישמעו אשה שרה.

ראוי לחזור על היסוד החשוב, שכל ההלכות העוסקות בפרטי הדינים של צניעות, נובעות מתוך ההערכה המיוחדת שיש להלכה כלפי האהבה שעליה מושתת העולם כולו, ומגמתן לשמור על כל הדברים שיכולים לעורר תשוקה שיהיו מופנים לחיזוק הקשר והאהבה שבין בני הזוג. וכל סייגי הצניעות נועדו לגדור את הכוחות העמוקים הללו שלא יסחפו את האדם אל מחוץ למעגל החיים הישר והמתוקן. זו הסיבה גם לקביעת חכמים, שקול באשה ערווה. אם כן, אין הכוונה לומר שיש גנאי בקול זמרתה של האשה, אלא להיפך, דווקא מתוך הצד העמוק שקול זמרתה חושף, ישנו חשש שאם תזמר בנוכחות גברים זרים, תיווצר ביניהם קרבה מוגזמת שעלולה ליצור קשר לא רצוי, ולכן אסרו חכמים לאיש לשמוע קול אשה זרה. הלכה זו היא חלק ממכלול הלכות צניעות שנועדו לקבוע גדרים ליצירת אורח חיים צנוע, ששומר על מרחק מכובד בין גברים לנשים.

אמנם יש סוברים שאין איסור לשמוע שירת אישה, אלא רק לומר דברים שבקדושה בעת ששומעים שירת אישה. אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אסור לגבר לשמוע שירת אישה משום צניעות.

ויש שרוצים לטעון, שהואיל וכיום שמיעת קול זמרות נעשה רווח על ידי המכשירים האלקטרוניים, כל זמן שהזמרת לבושה בצניעות ושרה באופן מכובד, אין שירתה מעוררת הרהורים וממילא אין בדבר איסור. אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, בכל אופן הדבר אסור משום גדרי צניעות. בנוסף לכך, גם לסברת המקילים לא ניתן להעמיד את ההלכה על מקומה, כי לא ניתן להגדיר היכן בדיוק עובר הגבול בין הופעה מכובדת להופעה לא צנועה, שכן הדבר תלוי בגורמים רבים, כמו מראה הזמרת וגילה, בגדיה, צורת עמידתה, תנועותיה, קטעי הקישור, כמות השומעים וריחוקם מהזמרת. וכידוע עיקרון יסודי בתקנות חכמים, שאין דבריהם ניתנים לשיעורים, כי אם ייתנום לשיעורים, לא ניתן להעמידם. אפשר לקבוע הדרכות מוסר לשיעורים אבל לא הלכות. נמצא אפוא, שכוונת חכמים לאסור על גברים לשמוע אישה שרה גם במסגרת צנועה יחסית. (בהלכה יג נברר דין שמיעת זמרת דרך מכשירים אלקטרוניים).[2]


[2]. ברכות כד, א: "קול באישה ערווה; טפח באשה ערווה", ההסבר המקובל שחובת הצניעות חלה גם על טפח מן הגוף במקום שרגילים לכסות, וגם על שמיעת קול שירת אישה. וכ"כ רא"ש, רא"ה, רי"ד, ריא"ז לברכות שם, וכ"כ סמ"ג, סמ"ק ועוד רבים.

אמנם יש אומרים שעיקר משמעות איסור זה, שאסור לגבר לומר דברים שבקדושה, כדוגמת קריאת שמע, בעת שהוא שומע שירה של אישה (רב האי גאון, רב יהודאי גאון, ראבי"ה א, עו; הגהות מימוניות הל' ק"ש ג, ס). ונחלקו האחרונים בדעתם: יש שהבינו שלדעתם אין איסור לשמוע קול שירת אשה (באר שבע, שרידי אש א, עז), ויש מהאחרונים שהבינו שגם הם מסכימים שאסור לגבר לשמוע קול שירת אשה (גר"א עה, ח; יד אהרן).

עוד כתבו כמה ראשונים, שקול אשה שאדם רגיל בו אינו ערווה (יראים, הג"מ, ראבי"ה, אשכול ועוד, רמ"א עה, ג). הסביר בעטרת צבי עה, ו: "אבל קול הרגיל – אפילו קול זמר, הואיל דרגיל בה אינו בא לידי תאוה". משמע שבקרב בני משפחה, אפילו אינם מדרגה ראשונה כגיסים, אין איסור. לעומת זאת, יש שהבינו בדברי הראשונים, שכוונתם להתיר שמיעת קול דיבור, שהוא הקול "שרגיל בו". וכ"כ שועה"ר עה, ו. וכן נראה ממ"ב עה, יח.

מנגד, יש שרצו להחמיר אפילו בשמיעת קול דיבור, כמבואר בספר המאורות בשם הראב"ד, וארחות חיים בשם העיטור, אולם כוונתם לדיבור מעבר למה שמקובל. ולרוב הפוסקים אין איסור בקול דיבור.

לסיכום, לדעת רוב הראשונים אסור לשמוע קול שירת אישה משום צניעות, ולגבי דעת מקצת מהראשונים – נחלקו האחרונים. לפיכך פסקו האחרונים שאסור לשמוע קול שירת אישה משום צניעות (שו"ע אה"ע כא, א; מ"ב עה, יז).

בעבר היה מקובל שנשים היו מקוננות ומעוררות את הציבור לבכי בעת שליוו את המת (כתובות מו, ב). אמנם קינה שונה לגמרי משירה, ולכן לא חל עליה האיסור (תפארת ישראל מועד קטן ג, ט).

לכאורה יש לשאול איך גזרו חכמים שלא לשמוע שירת אישה, כאשר מסופר על דבורה הנביאה ששרה שירה לה' לאחר נצחונה על סיסרא ויבין (שופטים ה, א)? החיד"א ביאר, ששרתה עליה השכינה, ולכן לא היה חשש צניעות. ויש אומרים שהיא אמרה שירה, ולא שרה במנגינה (מטה אפרים). עוד אפשר לומר, שאכן יש צדדים חיוביים בשירת אשה, ולכן מדאורייתא אין בשמיעתה איסור. אלא שהטילה התורה על חכמים לתקן תקנות ולעשות סייג לתורה. וכשראו חכמים שהפתיחות בין גברים לנשים גורמת לבעיות, עד שאחד החטאים שבעטיים נחרב בית המקדש הראשון היה גילוי עריות, תיקנו תקנות של צניעות, ועל ידי זה הצליחו לגדור את ישראל, עד שנעשו חטאים אלו נדירים.

סברת המקילים שהזכרתי למעלה נכתבה על ידי הרב ביגמן, ויסודה בסברת הלבוש (מנהגים סוף או"ח) לגבי ישיבה מעורבת בחתונות (עי' תחומין כט, עמ' 138). והיא נסמכת גם על דעת הסוברים שאין איסור שמיעת קול זמר אשה שלא בעת אמירת דברים שבקדושה, שהוזכרה בתחילת ההערה. למעלה ביארתי את נימוק האיסור, שהוא מקובל על רובם המכריע של הרבנים. וכ"כ למעשה הרב הנקין (בני בנים ד, ז), והרב יעקב אריאל (תחומין ל, עמ' 212).

יט – האם אשה צריכה לכסות ראשה בביתה

מסופר בתלמוד (יומא מז, א) על אשה ששמה קמחית, שזכתה ונולדו לה שבעה בנים צדיקים, שכולם שמשו זה אחר זה בכהונה גדולה. שאלו אותה חכמים: מה עשית שזכית לכך? ענתה להם: "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". כלומר, הקפדתי מאוד שלא לגלות את שיער ראשי אפילו בתוך ביתי בהיותי לבד. ענו לה חכמים: "הרבה עשו כן ולא הועיל להן". והתכוונו לומר, שכנראה היו לה עוד זכויות שבעבורן זכתה לבנים כאלה. ומכל מקום ניתן ללמוד שמנהג חסידות שאשה תכסה את שער ראשה אפילו כשהיא נמצאת לבדה בביתה.

אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מצד הדין חיוב כיסוי הראש הוא רק בשעה שהאשה יוצאת מחוץ לביתה וחצרה, כפי שסובר התוספות (כתובות עב, ב), או שחיוב כיסוי הראש הוא גם בתוך הבית, כפי שמשמע מדעת הרמב"ם. פסק ה'חתם-סופר' (או"ח לו), שהואיל ומנהג הנשים להחמיר ולכסות את ראשן אפילו בחדרן שבביתן, נחשב הדבר כדין גמור, וכל הנשים חייבות לכסות את ראשן אפילו בתוך חדרן. וגם לדעת ה'משנה-ברורה' (עה, י) צריך לנהוג כן, ולחבוש כיסוי ראש אפילו בתוך הבית.

ויש חולקים ומקילים, ולדעתם מן הדין מותר לאשה ללכת בתוך ביתה ללא כיסוי ראש, ובתנאי שרק בני ביתה יראו אותה ולא אנשים זרים. וכן סובר בעל ה'אגרות-משה' (אה"ע א, נח).

בשעה שהולכים לישון, לכל הדעות מותר להיות בלא כיסוי ראש.

יא – טקס שנשים שרות בו

שאלה: אדם שמשתתף בטקס שבו מופיעה זמרת או קבוצת זמרים וזמרות, האם רשאי להישאר בטקס או שחובה עליו לצאת. ומה יעשה חייל שנמצא בטקס כזה? והאם גם בנות צריכות לצאת מהטקס מתוך הזדהות עם הבנים?

תשובה: על פי מה שהתבאר בהלכה הקודמת, אסור לאיש לשמוע שירת אשה, וממילא חובה על גבר לצאת מטקס שאשה או נשים שרות בו, וראוי גם לבנות להזדהות עם הגברים ולצאת עמהם. ואין לטעון אולי הזמרת תיעלב, כי לא מאיתנו היא נעלבת אלא מתקנת חכמים שאנחנו מחויבים לקיים, וגם היא צריכה לשמור תורה ומצוות. וכן חייל צריך לצאת מכל טקס בעת שזמרת שרה בו.

ואמנם במקרים מיוחדים ניתן לסמוך על דעת המקילים ולהישאר שם תוך הקפדה שלא ליהנות ולא להסתכל על הזמרת. כגון במקרה שרב משתתף בטקס זיכרון לחייל שנפל, ויש לחשוש שאם יצא, בני משפחת החייל הקדוש ייפגעו. כמו כן חייל שחושש שמא ייענש בחומרה אם יצא, או חייל שמשרת בקבע ויציאתו תסכן את פרנסתו, רשאי בשעת הדחק להישאר.[3]


[3]. בהערה הקודמת נתבארו המקורות לכלל הסוגיה. ויש להוסיף שגבר שנמצא בביתו ושומע בלא כוונה ובלא רצון קול שירת אישה, אין לו בזה איסור (מאירי לברכות כד, א; החינוך קפח; רבנו יונה בספר היראה רלח). ויש אומרים שיש בזה איסור למרות שאינו מתכוון לכך (אשכול), אלא שאם קשה לו ללכת למקום אחר, הרי שהוא אנוס (יראים, מ"ב עה, יז). על פי דעת המקילים בזה, נהגו חלק מהרבנים שכאשר היו מחויבים מתוקף תפקידם להשתתף בטקסי זיכרון ששולבו בתוכם קטעי שירה של זמרת, שלא לצאת בעת שירת הזמרת כדי שלא להעליב את בני המשפחות השכולות, אלא התכוונו שלא ליהנות מקול השירה. אבל במקום שלא היה חשש עלבון, יצאו. ויש שרצו להרחיב את ההיתר, למצב שפקודות הצבא קובעות שכל החיילים חייבים להשתתף בטקסים רשמיים שבהם מופיעות זמרות, שכדי לא ליצור עימות עם המפקדים, החיילים רשאים לשמוע את הזמרת תוך הקפדה שלא להסתכל עליה ולא ליהנות משירתה. אולם נראה שאי אפשר מכוח היתר פרטי שנועד לאנשים מסוימים כדי למנוע עלבון, לבטל את ההלכה שקבעו חכמים ולהתיר לכל החיילים להשתתף בטקסים שיש בהם שירת נשים, תוך מחשבה שהם נמצאים שם תמיד בעל כרחם ונגד דעתם ומכוונים ליבם שלא להאזין וליהנות מהשירה. והעובדה שיש על כך פקודה לא מקלה את המצב אלא מחמירה, כי זו פקודה נגד הלכה (רמב"ם הל' מלכים ג, ט). ולכן שלא במקרה מיוחד, נכון להחמיר תוך נכונות לשלם על כך מחיר. ואין לטעון שבצבא צריך להתפשר, מפני שהאמת הפוכה, דווקא בצבא צריך להחמיר יותר, כפי שצוותה התורה להישמר מפני דבר רע דווקא במחנה (דברים כג, י; פנה"ל העם והארץ ד, ח). גם מבחינת השיקול הכלל ישראלי כך ראוי לנהוג, שכן המצב שבו הצבא מתנהל באווירה חילונית, וחיילים דתיים מרגישים את עצמם כאורחים בצבא גורם לרבים מבני הציבור הדתי להפסיק לשמור מצוות בצבא. וכתגובה לכך גורם לאחרים להעדיף את הדרך החרדית ולא להתגייס לצבא. הרי שהמצב הזה גורם לצה"ל להפסיד עשרות אלפי חיילים. לכן ככל שהדתיים יתעקשו יותר על שמירת הצביון והאווירה המתאימה להם, כך יהיו לצה"ל יותר חיילים, וזו האחדות האמיתית. ואילו הפשרה בנושאים אלה גורמת בפועל לפירוד, שבו ציבור גדול חש ניכור לצה"ל.

יב – האם מותר לגברים ונשים לשיר ביחד

שאלה: האם האיסור לגבר לשמוע קול שירת אשה הוא כאשר האשה שרה לבדה כך שניתן לשמוע היטב את קולה, או גם כאשר קבוצה שלימה שרה ביחד? השאלה נוגעת לשירה שמתקיימת במסגרת סעודת שבת משפחתית, ולשירה במסגרת תנועת נוער.

הרב וינברג (שרידי אש א, עז) השיב לגבי תנועת נוער, שלדעת רוב רובם של הפוסקים הדבר אסור, משום שאין הבדל בין שמיעה של קבוצת בנות לבין שמיעת בת אחת. שהרי אמרו חכמים (מגילה כא, ב), שקול שחביב על האדם ניתן לשומעו גם בין קולות רבים, וממילא זה שקבוצה שלימה שרה ביחד, אינו מבטל את שירתה של כל אחת ואחת מהבנות, ושמיעת שירתן אסורה. אלא שהוסיף הרב וינברג, שבבואו לגרמניה ראה שגם בבתי היראים מזמרים האנשים והנשים ביחד שירי שבת, ומובן מדבריו שנהגו כך גם כאשר נכחו שם אורחים שאינם מבני המשפחה. וכששאל על מנהגם, ענו לו שכך הורו להקל הגאון הצדיק רבי עזריאל הילדסהיימר והרש"ר הירש, שנודעו כמבינים ומנוסים בענייני חינוך. ואם כן ראוי לבאר את טעם ההיתר שלהם, שהוא מבוסס על דעת כמה מגדולי הראשונים שסוברים שהאיסור לשמוע קול אשה הוא רק כאשר מתכוונים ליהנות מקולה, אבל כשאין כוונה כזו, אין איסור. וכן בספר 'שדי-חמד' (מערכת קול) הזכיר דעה של רב ספרדי שהתיר לגברים ונשים לשיר שירי קודש ביחד, משום שבשירי קודש אין חשש להרהור. ואם כן, מאחר שהמטרה היא לשיר שירי קודש ולא ליהנות מקולן של נשים, ובנוסף לכך כמה נשים שרות ביחד, כך שבלא תשומת לב מיוחדת לא יבחין השומע בקולה של אשה מסוימת דווקא – התירו הרבנים מגרמניה לגברים ונשים לשיר ביחד שירי קודש. ולמעשה הורה הרב וינברג למנהלי תנועת ישורון שבצרפת להקל, מפני שעל ידי השירה ביחד בתנועת הנוער, יוכלו לעורר את הבנים והבנות לאהבת התורה, העם והארץ, ולשומרם מהתבוללות.

אולם בכל מקרה צריך היתר לגופו, כי במצב רגיל יש לנהוג כדעת רוב הפוסקים האוסרים שירה בציבור של גברים ונשים ביחד. ורק תלמיד חכם שמכיר את מצב השואלים יכול להכריע בשאלה, האם המצב מחייב להקל בשירה משותפת.

בני משפחה: כאשר רק בני משפחה מקרבה של דרגה ראשונה מסובים, המנהג הרווח והמוסכם על כל הפוסקים שגם הבנות שרות ואפילו סולו. אולם השאלה כיצד ראוי לנהוג כאשר הילדים מתחתנים, האם מותר לבנות לשיר גם כאשר נמצאים שם גיסים ושאר קרובים מדרגה שנייה.

במשפחות רבות של יראים נוהגים להחמיר, למרות שמנהג זה גורם למעט בשירי שבת. ובמשפחות רבות נוהגים להקל שהבנות שרות יחד בקול אבל לא סולו. וכן נוהגים בבית רבנים רבים, וכן נהגו בבית רבה של ירושלים הרב פרנק, ובבית הראשון לציון הרב עובדיה יוסף. וגם במשפחות שנהגו להחמיר, אם ירצו לשנות את מנהגם, מותר להם לשנותו לכתחילה, מפני שהחמירו בלא שידעו שרבים מקילים.[4]


[4]. לדעת רובם המכריע של הפוסקים, גם שירי קודש אסור לבנים ובנות בתנועת נוער לשיר ביחד (ציץ אליעזר ז, כח; יד, ז), אבל נוהגים שלא להקפיד על שירת הנשים שעולה מעזרת נשים (החת"ס חו"מ קצ החמיר בזה).

לגבי שירי שבת במסגרת משפחתית עם אורחים, יסוד סברת המקילים מבואר בשרידי אש א, עז, וכפי שהעיד שכך נהגו במשפחות היראים והרבנים בגרמניה, ומשמע שכך נהגו גם כאשר היו אורחים בני תורה שאינם מבני המשפחה. בתחילה סברתי שהמנהג הרווח הוא שאם ישנם שם קרובים מדרגה שנייה אין הנשים שרות. אולם במשך השנים שמעתי עדויות שגם בבית רבנים מבני עדות אחרות נהגו שנשים שרות עם בני משפחה מדרגה שנייה. סיפר לי פרופ' שאול שטמפפר שבבית הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, שהיה דוד של סבא שלו, כל הנוכחים שרו זמירות שבת ביחד – גברים ונשים. כדי לאמת את זיכרונו מימי נעוריו חזר ושאל את בנו של הרב פרנק ר' אברהם ואשתו, והם העידו שאכן הנשים היו שרות, וקולן נשמע כי היו אוהבות לשיר בקול. וכן שלח לי הרב דביר אזולאי עדות שכתב לו הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א: "בביתו של מרן אאמו"ר נהוג כל השנים שכל המשפחה ‏משוררים בליל שבת וביומו יחד עם הגיסים וכל האחים, ואמר להם מרן, שכיוון שהבת לא משוררת 'סולו', אלא קולה נבלע עם ‏קולות כולם, אין בזה איסור, אף שקולה נשמע גם כן, והיינו בקול שאינו גובר, אלא רגיל, אך לא בטון גבוה" עכ"ל. (כיוצא בזה כתב בילקוט יוסף שבת חלק א' כרך ג' עמ' שס"ח עד שע"ג).

יג – שמיעת זמרות דרך מכשירים אלקטרוניים

שאלה: האם מותר לשמוע שירת נשים דרך מכשירים אלקטרוניים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים, ושורש הספק תלוי בשאלה מהי מהות האיסור של שמיעת קול אשה, האם עצם שמיעת קול שירת אשה אסור מפני שהוא עלול ליצור אווירה לא צנועה והרהורי עבירה, ואזי גם על מכשיר אלקטרוני יתכן שיש איסור. או שהחשש הוא שמא מתוך שמיעת קול שירתה תיווצר בין האשה ששרה לזה ששומעה קירבה מוגזמת ועל ידי כך ישנו חשש שיגיעו למצבים לא צנועים ואף לגילוי עריות. שלוש דעות עיקריות יש בנושא זה:

לדעה הראשונה, גם שמיעת קול שירת אשה דרך מכשיר אלקטרוני אסורה, מפני שעצם ההנאה מקול של אשה זרה היא האסורה, ולכן אין זה משנה כיצד קולה מגיע, בדרך טבעית או דרך מכשיר אלקטרוני (חלקת יעקב או"ח קסג; שבט הלוי ג, קפא; אז נדברו ח"ו סט, ח).

לדעה השנייה, אין איסור לשמוע קול שירת אישה, כאשר השומע אינו רואה את הזמרת ואינו מכיר אותה. כי רק שמיעת שירה של אשה מוכרת עלולה לעורר הרהורי עבירה, אבל שמיעת קול אשה שאינה מוכרת, אינה יוצרת קרבה לשום אשה, וממילא אינה גורמת להרהורים, ואין בזה איסור.[5]

לדעה השלישית, האיסור הוא רק לשמוע קול שירה טבעי של אשה ולא קול הקלטה שלה. אמנם כאשר השמיעה גורמת להרהורי עבירה – הדבר אסור, כמו כל דבר שגורם להרהורי עבירה.

למעשה, מאחר שיסוד האיסור מדברי חכמים, וכלל ידוע הוא שבספק בדברי חכמים הולכים אחר המיקל, הרוצים להקל ולשמוע קול שירת נשים דרך מכשיר אלקטרוני, יש להם על מה לסמוך. וכעיקרון לדעה המקילה יהיה מותר גם לצפות בשירת נשים דרך מכשיר אלקטרוני, שכן האיסור הוא שמיעה של הופעה חיה ולא הקלטה שיכולה להיות גם מלפני עשרות שנים. וככל שמכירים פחות את הזמרת או שמדובר על הקלטה שהתקיימה לפני שנים רבות יותר, כך ההיתר מוסכם יותר. אמנם כאשר הצפייה מעוררת אצל הצופה הרהורי עבירה, היא אסורה עליו.[6]


[5]. בעלי הדעה השנייה המתירים לשמוע שירת נשים דרך רדיו: שו"ת מערכי לב (צירלסון, או"ח ה); אור לציון (ב, ו, יג); עשה לך רב (א, כח); יבי"א א, ו. ובשו"ת בית דוד (לייטער, א, קפח) כתב שיש למיקל על מה לסמוך, וכ"כ בשו"ת בית שערים (או"ח לג) מדינא, אבל כתב שהדבר מכוער, וכ"כ משנה הלכות ה, רכד. לדעתם, מי שראה כבר פעם אחת את הזמרת, אסור לו לשמוע את קולה דרך הרדיו. ולדעת יבי"א ח"ט קח, מג, גם למי שראה את תמונתה מותר, ורק למי שיודעה ומכירה ויש לו רעות עמה – אסור.

[6]. יש שהתירו לשמוע קול שירת אשה גם למי שמכיר אותה אישית, הואיל ואין זה קולה אלא קול היוצא ממכשיר כדוגמת קולה. וכן מובא ביבי"א ח"ט קח, מג, מספר ישיב משה (טורצקי עמ' יד) בשם הרב אלישיב. וכ"כ בבני בנים (ח"ד, ז, ו). כיוצא בזה מובא בשם רשז"א בהליכות שלמה (תפילה כ, יב), ששמיעת קול זמר מתוך הקלטה אין בו משום ערווה, אבל יש חשש הרהור. וכתב שם שכל זה בהקלטה אבל אם היא שרה עכשיו, אפילו שהשמיעה היא דרך מכשירים חשמליים, נחשב ערווה ואסור. (יש מקום לומר שאולי חלק מהרבנים שהחמירו בשמיעה ממכשיר כדעה הראשונה או למי שראה את תמונת הזמרת כדברי חלק מבעלי הדעה השנייה, החמירו כאשר הקלטות היו נדירות, ובשמיעתן היה צד של פריצת גדר. אבל במצב שהקלטות נעשו שכיחות, והתמונות נפוצות, וחלקן מלפני שנים רבות, היו מקילים כריש"א ורשז"א).

עיקרון זה חל גם על צפייה של שירה דרך המחשב או הפלאון. שכן יסוד האיסור שמא ייווצר קשר בין השומע לזמרת, שפעמים רבות היו רגילים לזמר יחד עם יין, כידוע מאיסור זמרה (עי' סוטה מח, א; גיטין ז, א; תוס' שם ורמב"ם תעניות ה, יד), וכיוון שמדובר על הקלטה, אין אפשרות להגיע למגע בין השומע לזמרת. וככל שעוברות השנים, יש יותר הקלטות משנים עברו, חלקן מזמרות צעירות שהפכו למבוגרות, או מבוגרות שנעשו קשישות, וחלק כבר אינן בחיים, כך שהצפייה היא במוצג ולא באדם. ולכן כל זמן שהצפייה אינה גורמת להרהורי עבירה לדעה המקילה אין איסור (בהגדרת הרהורי עבירה עי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ד, ו).

יד – טעם לצניעות ולכיסוי הראש

כדי להסביר את הטעם של כיסוי הראש לנשים יש להקדים, שעניינה של הצניעות להפוך את היופי והאהבה הטבעית לדבר בעל משמעות עמוקה ונצחית. וכדי שהאהבה לא תיתפס רק בצדדיה החיצוניים, באה ההלכה וקבעה גדרי צניעות, שמכריחים אותנו לשים את הדגש על הצד הרוחני והנפשי שבאהבה, ומתוך כך מתגלה היופי הטבעי החיצוני במלא עומקו והדרתו.

כל אשה צריכה לשמור על צניעותה, אולם אשה נשואה מחויבת בכך כפליים. משום שכאמור, האהבה אינה דבר חיצוני שניתן לממש מיד את כולה, אלא ישנם רבדים של אהבה, וככל שהאדם יותר צנוע כך הוא יכול להתפתח יותר מבחינה נפשית ורוחנית ולהגיע אל העומקים הפנימיים של אהבה. לעומת זאת, האהבה של מי שאינו קשור לכללי הצניעות נוטה להיות חיצונית וקצרה, ולאחר שמגיעים לשיא היא שוקעת ונאבדת. צאו וראו כמה פעמים מחליפים ידוענים פרוצים את בנות זוגם, וזאת לאחר שהצהירו בריש גלי שהפעם מדובר באהבת אמת טהורה וייחודית שתימשך לנצח נצחים.

מי שמדריך את חייו על פי כללי הצניעות ההלכתיים, מתרגל להתייחס לצדדים הגופניים ביראה וחרדת קודש, משום שהם מבטאים רבדים עמוקים לאין סוף, שהיופי החיצוני הוא אחד מכלי הביטוי שלהם, ומאחר שהיופי החיצוני מבטא דברים עמוקים מיני-ים, אין לחושפו בפני כולם.

כיסוי הראש המתלווה לנישואין מבטא את העמדה שהנישואים הם לא סוף האהבה או שיאה אלא רק ראשיתה, ולכן דווקא אשה נשואה צריכה להקפיד ביתר שאת על צניעותה, כדי לשמר את יופייה למען העמקת הקשר בינה לבין בעלה, וכדי לכוון את עצמם לגילוי הרבדים העמוקים והמופלאים של האהבה.

טו – כללי הלכות כיסוי הראש

מהתלמוד (כתובות עב, א) משמע, שהמקור לכיסוי הראש לאשה נשואה הוא מן התורה, שנאמר לגבי אשה סוטה שחטאה ונתייחדה עם גבר זר, שבשעה שהיא באה להקריב את קרבנה, כחלק מהעונש שהתורה הטילה עליה, הכהן פורע את שיער ראשה כדי שתתבייש, שנאמר (במדבר ה, יח): "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה", מכאן שעל פי התורה שיערה של אשה נשואה צריך להיות אסוף תמיד (מאירי, רשב"ץ וריא"ז, ועי' יחו"ד ה, סב). כך היא דעת רוב הפוסקים, שיסוד דין כיסוי ראש מהתורה, אלא שמהתורה מספיק שהשיער יהיה אסוף בתוך רשת או כיס קטן, וחכמים הוסיפו וקבעו שצריך לכסות את כל השיער במטפחת שאינה שקופה. ויש אומרים שכל דין אסיפת השיער וכיסויו מדברי חכמים (תרומת הדשן רמ"ב בדעת הרמב"ם).

דין כיסוי הראש אינו תלוי במנהג, ולכן גם במקום שבו כל הנשים אינן מקפידות לכסות את ראשן, מנהגן אינו משנה את הדין, וחובת כיסוי הראש נשארת בתוקפה (מ"ב עה, י).

חובת כיסוי הראש חלה על אשה נשואה, אבל רווקה אינה צריכה לכסות את ראשה. ויש אומרים שמצד מידת הצניעות רווקות צריכות להקפיד שלא ללכת ברחוב בשיער פזור (מ"א עה, ג). ואכן כך נוהגות חלק מן הבנות הדתיות, שאוספות את שיער ראשן בסרט או שקולעות משערן צמות, כדי שלא יהיה פזור. אולם רבים סוברים שאין בזה איסור (מחצית השקל ומגן גיבורים שם). ומאחר שיסוד המחלוקת בדברי חכמים, הרוצות להקל רשאיות, כפי הכלל שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל.

טז – האם אלמנה חייבת לכסות את ראשה

נפסק ב'שולחן-ערוך' (אה"ע כא, ב): "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש". וביארו מפרשי ה'שולחן-ערוך' שהכוונה שגם אלמנות וגרושות חייבות לכסות את ראשן, אבל בחורות שעדיין לא נישאו, אינן צריכות לכסות ראשן.

נשאל אחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון, הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שחי ופעל באמריקה, מה תעשה אשה שנתאלמנה ועליה לפרנס את ילדיה, ובמקום שבו היא יכולה לעבוד דורשים ממנה לבוא לעבודה ללא כיסוי ראש. האם מותר לה לבוא לעבודה ללא כיסוי ראש או שעליה להפסיד את פרנסתה כדי להקפיד על כיסוי הראש? והשיב, שאף כי החיוב על אשה נשואה לכסות את ראשה מקורו בתורה שבכתב, מכל מקום אלמנה וגרושה אינן חייבות בכיסוי ראש מן התורה, ורק מדברי חכמים או מחמת המנהג עליהן לכסות את ראשן. ולכן, כדי שלא להפסיד את מקור פרנסתה, מותר לה להקל וללכת במקום עבודתה ללא כיסוי ראש (אג"מ אה"ע א, נז).

אמנם כל זה יתכן בחוץ לארץ בין גויים, כאשר רוב האנשים אינם מכירים את ההלכה ובוודאי שאינם מחויבים לה. אבל בארץ לא יתכן שמעסיק ידרוש מעובדת שלו שלא תכסה את ראשה, ואם יבקש, עליה להיאבק על זכותה לכסות את ראשה כהלכה ולא להיכנע לתביעתו.

לעיתים יש צורך נוסף להקל, כגון גרושה צעירה שחוששת שאם תלך בכיסוי ראש, לא יהיה לה סיכוי להתחתן שוב. משום שכל בחור שיראה אותה יחשוב שהיא נשואה ולא יתעניין בה. ואף שאין בכוונתה לשקר ולהסתיר את העובדה שהיא גרושה, יש סיכוי שאם תלך ללא כיסוי ראש כמנהג הבחורות יתפתח עימה קשר, ואח"כ כשתספר שהיא גרושה הקשר יימשך, מה שאין כן אם תלך בכיסוי ראש, הקשר הראשוני עלול שלא להתפתח כלל. וגם במקרה כזה התיר הרב פיינשטיין שתלך בלא כיסוי ראש, משום שזהו צורך גדול מאוד.

אמנם ההיתר הוא רק כאשר יש מזה תועלת, אבל אשה ששייכת לחוגים התורניים והחרדיים, מקבלת בדרך כלל הצעות דרך שידוכים. ואם תוריד את כיסוי הראש, יש חשש שתרחיק את הסיכוי שלה לקבל הצעה כלבבה.

יז – אמירת דברים שבקדושה

כבר הזכרנו את מאמר חכמים (ברכות כד, א): "שיער באשה ערווה". שתי משמעויות לדבריהם: ראשית, שעל כל אשה נשואה לכסות את ראשה. שנית, שאם אינה מכסה את ראשה, אסור לגברים שרואים אותה לומר דברים שבקדושה.

בדורות האחרונים נשים רבות אינן מקפידות על כיסוי שערות ראשן. עובדה זו אינה משנה את הדין היסודי, וההלכה המחייבת נשים נשואות לכסות את ראשן נשארה במקומה. אולם השאלה, האם מותר לומר דברים שבקדושה בשעה שרואים נשים ללא כיסוי ראש. שאלה זו מתעוררת למשל בעת חתונה, שפעמים נמצאות סביב החופה נשים שאינן מכסות את ראשן, והשאלה האם הרב שעורך את החופה יכול לומר כנגדן את ברכות החתונה. וכן לפעמים בשבת בעת הקידוש נמצאות נשים שאינן מכסות ראשן, והשאלה האם מותר לומר מולן את הקידוש.

יש אומרים, שגם כאשר נשים רבות נוהגות ללכת ללא כיסוי ראש, עדיין אסור לומר מולן דברים שבקדושה. ואם יעמדו מול עורך החופה נשים שאינן מכסות את ראשן, עורך החופה יצטרך לעצום את עיניו, או לנעוץ מבטו בסידור בלבד, ורק באופן זה יוכל לברך את ברכות החתונה (מ"ב עה, י).

ויש אומרים, שהואיל ורגילים לראות נשים ללא כיסוי ראש, אין ראייתן נחשבת דבר חריג שמפריע לכוונה הנצרכת בעת אמירת דברים שבקדושה, ולכן מותר לומר בפניהן דברים שבקדושה בלא צורך לעצום את העיניים. וכן מורים רבים מהפוסקים האחרונים (ערוה"ש עה, ז; בן איש חי בא יב, אג"מ או"ח א, מד).

חשוב לציין, שלדעת רובם המכריע של הפוסקים, רק לגבי שיער נאמרה הקלה זו, אולם לגבי מקומות המכוסים שבגוף האשה, גם אם כל הנשים יתרגלו ללכת ללא שרוולים וללא חצאיות עד הברכיים, עדיין יהיה אסור לומר בפניהן דברים שבקדושה. מפני שיש הבדל בין חובת כיסוי שיער הראש לכיסוי השוק והזרוע, שאת שיער הראש רק נשים נשואות חייבות לכסות, ואילו את הזרוע והשוק, חייבות הבנות לכסות כבר מגיל צעיר. ולכן, אם עומדות מול עורך החופה נשים שאינן מכסות את גופן כהלכה, אסור לו לומר מולן את ברכות החתונה, ועליו לסובב את גופו באופן כזה שלא יראה אותן. ואם מכל צדדיו עומדות נשים שאינן לבושות כהלכה, בשעת הדחק יוכל להקל ולעצום את עיניו, או שיביט בסידור כך שלא יראה אותן כלל, וכך יוכל לומר את ברכות החתונה (שו"ע או"ח עה, ו; מ"ב כט).

יח – מהו שיעור כיסוי הראש

בדרך כלל, לא כל השיער נכנס אל מתחת למטפחת או הכובע, אלא מקצתו נראה הן מצד הפנים והן מאחור, והשאלה האם הדבר מותר וראוי.

מהזוהר משמע שאשה צריכה להקפיד שלא יתגלו שום שערות משער ראשה, ויש שכתבו שכך ראוי לנהוג (מ"א עה, ב). אולם לדעת רוב הפוסקים אין ההלכה כן, וברור שלא כל השערות צריכות להיות מכוסות. וכן כתב אחד מגדולי הראשונים, הרשב"א (ברכות כד, א), שהשיער שבדרך כלל אינו נכנס אל מתחת למטפחת אין בו איסור. וכן פסק הרמ"א (או"ח עה, ב). ויש שפרשו שאף כוונת הזוהר כך, וכל דבריו הם על השערות שרגילים לכסות על פי ההלכה, שאסור שתראה אפילו אחת מהן.

למעשה, ישנן שתי שיטות עיקריות בהגדרת הלכה זו. יש אומרים שיש להקפיד לכסות את כל השערות, אולם אותן השערות שגם לאחר שתשתדל להכניסן מתחת לכיסוי, באופן טבעי יצאו מכיסוי הראש, כמו למשל מעט שיער שבעורף ובצדעיים, אין חובה לכסות (מ"ב עה, יד, ועוד פוסקים).

ויש אומרים שעוד מתקופת המשנה, מנהג כיסוי הראש לא כלל את כל השערות בלא יוצא מהכלל. ואם כן אין איסור לגלות מעט מהשער שמעל המצח או שבצדעיים, משום שכך הוא מנהג הנשים הכשרות ברוב הגלויות שתחת הישמעאלים. ואין להחמיר ולאסור זאת, שכן מצינו בכמה וכמה דברים שהקילו חכמים כדי שלא לפגום ביופייה של האשה (מהר"ם אלשקר לה).

וכן פסק גם הרב פיינשטיין, שמותר שקצת מהשערות שמעל המצח יראו, וקבע לזה גדר, שעד טפח מרובע משערות הראש מותר לאשה לגלות, ויותר מטפח אסור. ומכיוון שרוחב הפנים הוא כשני טפחים, אם אשה רוצה לגלות קצת מן השיער שמעל מצחה, מותר יהיה לה לגלות עד שיעור של כחצי טפח, וניתן למדוד את חצי הטפח על ידי שיעור של רוחב שתי אצבעות, שרוחבן כארבעה סנטימטר. במילים אחרות, מאחר שעד טפח מרובע משערה מותר שיהיה גלוי, מותר לאשה שכיסוי ראשה יגיע עד פחות מארבעה סנטימטר מקצה השיער שעל המצח. שהרי חצי טפח כפול שני טפחים, שזהו בערך שיעור רוחב המצח, שווה טפח מרובע. והוסיף הרב פיינשטיין, שאף שלכתחילה ראוי להחמיר לכסות את כל השערות, מכל מקום גם לתלמיד חכם וירא שמיים אין להימנע מלשאת אשה שהיא בעלת מידות טובות ומדקדקת במצוות ומתכוונת לגלות מעט שיער שמעל המצח, ובתנאי שלא תגלה יותר משיעור של רוחב שתי אצבעות (אג"מ אה"ע א, נח).

כ – פאה נוכרית

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לאשה לכסות את ראשה בפאה נוכרית. שורש המחלוקת תלוי בשאלה מהו יסוד האיסור לגלות את שיער הראש, האם העיקר הוא ההופעה הצנועה שישנה בכיסוי הראש, או שדווקא השערות הגדלות בראשה מבטאות משהו אינטימי שאשה נשואה צריכה להצניעו בפני זרים ולחושפו רק בפני בעלה.

לדעת 'שלטי-גיבורים' ורמ"א (שו"ע או"ח עה, ב), מותר לאשה נשואה לחבוש פאה נוכרית, משום שהפאה מסתירה את שערותיה הטבעיות. ואף שלעיתים שערות הפאה הנוכרית יפות משערה הטבעי, לא אסרו חכמים על האשה להתקשט בתכשיטים יפים, אלא העיקר הוא שלא לחשוף את הצדדים האישיים כלפי חוץ, ובכללם את השערות הטבעיות, וכן שלא להופיע באופן מגרה. ואם אכן הפאה יפה וצנועה, לדעתם מותר לכסות בה את השערות.

לעומת זאת לדעת בעל שו"ת 'באר-שבע' (סי' יח) ו'שדי-חמד' ועוד הרבה פוסקים, יסוד כיסוי הראש הוא ההופעה הצנועה, ולכן אם חובשים פאה נוכרית אין בזה תוספת צניעות ביחס לשערות הראש המקוריות, ועל כן אסור לכסות את הראש בפאה נוכרית.

למעשה, הזכיר בעל ה'משנה-ברורה' את שתי הדעות (עה, טו), ופסק על פי ה'פרי-מגדים' שהנוהגות לכסות את הראש בפאה נוכרית יש להן על מה לסמוך. אולם במקומות שבהם נהגו הנשים שלא ללבוש פאה נוכרית, יש להחמיר, משום מראית-עין.

והראשון לציון, הרב עובדיה יוסף כתב, שעל פי מנהג הספרדים יש איסור חמור לחבוש פאה נוכרית, משום שהפאה אינה נחשבת לכיסוי ראש (יבי"א ח"ד ג, ג; ח"ה ה). אולם כמה וכמה מגדולי רבני הספרדים שבדור התירו חבישת פאה נוכרית, ומהמתירים: הרב המקובל עובדיה הדאיה בעל שו"ת 'ישכיל עבדי' (ח"ז אה"ע טז), הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, והרב משאש, רבה של ירושלים. ואם כן, גם בין רבני הספרדים הדבר שנוי במחלוקת, ולכן גם אשה הנוהגת כמנהגי הספרדים יכולה להקל ולסמוך על השיטה המתירה לחבוש פאה נוכרית.

גם הרב פיינשטיין כתב לרב אחד שרצה לאסור על אשתו לחבוש פאה נוכרית, שאף שיש מחמירים, רוב רבותינו מקילים, ולכן אין כבודו יכול למנוע מאשתו הרבנית ללבוש פאה נוכרית, ואף שהוא רוצה להחמיר, אינו יכול להטיל את חומרותיו עליה (אג"מ אה"ע ח"ב יב. מה שכתב בשם רוב רבותינו, הכוונה מליטא ואשכנז).

למעשה נשות רבנים רבות נוהגות להקל ולחבוש פאה נוכרית. אולם רוב נשות תלמידי הישיבות הארץ-ישראליות נוהגות להחמיר ולכסות את ראשן דווקא במטפחת או כובע ולא בפאה. והיו שסברו שבישובים שהוקמו על ידי אותם התלמידים, נחשב הדבר למנהג מחייב, וכפי שפסק ה'משנה-ברורה', שאין להקל ולחבוש פאה נוכרית במקום שנהגו להחמיר משום מראית עין. אולם למעשה כל הארץ נחשבת כמקום אחד, ומאחר שיש בארץ נשים רבות שמכסות את ראשן בפאה, לא ניתן לומר בשום ישוב בארץ שיש מנהג מחייב לכסות את הראש במטפחת או בכובע ולא בפאה נוכרית. ולכן אין למחות או להעיר לשום אשה שחפצה לכסות את ראשה בפאה נוכרית, אחר שישנן הרבה נשים חשובות וצדיקות שנוהגות כן.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן