ה – החתונה ומנהגיה

א – מעמד הנישואין

יום החתונה הוא היום הגדול והחשוב בחייהם של בני הזוג, ביום זה יתחילו לקיים בשלימות את המצווה שהיא כלל גדול בתורה – "ואהבת לרעך כמוך", שרק במסגרת הנישואין ניתן לממשה בשלימות. ביום קדוש זה צלם אלוהים שבהם מאיר, והם פורצים את מחסום אישיותם הפרטית, וכורתים ביניהם ברית אהבה ונאמנות, וניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה ביניהם, ומתוך כך הם זכאים להיות שותפים בהמשך תהליך הבריאה ולהוליד חיים ונשמות לעולם.

קשה ללב להכיל את גודל המסע המופלא והארוך שהחתן והכלה מתחילים ללכת בו בעת כניסתם לחופה. מסע אין סופי אל פסגות האהבה ומעמקי האחריות. בדרכם יעברו שעות קשות ושעות שמחות, והרבה ימים של שגרה מבורכת. בדרכם יעברו שעות שאהבתם תתלהט בסערה, וימים שבהם יבטאו אחווה וידידות באין ספור מחוות ומעשים. לפי גודל ערכו של המסע כך גם גדולים הקשיים והמהמורות שהוא יציב בדרכם. ככל שיזכו לדבוק יותר במצוות התורה ובסייגים שקבעו חכמים, כך יקל עליהם לעמוד בניסיונות, ולהמשיך לגלות עוד רבדים ומכמנים בקשר הנישואין המופלא שביניהם. מנישואין אלו בעזרת ה' יגדלו ילדים שיבוא יום וגם הם יכנסו לחופתם ויתחילו את מסעם המופלא שממנו ייוולדו נכדיהם וניניהם עד סוף כל הדורות.

לו החתן והכלה היו רואים את כל זה בעת חופתם בוודאי היו מתעלפים, כי הלב אינו יכול להכיל את גודל הקדושה והאחריות. וכאן מגיע הניסיון הראשון שלהם, האם יהפכו את החתונה לתצוגת רהב חיצונית גדושה במתחים ומריבות, או בענווה וצניעות ישמחו שמחה אמיתית של מצווה עם בני המשפחה והחברים. אמרו חכמים שביום החתונה נמחלים עוונותיהם של החתן והכלה (עי' ירושלמי בכורים ג, ג). משום שביום זה הם רוצים בכל ליבם להתחיל את חייהם החדשים באופן מושלם, לשמח זה את זה בנאמנות, לכבד את הוריהם, לגדל ילדים ולחנכם, לקיים שבתות וחגים, לגמול חסד, ולהיות טובים בעיני אלוהים ואדם. כדי להעצים את התהליך החיובי הזה ראוי לחתן ולכלה לשוב בתשובה ביום חתונתם, ולהתפלל לה' שיסייע להם להגשים את כל שאיפותיהם הטובות.

על דיני הקידושין והכתובה, למדנו בפרק הקודם. עתה נלמד על השתלבותם בסדר החתונה, יחד עם שאר דיני החתונה ומנהגיה.

ב – סדר החתונה – הקידושין

החתונה מורכבת משלושה שלבים: א) אירוסין שנעשים על ידי קידושין. ב) כתובה. ג) נישואין שנעשים על ידי החופה.

תקנו חכמים לקיים את הקידושין לאחר ברכה על כוס יין. ברכת הקידושין נועדה לבטא את משמעות הקידושין, והברכה על היין מבטאת את השמחה שבהתפשטות רעיון קדושת האירוסין מהעולמות הרוחניים העליונים ועד לעולם הגשמי. שכן היין מבטא את השמחה הפשוטה והטבעית שבעולם הזה שלנו. ויש בזה גם תפילה עבור הזוג הטרי, שהערכים הרוחניים של קדושה ונאמנות – ילוו אותם כל ימי חייהם יחד עם הרגשות הטבעיים של האהבה השמחה והששון, שמתבטאים ביין.

הרב מסדר הקידושין נוטל את כוס היין בידו ומברך שתי ברכות: א) "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. ב) בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִידּוּשִׁין" (הנוסח התימני שונה במקצת).

לאחר סיום הברכה טועמים מהיין בסדר זה: הרב מסדר הקידושין נותן את הכוס לחתן, החתן שותה מעט. לאחר מכן לוקח הרב את הכוס מהחתן ומוסרה לאם הכלה, והיא נותנת אותה לכלה לטעימה. והחתן אינו מוסר בעצמו את הכוס לכלה, משום שעדיין הם נמצאים בשלב האירוסין.^[1] לאחר שהחתן והכלה שתו מהכוס, טוב שההורים או אנשים אחרים ישתו את היין שנותר בכוס, ואם השותים לא כיוונו בעת הברכה לשתות מהכוס, יברכו 'הגפן' לפני שתייתם (עי' באוצה"פ לד, יג, ג; נישואין כהלכתם י, מא).

ביסוד ברכת הקידושין מובאות שתי דעות. לדעת הרמב"ם, כשם שלפני הרבה מצוות תקנו חכמים לברך ברכה, כך גם לפני מצוות הקידושין תקנו ברכה (הל' אישות ג, כג). ולדעת הרא"ש, ברכה זו אינה מכלל ברכות המצוות אלא מכלל ברכות השבח וההודאה לה', על שהבדילנו מן העמים וקידש אותנו במצוותיו על ידי שנתן לנו הדרכה אלוקית כיצד לבוא בברית הנישואין (כתובות א, יב).

לאחר סיום ההכנות בברכות ובשתיית היין, מגיעים לקידושין עצמם: הרב מוודא שהטבעת שייכת לחתן ושהעדים הכשרים נמצאים שם ורואים הכל, הוא שואל את הכלה אם היא מוכנה להתקדש ולהושיט את אצבעה, ואז החתן אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ועונד את הטבעת על אצבע הכלה (לעיל ד, ג-ה).

מרגע זה הכלה מקודשת ומאורסת, כלומר על פי התורה היא נאסרה על כל העולם כדין נערה מאורסת, אבל עדיין אסור להם לחיות ביחד כאיש ואשה מפני שעדיין לא נישאו.

כדי שהחתן והכלה יהיו רשאים לעבור לשלב הנישואין על ידי החופה, החתן צריך לתת לכלה את הכתובה, היינו להתחייב לדאוג לכל צרכיה בנאמנות, ואם חלילה יתגרשו או שהוא ימות לפניה, תקבל פיצוי כסכום הנקוב בכתובה (כמבואר לעיל ד, ו-ח).

ג – חופה – נישואין

לאחר עריכת הקידושין בנתינת הטבעת, ולאחר שהחתן נתן לכלתו את הכתובה, אפשר להתקדם לשלב הנישואין שממנו ואילך יהיה מותר לבני הזוג להתחיל בחייהם המשותפים. הנישואין מתקיימים על ידי החופה ואמירת שבע ברכות הנישואין. לרוב חשיבות הנישואין מוזגים כוס נוספת של יין לכבוד שבע ברכות הנישואין, לבטא את שמחת הנישואין שפורצת גבולות.

הברכה הראשונה בשבע הברכות היא הברכה על היין: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן". אמנם רק בסיום שבע הברכות ישתו מהיין, אבל פותחים בברכת היין, כדי שכל הברכות יאמרו על כוס היין, ומעת סיום הברכה על היין ועד שהחתן והכלה ישתנו ממנו, עליהם להקפיד שלא לדבר. לאחר מכן בברכה השנייה פותחים בשבח כללי לה' שברא את הכל: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ". בברכה השלישית ממשיכים לשבח מפורט יותר על בריאת האדם: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם". בברכה הרביעית השבח מתפרט יותר להודאה על יצירת האיש והאשה בצלם אלוהים זכר ונקבה כדי שיוכלו להתחבר באהבה ולפרות ולרבות – "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי יוֹצֵר הָאָדָם". לפני שממשיכים בברכות לחתן ולכלה אי אפשר לשכוח את ארץ ישראל, ולכן מקדישים את הברכה החמישית לבקשה על כלל ישראל, שכמו שה' משמח את החתן והכלה כמו כן ישיש וינחם את ארץ ישראל בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה – "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ (בִּמְהֵרָה) בְּשִׂמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ". מתוך כך ממשיכים לברכה השישית, ומבקשים מה' שישמח את החתן והכלה כפי ששימח את אדם וחוה בגן עדן: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה". מתוך כך מגיעים לברכה השביעית האחרונה, שבה מודים ומשבחים לה' שברא את השמחה, ומתפללים על שמחת החתן והכלה יחד עם גאולת ערי יהודה וירושלים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה, וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן (הֶחָתָן) עִם הַכַּלָּה". לגבי בחירת מברכי שבע הברכות עיינו להלן בהלכה ח'.

לאחר סיום שבע הברכות הרב מסדר הקידושין נותן לחתן לשתות מהיין, וכיוון שהם כבר נשואים, החתן בעצמו נותן לכלתו לשתות מהיין. לאחר מכן טוב שההורים וקרובים נוספים ישתו מהיין ויסיימו את הכוס. אם התכוונו לשתות מהיין ולצאת בברכת היין, אינם צריכים לברך לפני שישתו, ואם לא כוונו, יברכו על היין.

צריך שיהיו נוכחים בחופה לפחות עשרה גברים, שאין לומר את שבע ברכות הנישואין בלא מניין (שו"ע אה"ע סב, ד; לד, ד).

ד – הגדרת החופה

דעות רבות ישנן בהגדרת החופה שעל ידה מתקיימים הנישואין? יש אומרים שכניסת הזוג למקום מיוחד שנועד לטקס הנישואין וברכת שבע הברכות היא הכניסה לחופה, ונוהגים להכין לכך יריעה מקושטת שפרוסה על ארבע כלונסאות והיא הנקראת חופה. ויש אומרים שהחופה חלה על ידי שהחתן מכסה את ראשה של הכלה בהינומא ומבטא בכך את פריסת חסותו עליה לדאוג מעתה ואילך לאושרה ורווחתה.

אמנם בפועל החתן מכסה את הכלה בהינומא ושניהם נכנסים לחופה עוד לפני הקידושין ומתן הכתובה. אלא שכל זמן שלא נעשו הקידושין וניתנה הכתובה, אין לחופה משמעות, ורק לאחר הקידושין ומתן הכתובה, החופה באה לידי ביטוי וניתן לברך את ברכות הנישואין, והם הופכים לזוג נשוי.

ויש אומרים שהחופה נעשית על ידי שהחתן מתעטף בטלית ופורש את טליתו גם על הכלה, ולאחר מכן מברכים את שבע הברכות. וכך נוהגים יוצאי ספרד, ואכן פעולה זו של ההתעטפות בטלית נעשית לאחר הקידושין, כך שהכניסה לחופה למנהג זה נעשית אחר הקידושין.

ויש אומרים שהחופה היא ההתייחדות של החתן והכלה בחדר ששייך לחתן, שהתייחדות זו היא הביטוי הממשי לתחילת חיי הנישואין (רמב"ם). ויש אומרים, שהעיקר הוא שיתייחדו ולא משנה למי שייך החדר, לחתן או לכלה, העיקר שישהו לבדם בחדר לשם נישואין (דעת הרמב"ן). ויש אומרים, שכדי לקיים את החופה אין צורך שהחתן והכלה יתייחדו לבדם בחדר, אלא העיקר הוא שהכלה תיכנס לחדר שנמצא ברשותו של החתן, ולא משנה אם גם אנשים אחרים יהיו שם (ר"ן). ויש אומרים שמבחינה זו גם החופה המקושטת היא כניסה של הכלה למקומו של החתן (על כל הדעות הללו עי' בשו"ע ורמ"א אה"ע נה, א; ערוה"ש ד-יא).

ונראה שאין מחלוקת בין השיטות הללו, כי אכן עיקר הנישואין הם בהתחלת חייהם המשותפים לשם מצוות הנישואין עם אמירת שבע ברכות הנישואין. ותקנו לעשות זאת בחופת כבוד כדי לפרסם את העניין ולהרבות את השמחה, ואף את החופה נוהגים לקיים בכמה אופנים, כפי המסורת שהתקבלה בעדות השונות, וסיום החופה בכניסתם לחדר שמיוחד להם (עי' בית מאיר סי' נ"ה; ערוה"ש נה, יד-יז).

ה – המנהג למעשה לעדות השונות

המנהג למעשה לקיים את החופה בכמה אופנים, והעדים צריכים ללוות את כל שלבי החופה מתחילה ועד סוף. בתחילה החתן הולך אל הכלה ומכסה את ראשה בהינומא. לאחר מכן מלווים את החתן לחופה, היינו אל מתחת ליריעה שנפרסה לכבוד החתונה, ושוב חוזרים ומלווים את הכלה לחופה. מקדימים את החתן לכלה מפני שיותר מתאים ומכובד שהחתן ימתין לכלה ולא הכלה לחתן. בנוסף לכך, הכניסה לחופה נחשבת ככניסת הכלה לביתו של החתן, ובכך הוא מקבל על עצמו אחריות לדאוג לאושרה ורווחתה, ועל כן החתן ממתין לה בחופה. כאשר הכלה מתקרבת לחופה, ראוי שהחתן יפסע לקראתה פסיעה אחת או שתיים כדי לקבל את פניה. לאחר ששניהם עומדים תחת החופה, החתן מקדש את הכלה ונותן לה את כתובתה, ומברכים את שבע ברכות הנישואין.

לגבי שלב הייחוד נחלקו המנהגים: למנהג אשכנז ותימן, מקפידים לקיים את הייחוד סמוך לשבע ברכות הנישואין, ולכן לאחר סיום החופה, החתן והכלה מתייחדים לבדם כמה דקות בחדר סגור, ובכך הם מתחילים את חייהם המשותפים. וכיוון שלדעת הרמב"ם צריך שהחדר יהיה שייך לחתן, יחד עם שכירת האולם משכירים לחתן את חדר הייחוד, כדי שיחשב שלו באותו ערב. וצריך שתהיה עדות על הייחוד, ולכן העדים צריכים לראות את בני הזוג נכנסים לחדר הייחוד ושוהים בו מספר רגעים, ובזה תסתיים החופה. וכיוון שברכות הנישואין שברכו תחת החופה חלות על כך שהחתן והכלה יתייחדו בחדר הייחוד, אין להפסיק בין החופה לחדר הייחוד, ולכן המוזמנים דוחים את איחולי ה'מזל טוב' עד לאחר צאתם מחדר הייחוד.

למנהג ספרדים, בנוסף לכיסוי ההינומה והכניסה לחופה, לאחר הקידושין החתן מתעטף בטלית חדשה ומברך עליה 'שהחיינו', ולאחר מכן פורש אותה גם על כלתו, שגם זה מבטא את פרישת חסותו עליה וכניסתה לחופה (עי' בן איש חי ש"א שופטים יב). למנהג רבים מיד לאחר מכן ארבעה אנשים פורשים את טליתו מעל החתן והכלה, ויש מיוצאי ספרד שאינם נוהגים כך.

למנהג ספרדים החתן והכלה אינם צריכים להיכנס לאחר החופה לחדר סגור, אלא התייחדות זו תיעשה בביתם של בני הזוג לאחר סיום החתונה, ואין צורך בעדות מיוחדת על כך.

כיום בגלל סדרי החתונה, גם הנוהגים כמנהג ספרדים רגילים ללכת לאחר החופה לחדר יחוד, כדי שבאותו זמן יתיישבו המוזמנים במקומם ויאכלו את המנה הראשונה. אלא שלפי מנהג ספרדים אין מעמידים על כך עדים, וגם אין צורך להזדרז ללכת מיד לאחר החופה לחדר הייחוד, וניתן להתעכב בדרך לאמירת 'מזל טוב'.

נוהגים להכין בחדר הייחוד דברי מאכל ושתייה לחתן ולכלה, כדי שיוכלו לטעום שם משהו בנחת. ונכון שיקפידו ליטול שם ידיים ולברך על הלחם ולהתחיל בסעודת הנישואין, שכן הם מרכז השמחה והסעודה, ואם מפני הלחץ והמתח שיהיה אח"כ ישכחו ליטול ידיים ולאכול מעט, סעודת החתונה תיפגם.

ו – הרב מסדר הקידושין

למרות שמצד הדין אדם שמקדש אשה בפני שני עדים כשרים, הרי היא מקודשת, מקפידים לערוך את הקידושין במעמד רב שהוא 'מסדר הקידושין', כדי שיהיה אחראי לכך שהקידושין מתנהלים כהלכה, ולא יתעוררו ספקות לגבי כשרות הקידושין. יש סוברים שכבר בתקופת התלמוד נהגו לערוך את הקידושין במעמד רב 'מסדר קידושין' (כנסת יחזקאל סי' עב), ויש סוברים שרק מתקופת הראשונים, התקינו לקדש בפני רב 'מסדר קידושין' (עפ"י תשובות הרמב"ם קנ"ו).

על הרב מסדר הקידושין להיות בקיא בהלכות אלה, וכפי שאמרו חכמים (קידושין ו, א): "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם". משום שהקידושין והגירושין גורליים למעמדם של בני הזוג וילדיהם, ולכן אסור שאדם שאינו בקיא בהלכות הנישואין יערוך את הקידושין והחופה. הרב שמסדר את הקידושין צריך לבדוק שבני הזוג כשרים להינשא ביניהם, שמא אחד מהם ממזר או אינו יהודי, או שהחתן כהן והכלה גרושה, או שאחד מהם כבר נשוי ואסור לו להתחתן קודם שיתגרש מבן זוגו הראשון. ואם הם אינם מוכרים, עליהם להביא עדים שהם אכן פנויים וכשרים להינשא. כיום עורכים את הבירורים הללו הרבנים שבמועצה הדתית שממונים על רישום הנישואין.

ז – האם צריך לשלם עבור סידור הקידושין?

שאלה: האם בני הזוג צריכים לשלם כסף לרב שמסדר להם את החופה והקידושין? ולמי הזכות לבחור את הרב, לחתן או לכלה?

תשובה: בעבר הרבנים לא קבלו משכורת מלאה מהקהילות שבהן שימשו בקודש, אלא החלק העיקרי של משכורתם נגבה מהקהל עבור עבודות הרבנות, והיו קובעים איזה סכום ישלמו עבור כל חופה, ואיזה סכום עבור פיקוח על כל שחיטה. באותם זמנים היתה הקפדה שרק הרב של הקהילה יערוך את החופות בקהילה, כדי שפרנסתו לא תקופח. ואם בני המשפחה רצו שרב אחר יערוך את חופתם, חובה היתה על אותו רב לגבות מהם את התשלום המקובל ולהעבירו לרב המקומי.

אבל היום, אין צורך לשלם לרב שמסדר את החופה והקידושין, משום שהרבנים מקבלים את משכורותיהם דרך המועצות הדתיות, ואין צורך להשלים את שכרם על ידי תשלום עבור עריכת חופות. יתר על כן, תקנת הרבנות היא, שכל אדם שנרשם לנישואין, משלם אגרה עבור הטיפול בנישואיו, ובכלל זה עבור עריכת החופה והקידושין, ואסור לרב המקומי לגבות כסף עבור עריכת החופה. ורק את ההסעה לחתונה צריכים בני הזוג לממן לרב. אמנם כל זאת בתנאי שעורך החופה הוא הרב המקומי, אבל אם בני המשפחה מבקשים מרב אחר לערוך את החופה, מאחר שהוא אינו הרב המקומי, אין זה מתפקידו, לכן הוא זכאי לגבות מהמשפחה תשלום עבור הזמן שהוא מקדיש עבורם. כדי למנוע אי הבנות, רצוי מאוד שלפני החתונה יסכמו אתו בדיוק כמה הם צריכים לשלם עבור עריכת החופה. ואם הסכום נראה להם גבוה, יוכלו לפנות לרבנות המקומית, שתדאג לסידור החופה והקידושין בלא תשלום, וכן יוכלו לפנות לרב אחר שיערוך את חופתם בסכום שמקובל עליהם.

ככלל, נכון להעדיף את הרב המקומי, משום שחשוב שייווצר קשר קבוע בין הרב לבין בני קהילתו, כדי שיוכלו להיעזר בעצתו בימים טובים וימים קשים, וקשר זה נוצר ומתחזק על ידי השתתפותו בחתונות המשפחתיות. לעומת זאת, כשלוקחים רב שהתפרסם בהופעה חיצונית נאה, כמעט ברור שלא יישמר קשר בינו ובין בני המשפחה. בנוסף לכך, רב נמדד על פי רמתו הרוחנית והמוסרית, ולא תמיד מי שהתפרסם בהופעה חיצונית נאה הוא אכן הרב הראוי ביותר לעריכת החופה. מלבד זאת, מדוע לשלם כסף עבור החופה בנוסף לאגרה שממילא כל אחד משלם, כשאפשר לבקש זאת מהרב המקומי, שישמח לערוך את החופה בחינם. כללו של דבר, ראוי שכל אדם יבחר לעריכת חופתו ברב הקשור ביותר אליו ואל משפחתו. בדרך כלל זה הרב המקומי. אמנם בני הישיבות מכבדים בדרך כלל את ראש הישיבה שלהם בעריכת החופה, משום שהוא הרב שעמו הם קשורים יותר, ועל ידי עריכת החופה הקשר ביניהם עוד יוסיף ויתחזק.

כאשר משפחות החתן והכלה חלוקות לגבי בחירת הרב, זכותו של החתן לקבוע מי יהיה הרב, כי למעשה החתן הוא המקדש, והרב בא לעזור לו ולהדריכו.

ח – המכובדים והמברכים בחופה

עורך החופה הוא זה שמברך את שתי ברכות הקידושין, על היין ועל האירוסין, כפי שלמדנו לעיל (הלכה ב).

לאחר מכן יש כיבוד חשוב והוא קריאת הכתובה. כאשר יש שם רב שראוי לכך, מכבדים אותו בקריאת הכתובה, ואם לא, עורך החופה קורא את הכתובה. רבים נוהגים לקרוא את עיקר הכתובה בלא הפרטים המרובים שבאמצעיתה, כדי שלא להטריח את הציבור. יש נוהגים לקרוא את הכתובה מתחת לחופה בתרגום עברי, כדי שהחתן והכלה וגם שאר המשתתפים בחתונה יבינו את משמעות הכתובה, ויש מעדיפים לקרוא בנוסח הארמי כפי המסורת שהתקיימה בישראל למעלה מאלפיים שנה.

לאחר מכן מברכים את שבע ברכות הנישואין. כאשר מחלקים את הברכות לנכבדים שונים, מצמידים את הברכה הראשונה לשנייה, כך שבפועל אפשר לכבד בשבע הברכות ששה מכובדים.

נכון לומר את הברכות בקול רם כך שהחתן והכלה ועוד שמונה גברים יוכלו לשומען גם בלא הרמקול.

שאלה: את מי ראוי לכבד בשבע הברכות שבחופה, האם רבנים או קרובי משפחה?

תשובה: בעבר, נהגו במקומות רבים שרב המקום היה מסדר את הקידושין ומברך את ברכות האירוסין, והרב השני בחשיבותו היה מברך את כל שבע הברכות. יש בכך מעלה הלכתית, שכן כל הברכות קשורות זו לזו, והברכות החמישית והשישית שאינן פותחות ב'ברוך' נשענות על הברכות שקדמו להן, ועל כן טוב לברך את כולן ברצף. ויש שנהגו לכבד את חזן הקהילה באמירת שבע הברכות (עי' באוצה"פ סב, א, ח, בשם כנה"ג, ויד אהרן, ושלחן העזר).

בדורות האחרונים, רצו לכבד יותר רבנים באמירת הברכות, ועל כן נהגו לחלק את שבע הברכות לשישה רבנים. ואף שיש בזה חסרון מבחינה הלכתית, מכל מקום כבוד התורה עדיף (יבי"א ד, ז). יתכן שהשינוי התחולל בעקבות שיפור תנאי התחבורה, שהוביל לכך שיותר מוזמנים מגיעים לחתונה, וממילא גם יותר רבנים, וכיוון שראוי לכבד את כל הרבנים בברכות, נהגו לחלק את שבע הברכות לשישה רבנים.

כיוון שכבר נהגו לחלק את שבע הברכות למספר אנשים, גם כשלא הגיעו ששה רבנים, נהגו לכבד את זקני המשפחה, כסבים ודודים. לא זו בלבד אלא שאצל משפחות רבות כבר התפשט המנהג שמכבדים את הסבים והדודים, ואם לא יכבדום, יש חשש שייעלבו. אמנם לכתחילה, כאשר יש שם רבנים, ראוי שבני המשפחה יכבדו את הרבנים האורחים באמירת הברכות, כי לשם כך נהגו לפצל את אמירת שבע הברכות לששה נכבדים. אמנם אם עלול להיווצר מכך עלבון גדול, מוטב לכבד את בני המשפחה כדי למנוע עלבון.

ט – צום ביום החתונה

מנהג יוצאי אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד, שהחתן והכלה צמים ביום חתונתם, כדי שיכנסו לחתונתם מתוך כובד ראש והרגשת אחריות, ולא מתוך אכילה, שתייה ושכרות.

מעבר לכך, זה היום האחרון של תקופת הרווקות, תקופת החיפוש והתהייה, ומיום זה ואילך אפשר לפתוח דף חדש ונקי. ביום שהחתן והכלה עומדים תחת חופתם מבטם מקיף את כל חייהם, העבר והעתיד, והם מלאים תקוות לעתיד. ולכן יום זה מוצלח במיוחד לחזרה בתשובה שלימה, להחליט שמעתה ואילך יהיו אנשים טובים וישרים ככל יכולתם, יאהבו וישמחו זה את זה, יקימו ביחד משפחה למופת, יחנכו את ילדיהם לתורה ומצוות, יכבדו את הוריהם, יתנו צדקה, יקבעו עיתים לתורה, יקיימו שבתות וחגים וכו'. זוהי תשובה עמוקה כל כך, שאפילו ביום הכיפורים, עם כל התפילות והכוונות, לא מצליחים להגיע למדרגתה. ולכן ביום החתונה נמחלים לאדם כל עוונותיו (ירושלמי בכורים ג, ג). כדי שהתשובה תהיה שלימה נהגו החתנים והכלות באשכנז להתענות.

לגבי מנהג ספרדים, יש נוהגים להתענות ויש נוהגים שרק החתן מתענה, ורבים נוהגים שלא להתענות כלל, וראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו, ובלבד שיקפיד להיכנס לחופה בכובד ראש מתוך מחשבות של תשובה.

לנוהגים להתענות, כאשר החתונה מתקיימת בלילה, כיוון שהשלימו את התענית בצאת הכוכבים, מותר לשתות ולטעום מעט לפני החופה. אבל לא ישתו שתייה חריפה ולא ירבו במאכל, כדי שיכנסו לחופה בכובד ראש.

חתן או כלה שהצום עלול לגרום להם כאב ראש או חולשה, כדי שלא יגיעו לחופה תשושים, יקבלו על עצמם להתענות עד חצות היום, ולאחר מכן יאכלו וישתו מעט כפי צרכם.

יש ימים שקבעו חכמים שאין להתענות בהם, משום שהם ימים טובים ושמחים לישראל, ובהם לכל המנהגים החתן והכלה אינם מתענים. ואלו הם הימים שאסור לצום בהם: ראשי חודשים, חנוכה, אסרו חג של שלוש רגלים, ט"ו באב וט"ו בשבט, פורים ופורים קטן (היינו י"ד וט"ו באדר ראשון שבשנה מעוברת).^[2]

י – השושבינים

אחד המנהגים היפים, שבאשכנז הקפידו עליו יותר, וכיום הכל נוהגים בו, הוא המנהג שהשושבינים מלווים את החתן והכלה בדרכם לחופה, כפי שנוהגים ללוות מלך ומלכה, ושאר הנאספים שרים ורוקדים סביבם. השושבינים הם המלווים התומכים, וכך המנהג: שני השושבינים מתייצבים בצדי החתן, אחד מימינו ואחד משמאלו, ומלווים אותו בדרכו אל הכלה כדי לכסות את ראשה בהינומה (להלן יב), ואח"כ אל החופה. לאחר מכן הכלה קמה מכיסאה ושתי השושבינות מלוות אותה אל החופה, עד שהיא ניצבת לימין החתן.

למנהג אשכנז השושבינים נושאים בידם נרות לסימן טוב, שהנר מסמל את נשמת האדם שתפקידה לדלוק ולהאיר, ונשיאתו מבטאת משאלה שחייהם של בני הזוג יהיו מלאים אורה ושמחה. (למנהג אשכנז הכלה והשושבינות מקיפות את החתן שבע פעמים, להלן הלכה יג).

מתחילה היו מדקדקים לבחור לשושבינים אנשים צדיקים שזיווגם עלה יפה ויש להם ילדים, כדי שיהיה מזה סימן טוב לחתונה שתעלה יפה. במשך הזמן נהגו שהשושבינים הם ההורים, כאשר האבות מוליכים את החתן, והאמהות את הכלה. שכן ראוי לכבדם בזה, אחר שהם גידלו את החתן והכלה מינקות ועד בחרות, בדאגה ובמסירות, ברגעים היפים והקשים, וראוי שהם ילוו ביום גדול זה את ילדיהם לחופתם. אבל אם ההורים של אחד הצדדים היו גרושים או אלמנים, לשם סימן טוב נהגו למנות במקומם זוג אחר מבני המשפחה או הידידים הקרובים שזיווגם הוא זיווג ראשון. וכן כאשר אחד מההורים נפטר וההורה הנותר התחתן בשנית, נהגו לבחור במקומם זוג מבני המשפחה שנשוי בזיווג ראשון. אמנם מתחת לחופה נהגו שההורים עומדים לצידי החתן והכלה גם כשהם גרושים.^[3]

בשנים האחרונות, שמנהג השושבינים הפך לפומבי מאוד, והורים רבים נפגעים מכך שאינם מלווים את ילדיהם לחופה, נוהגים שאם ההורים רוצים, הם מלווים את החתן והכלה בין אם נשואים בזיווג שני ובין שהם גרושים. וטוב שיוסיפו עמהם עוד זוג נשוי בזיווג ראשון שיש להם ילדים, שילכו בסמוך להם וייחשבו גם הם לשושבינים.

בנוסף לשושבינים שמתייצבים בצידי החתן והכלה, נהגו בעבר ללוות את החתן בקהל רב מביתו לחופה, וכן את הכלה מביתה לחופה, מפני שהחתן והכלה דומים ביום חתונתם למלך ומלכה ובאופן זה נהגו לכבדם. כיום מנהג הליווי מתקיים במקום החתונה, וכאשר החתן מתחיל ללכת לחופה, הגברים מלווים אותו בשירה ובריקודים. וכן כשהכלה הולכת לחופה, הנשים הולכות עימה בשירה. אבל אין ראוי שירקדו בקרבת הגברים, מפני הצניעות.

יא – שינוי מנהג השושבינים

המנהג המקובל שהאבות מלווים את החתן, והאמהות את הכלה. בסדר ליווי החתן והכלה, אב החתן מימינו ואב הכלה משמאלו, ובליווי הכלה, אם הכלה מימינה ואם החתן משמאלה. ואם הפכו את הצדדים לא נורא. כך הוא המנהג בארץ ישראל וברוב הקהילות. בתקופה האחרונה משפחות שעלו מאמריקה נוהגות שאביו ואימו של החתן מלווים את החתן, ואביה ואימה של הכלה מלווים את הכלה. יש רבנים שמקפידים מאוד להמשיך במנהג ארץ ישראל, וכך נהג מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שלא הסכים לערוך חופה ששינו בה ממנהג ארץ ישראל.

אמנם למעשה, אם ההורים מתעקשים על כך, כיוון שאין בזה איסור, אין למנוע זאת מהם. אבל לכתחילה נכון להמשיך במנהג ארץ ישראל, שהאבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה, ויש בזה ביטוי חיובי להתלכדות של שתי המשפחות על ידי חתונת הילדים. כאשר בארץ ישראל יש ויכוח בין שתי המשפחות, יש לנהוג כמנהג המסורתי בארץ, לפיו האבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה.

יב – ההינומא

אחד המנהגים המרגשים בחתונה הוא כיסוי פני הכלה בהינומא, שבו נפתח טקס החתונה. החתן פוסע אל הכלה שיושבת על הכסא המכובד והמקושט שלה, ולראשה ההינומא, היינו בד רשת לבן שמורכב מכמה שכבות שנופלות אל אחורי ראשה. החתן ניגש אל הכלה ואוחז בידיו בשכבה העליונה של ההינומא שמאחורי ראשה ומעביר אותה אל עבר פניה ומכסה אותה. וכך, כשההינומא מכסה את כל ראשה כולל פניה נשארת הכלה עד לסוף החופה.

כמה טעמים נאמרו למנהג. ראשית, בכיסוי ראשה של הכלה בהינומא על ידי החתן, מבטא החתן את פרישת חסותו על בת זוגו, שמעתה ואילך הוא נוטל על עצמו אחריות לדאוג לרווחתה ואושרה. וכפי שלמדנו (בהלכה ד) יש אומרים שזו תחילת החופה, כלומר כניסת הכלה לנישואיה.

טעם נוסף, משום צניעות. הצניעות מדגישה שיופייה החיצוני של הכלה אינו מעלתה העיקרית, אלא תכונותיה הפנימיות שגנוזות בנפשה הן עיקר מעלתה וסיבת חתונתה. הסתרת פניה מעבירה את הדגש מן היופי החיצוני אל היופי הפנימי.^[4]

מנהג ההינומא רווח אצל כל יוצאי אשכנז ורוב יוצאי ספרד, אבל יש מיוצאי ספרד שלא נוהגים לכסות את פניה של הכלה בהינומא.

יג – מנהג שבע ההקפות למנהג אשכנז

למנהג אשכנז, לאחר שהכלה נכנסת לחופה, יחד עם השושבינות היא מקיפה את החתן שבע פעמים, ולאחר מכן מתייצבת בצד ימינו. שבע הקפות נועדו לבטא שהנישואין הם לשם שמיים, וכנגד זה שהקב"ה מתגלה בשבעה רקיעים, הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים.

הטעם העמוק הוא, שבכל מקום שעושים הקפות רומזים למדרגה גדולה וגבוהה מהבנתנו. זה ההבדל בין מדרגת הקו למדרגת העיגול. לקו ישר יש התחלה ויש סוף, מה שמבטא את יכולתנו להתבונן באופן שיטתי בכל רעיון קווי, שיש בו הנחה ראשונה שממנה משתלשלת עוד הנחה עד להנחה המסכמת. אבל למעגל אין התחלה ואין סוף, לרמוז שמדובר ברעיון אין סופי שאיננו יכולים לקלוט את כולו, אבל הוא משפיע עלינו השפעה עצומה, שכן הוא מקיף את כל תודעתנו ומעניק לה השראה. הדיבור נרמז בקו, ומה שמעבר לדיבור נרמז בעיגול. לכן כאשר מסיימים את התורה בשמחת-תורה נוהגים לערוך הקפות, לרמוז שלאחר כל מה שזכינו ללמוד ולהבין עדיין לא הגענו לקלוט מעט מזעיר מהחכמה האלוקית שבתורה, אבל כיוון שזכינו לעסוק בה היא מקיפה אותנו ואנו זוכים לקבל ממנה השראה שמכוונת את מחשבותינו ומרוממת את דרכנו. וכך גם בעת החתונה, ההתרגשות כל כך גדולה, והמשמעות של הנישואין כל כך עמוקה ונשגבה, עד שגם כל הברכות והמילים שאומרים בחתונה אינן יכולות לבטא את גודל משמעותה, ולשם כך עורכים הקפות כדי לבטא את מה שמעל ומעבר למילים ולקבל ממנו השראה.

עורכים שבע הקפות, מפני שמספר שבע הוא המספר השלם שמופיע בעולם הזה, שהרי העולם נברא בשבעה ימים. ולכן בסיום התורה מקיימים שבע הקפות, לבטא שהתורה מאירה את כל שבע הבחינות שבעולם הזה. וכן שבע ההקפות של הכלה מבטאות את השראת הקדושה של החתונה על כל שבע הבחינות שבחיים.

והכלה מקיפה את החתן כדי לבטא מצד אחד את כמיהתה אליו, ומאידך, לרמוז שמן הצד הפנימי מדרגתה של האשה גבוהה משל האיש, ועל כן בה מתבטא המעגל וההיקף שרומז אל מה שמעבר להשגה. ואילו החתן הוא בבחינת הקו, ולכן הוא זה שעושה את הדברים הגלויים, הוא אומר את נוסח הקידושין והוא מקנה לכלה את טבעת הקידושין (עי' לעיל ד, ט-יג).

למנהג ספרדים מעלת העיגולים של האשה באה לידי ביטוי בכך שהחתן מקדש את הכלה בטבעת עגולה.

יד – מנהגי החופה

מצווה להשתתף בחופה, ולכבד בכך את החתן והכלה, ויש בכך גם כבוד שמיים, שהחתן והכלה מקיימים בחופתם את המצווה להינשא בחופה וקידושין. כדי שעמידתם סביב החופה תכבד את החתונה, הנאספים צריכים לעמוד בשתיקה ולא לפטפט.

שאלה: האם נכון לסדר כסאות לנאספים לכבוד החופה כדי שישבו, או שעדיף שיעמדו ולכן אין לסדר כסאות?

תשובה: כתבו כמה מגדולי האחרונים שהקהל צריך לעמוד בעת החופה, לכבוד החתן והכלה שדומים למלך ומלכה, וכשהם עומדים ראוי לכולם לעמוד. ועוד, שהשכינה שורה בעת החופה, והחתונה היא שמחה כלל ישראלית, ועל כן ראוי לעמוד לכבוד השכינה ולכבוד ישראל. וכך ראוי לנהוג לכתחילה, אמנם למי שקשה, מותר לשבת (באר היטב אה"ע סב, א, בשם כנה"ג; אוצה"פ סב, יח, ח). לפיכך, עדיף שלא לסדר כסאות סביב החופה, אלא רק להכין מספר כסאות לזקנים וחולים שאין להם כוח לעמוד. ומי שיש לו כוח לעמוד בחלק מהזמן, טוב שיעמוד בעת שמברכים את ברכות האירוסין והנישואין.

על פי מנהג יוצאי אשכנז מעמידים את החופה מתחת לרקיע השמים, לסימן ברכה שיהא זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים (רמ"א אה"ע סא, א). ולמנהג יוצאי ספרד עורכים את החופה במקום הנוח והמכובד, ובדרך כלל זה בתוך האולם. כאשר יורד גשם, גם יוצאי אשכנז יכולים לקיים את החופה בתוך האולם כמנהג יוצאי ספרד. ואמנם יש אשכנזים שמדקדקים מאוד בקיום המנהג, וגם כשיורדים גשמים מקיימים את החופה תחת כיפת השמיים. אולם כיוון שבני כל העדות חיים כיום יחד, בשעת הדחק, רשאים יוצאי אשכנז לנהוג כמנהגי יוצאי ספרד, הואיל והכל מכירים בו כאחד.

מנהג ישראל מדורי דורות שהכלות לובשות שמלות לבנות, כדי שלא יהיה הבדל בין העשירות לעניות (עי' תענית כו, ב). כהמשך לכך, ראוי לחתן ולכלה לנהוג בצניעות כמסורת ישראל, ולהימנע מניסיון ליצור טקס ראוותני, כדי שלא להתגאות. כמו כן ראוי שלא לערוך טקס ייחודי מחשש עין הרע, שכן ממילא החתן והכלה עומדים במרכז תשומת הלב, ואם יתבלטו יותר, יגרמו לכך שיפשפשו במעשיהם ויביאו על עצמם קטרוג. הרי ישנם אנשים שגורלם לא שפר עליהם, יש חתנים וכלות עניים, יש רווקים ורווקות שמשוועים למצוא את זיווגם, יש אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, ולכן ראוי להם להצטנע ביומם הגדול ולא להבליט את עצמם יתר על המידה.

וכן ראוי לחתן ולכלה שלא יביעו את אהבתם זה לזה בפומבי בעת החופה, שיפה הצניעות לאהבתם שתפרח ותעלה לאורך ימים ושנים. ולא ידברו בעת החופה זה עם זה ולא עם שום אדם, אלא יקשיבו בכוונה גמורה לכל הברכות, ויכוונו ויתפללו שכל הברכות יתקיימו בהם.

טו – זכר לחורבן

דווקא בעת החתונה, בשיא השמחה, יש לזכור שעדיין ישנו צער בעולם, בית המקדש חרב ועם ישראל עוד לא יושב בארצו כראוי לו, וכל הצרות שבעולם נמשכות מזה, וממילא לא יתכן לשמוח שמחה שלימה. ורק לאחר שנזכור את בית המקדש ואת כל הצער שיש בעולם, נוכל לשמוח שמחה אמיתית. בלא זאת השמחה שלנו תהיה מזויפת, רצופת הוללות שמנתקת את האדם מהחיים האמתיים. אולם כאשר אנחנו זוכרים את ירושלים, אנו מראים בכך שהחתונה מכוונת לתיקון העולם, וממילא היא נחשבת כבנייה של חורבה אחת מחורבות ירושלים. באופן זה השמחה אמיתית.

מסופר על רב אשי שחיתן את בנו, וראה שהתלמידים הצעירים שמחים בחתונה יותר מדאי, ושבר כוס זכוכית לבנה בפניהם, כדי להזכיר להם את חורבן בית המקדש (ברכות לא, א). מנהג זה רווח כיום בכל ישראל, לשבור כוס מתחת לחופה, זכר לחורבן בית המקדש. יש נוהגים לשבור את הכוס מיד לאחר הקידושין, היינו לאחר נתינת הטבעת. ויש נוהגים לשבור את הכוס לאחר סיום שבע הברכות, בסיום החופה. ויש שתמהים על כך, מפני שאז יוצא שבשבירת הכוס מסיימים את החופה, ומיד אח"כ הקהל מריע – 'מזל טוב', ומה מקום לצהלת 'מזל טוב' אחר הזכרת החורבן?! אולם גם אבי מורי נוהג כך, ומסביר שאכן כך ראוי שבסיום החופה השמחה תגיע לשיאה ויאמרו הכל 'מזל טוב', אלא שאז בשיא השמחה, צריך לעצור כדי לזכור את ירושלים וצער העולם, ואחר שזכרנו זאת אנו רשאים לשמוח שמחה אמיתית. ולכן מיד לאחר זכירת ירושלים חוזרת השמחה שנעצרה להתפרץ.

כדי להדגיש ששבירת הכוס נועדה לזכר ירושלים, ראוי שהחתן יאמר לפני שבירת הכוס את הפסוק (תהלים קלז, ה-ז): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". כיום רבים נוהגים שהתזמורת מנגנת פסוקים אלו, ורבים מצטרפים אליה בשירה, ואזי אין צורך שהחתן יחזור לומר את הפסוקים.

תקנו חכמים זכר לחורבן, שלפני שהחתן יוצא לחופה יניחו אפר בראשו, במקום בו מניחים תפילין של ראש (שו"ע אה"ע סה, ג). וכך נוהגים רבים. אולם מנגד רבים אינם נוהגים להניח אפר בראש החתן (כה"ח או"ח תקס, כא). ומקשים עליהם, הרי תקנו חכמים להניח אפר בראש חתן ואיך אפשר לבטל את תקנתם? אלא שלדעתם עיקר התקנה להזכיר את חורבן ירושלים והמקדש, וכיוון שכבר מזכירים זאת על ידי שבירת הכוס, שוב אין צורך להניח אפר בראש החתן. לכתחילה טוב לקיים את שני המנהגים, להניח אפר ולשבור כוס, והרוצים להסתפק בשבירת הכוס רשאים.

טז – שמחת החתונה

שמחת החתונה, היא האירוע השמח ביותר במסגרת החיים היהודיים. אין ספור ניגונים ושירים הולחנו סביב החתונה, מפני ששמחת החתונה היא מיסודות היהדות. שלא כמו בני דתות שונות שראו בחתונה כניעה ליצר השפל של האדם, היהדות מתוך גישתה החיובית לחיים רואה בחתונה את היום הגדול והשמח ביותר בחייו של האדם. זה היום שבו האהבה יוצאת לפועל במלואה, ובו מניחים את התשתית לדורות הבאים שייוולדו, בעזרת ה', לזוג החדש. וכל הנאספים משתדלים להשתתף בריקודים, מפני ש"מצווה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם" (טור אה"ע סה). הפליגו חכמים בחשיבות המצווה ואמרו (ברכות ו, ב): כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות, שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה, שנאמר (ירמיהו לג, יא): "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְ-בָאוֹת". ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. ורבי אבהו אמר: כאילו הקריב קורבן תודה. ורב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים.

לכאורה יש לשאול, מדוע צריכים החתן והכלה שירקדו לפניהם וישמחום, הרי ממילא הם שמחים, ואף יתכן שהם מעדיפים להתייחד לבדם? התשובה, שאמנם אין לחתן ולכלה צורך שישמחום, אבל על ידי שמשמחים אותם שמחתם נעשית גדולה וחשובה יותר. הם מבינים שיש ערך עצום לחתונתם ולהחלטתם להקים משפחה בישראל, וזה מעצים ומרומם את אהבתם זה לזה, ונותן להם כוחות רבים לכל החיים.

על ידי שמחת החתונה, שמחתם הפרטית של בני הזוג הופכת לשמחה כלל ישראלית, שמגלה את האחדות הפנימית שבעולם, שבאה לידי ביטוי בהתלכדותן של שתי המשפחות. ומתוך כך יבואו לעולם חיים חדשים, לתפארת התורה, העם והארץ. בזכות העלאתה של האהבה למימד הכללי שלה, יש לקוות שהאהבה הפרטית שבין בני הזוג תלך ותגבר עם השנים, ולא תדעך כדרך האהבות הגשמיות הקטנות.

כדי להגדיל את השמחה, מצווה להזמין תזמורת לחתונה. ומעשה אירע שמתה אשתו של מושל פלך אחד באשכנז, וציווה המושל שלא ינגנו בשום כלי שיר במשך כל שנת האבל עליה, והגיע זמנם של חתן וכלה להינשא ושאלו את מהרי"ל כיצד לנהוג. והורה מהרי"ל שלא יעשו נישואין בלא כלי זמר, ואם אי אפשר להם לנגן במקומם, יקיימו את החתונה במקום אחר, ושם יביאו כלי זמר וינגנו לשמחת החתונה (מ"א או"ח שלח, ד).

ואם צד אחד אינו מעוניין להגדיל את השמחה, יכול הצד השני לכוף אותו להזמין תזמורת כדי להגדיל את השמחה (ראנ"ח כנה"ג הגהות הטור אה"ע סד, ב). מותר להזמין תקליטן במקום תזמורת.

יש לשים לב שהתזמורת לא תרעיש מדי, מפני שרעש התזמורת גורם סבל לרבים ואף מזיק לחוש השמיעה. בעיה זו נוצרה בדור האחרון, לאחר פיתוח הרמקול והאפשרות להגביר את עצמת הקול בתנועה קלה. אולם האחראים על התזמורת צריכים לזכור שתפקידם להוסיף שמחה ולא לגרום צער למסובים, ויסוד התורה כולה הוא שלא לצער אנשים, ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך (שבת לא, א). עוד ראוי להציע, שבעת הסעודה התזמורת לא תנגן כלל, וכך יוכלו המסובים להירגע מעט מהקולות הרמים בעת הריקודים. גם מי שרוצה להוסיף מעט מנגינות רקע במשך הסעודה, ראוי שישים לב לכך שהמסובים יוכלו לשוחח זה עם זה בנוחות, כי השיחות היפות שבין הנאספים מכלל שמחת החתונה.

יז – כיצד מרקדים לפני הכלה

אמרו בית הלל, שבשעה שרוקדים לפני הכלה, יש לשבח את יופייה ומידותיה ולומר שהיא "כלה נאה וחסודה", שעל ידי כך תרבה אהבתו של החתן כלפיה. וגם כאשר הכלה אינה נחשבת נאה וחסודה בעיני רוב האנשים, יש לשבח אותה כך, מפני שמן הסתם בעיני בעלה היא נאה וחסודה, ושמחתו גוברת כאשר גם הנאספים משבחים אותה בכך (כתובות יז, א).^[5]

מכאן למדנו, שבתוך מגבלות הצניעות, צריכים קרובי החתן וחבריו לשבח בפניו את הכלה, וככל שהם משבחים אותה יותר בדברים שמתקבלים על דעתו, כך הם זוכים לקיים יותר את המצווה לשמח חתן וכלה, שמתוך שהחתן שמח בכלתו הוא משמח אותה יותר. וכן מצווה על קרובי הכלה וחברותיה לשבח בפניה את חתנה, שעל ידי כך תשמח בו יותר. וכן אמרו חכמים (ברכות ו, ב): "אגרא דבי הילולי – מילי". היינו השכר שמקבלים המשתתפים בחתונה הוא על דברי השבח שהם משבחים את הכלה בפני החתן ואת החתן בפני הכלה, ועל דברי הברכה שהם מברכים את החתן והכלה.

"אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד (ענף) של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה". ומן הסתם מעצם זה שגדול בתורה כמותו ביטל עצמו מהלימוד כדי לרקוד לפני הכלה, הבינה הכלה עד כמה גדולה מעלתה, ועד כמה גדול ערך הבית שהיא עומדת להקים, ונותר לה זכרון נפלא מחתונתה, שגם בשעות קשות הפיח בה שמחה ועידוד (כתובות יז, א).

רב שמואל בר רב יצחק, היה אחד מגדולי האמוראים, וגם בהיותו זקן, היה רגיל לרקוד לפני הכלה תוך שהוא אוחז שלושה ענפי הדס וזורקם ותופשם לסירוגין, עד שהצעירים היו מתביישים מפניו, שאינם יכולים לרקוד ולשמח את החתן והכלה כמותו. כאשר נפטר, ירד עמוד של אש והפסיק בינו לבין העם, ומקובל היה לחכמים, שאין עמוד אש זה יורד אלא לאחד או שניים שבדור. אמרו חכמים, שזכה רב שמואל בר רב יצחק למעלתו היתירה בזכות ההדסים שהיה רוקד בהם לפני הכלה. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתירה בזכות שהתמיד לעשות כן לפני כל הכלות. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתירה בזכות שהיה משתטה ומבזה את עצמו כדי לשמח את הכלה (כתובות יז, א).

מכל זה למדנו עד כמה גדולה ועצומה היא המצווה לרקוד בחתונה לפני החתן והכלה ולשמחם ולכבדם בזה.

יח – הסעודה

מצווה לקיים סעודה חשובה בנישואין, וסעודה זו צריכה להיות גדולה ומשמחת יותר מסעודת יום טוב, וסעודת יום טוב גדולה ומשמחת מסעודת שבת. בסעודת החתונה, בנוסף ללחם, צריך להגיש בשר ויין, שהם משמחים. וגם בשר עוף נחשב משמח, שכן מצינו בתלמוד (כתובות ה, א) שהיו מכינים עוף לחתונה. משפחות שאוהבות ושמחות יותר במאכלים חלביים, רשאיות להכין סעודה חלבית, ובתנאי שהמאכלים יהיו משובחים וטובים במיוחד, כדי לבטא את חשיבות סעודה החתונה שהיא חשובה יותר מכל הסעודות.

תקנו חכמים שיתעסקו בהכנות לסעודה שלושה ימים, משום כבוד בנות ישראל (כתובות ב, א). וזה היה בזמן שבנות משפחת החתן הכינו את הסעודה. אולם כיום ששוכרים קייטרינג, אין צורך שבני המשפחה יטרחו שלושה ימים על הכנתה, אלא די בכך שידאגו שהסעודה תהיה מכובדת. אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה כמקובל, יכולה משפחת הכלה לכוף אותו לעשות סעודה כראוי להם לפי כבודו ולפי כבודם (אג"מ יו"ד ב, קיב).

מצווה גדולה לשלוח הזמנות למכרים העניים והגלמודים, לאלמנות וליתומים, ולהפציר בהם לבוא לחתונה. וכך למדנו בתורה, שבכל עת שאדם שמח בהצלחתו, עליו לשתף בשמחתו עניים וגרים. כך בחגים (דברים טז, יד), בהבאת נדרים (דברים יב, יב), מעשר שני (דברים יד, כו), והבאת ביכורים (דברים כו, יא). לפיכך, בשעה שאדם עורך את רשימת מוזמניו, עליו לחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שבין מכריו. אם ישכח להזמין חברים רגילים לא יקרה אסון, אפשר להסביר להם ששכח. אבל אם ישכח את העניים והאלמנות, מחשבות מרות יציפו את ליבם. בהתחלה עוד יקוו, אולי ההזמנה מתעכבת. אולם כשיעברו הימים, מועד השמחה יעבור וההזמנה לא תגיע, יבינו שהם כבר לא נחשבים, וכאבם ויגונם יתעצם, והקטרוג על החתונה יגבר. אותם אסור לשכוח. רק לאחר שישתפום בשמחה, יוכלו לזכות לשמחה אמיתית, שמוסיפה טובה וברכה לעולם.

כדי לקיים את הסעודה בהידור הראוי אין צורך לשקוע בחובות ולהפריז בהוצאות, שכן אפשר לקיים חתונה שמחה במחיר נמוך מהמקובל, ובלבד שיקפידו להגיש בשר ויין המשמח. לפיכך, ראוי לעודד את הציבור לקיים חתונות שמחות וצנועות. כל אדם וכל חוג לפי מצבו, באופן שסעודת החתונה תהיה יותר חשובה ומכובדת מכל שאר הסעודות שהם רגילים לערוך במשך השנה, אבל לא בהפרזה שנועדה להתפאר ולהתגאות.

אנשים עשירים שנוהגים בעשירות, ומוציאים סכומים רבים על מותרות, ראוי שיעשו לילדיהם חתונות יקרות. שכן לא יתכן שעל שאר דברי מותרות יוציאו הון תועפות, ובחתונה יחסכו, עד שסעודת החתונה תהיה פחותה מהסעודות שהם רגילים לקיים בשבתות ובמסעדות. להיפך, חובתם להוציא על חתונות ילדיהם הרבה יותר, כדי להעלות את ערך מצוות הנישואין וקדושתם מעל לכל שאר המותרות וענייני החולין, וישתפו בשמחתם בני תורה ועניים. וזו הצניעות הנדרשת מעשירים, שיעשו זאת לשם שמיים ולא כדי להתפאר בעיני חבריהם בעושרם הרב.

יט – האם מותר לצאת באמצע חתונה

שאלה: הוזמנתי לחתונה של חבר מהישיבה, אני כבר נשוי, וברצוני לצאת באמצע החתונה כדי לחזור מוקדם לביתי, האם הדבר ראוי? תשובה: אם אתה יושב על כסא, ומשלמים עליך כעל מי שאכל מנה שלימה, ואינך נותן מתנה כמחיר המנה ואינך רוקד במשך כל זמן הריקודים, הרי אתה בכלל מה שאמרו חכמים (ברכות ו, ב): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות" (מפני שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה).

אמנם ידידים ובני משפחה שמשתתפים בחתונה ונותנים מתנה כספית השווה בערכה למחיר המנה, גם אם לא ירקדו, לא ייחשבו כנהנים מסעודת חתן ואינם משמחים אותו, מפני שהם משתתפים במימון חלקם. אמנם גם להם יש מצווה גדולה לשמח את החתן והכלה ולהישאר עד סוף החתונה, אבל אם הם צריכים לצאת, אין בידם עבירה. אבל החברים והחברות של החתן והכלה מוזמנים כדי לרקוד ולשמח, לשם כך משפחות החתן והכלה משלמות עבור המנות שלהם סכום נכבד, ומי מהם שיוצא לפני תום הריקודים, עבירה בידו, שהוא נהנה מסעודת חתן ואינו משמחו ופוגם בכך בכבוד החתן והכלה שאין רוקדים מספיק בשמחתם. וכן הדין לגבי כל שאר החברים וקרובי המשפחה שאינם משלמים את מחיר המנה.

כאשר מדובר בחבר קרוב שמחמת אונס מוכרח לצאת באמצע החתונה, ואע"פ כן החתן מסכים ורוצה שישתתף בשמחתו ובסעודתו, מותר לחבר להשתתף בסעודה ולצאת באמצע. אלא שאם רבים יעשו כך, שמחת החתונה תיפגם.

כ – יציאה לפני ברכת המזון ושבע ברכות

שאלה: האם מותר למי שנותן מתנה במחיר המנה, או שברור לו שהחתן והכלה מוכנים שיעזוב באמצע, לצאת לפני ברכת המזון? הרי לכאורה גם כשאינו גוזל את סעודת החתן, מצד חובתו להשתתף בזימון ושבע ברכות עליו להישאר לפחות עד סוף ברכת המזון?

תשובה: החיוב על היחיד להישאר עם חבריו עד ברכת המזון בזימון הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. למשל, מי שחושש שאם יישאר עד סוף החתונה יתקשה לקום למחרת לתפילה או יהיה עייף בעבודתו, או שיש לו קביעות לימוד, ואם ישאר עד סוף החתונה יאבד את הקביעות. לכל אלה וכיוצא בהם מותר לברך בלא זימון. אמנם מי שאין לו צורך גדול, כיוון שהתוועד עם כולם בסעודה, חובה עליו להישאר עד לזימון ושבע הברכות.

ומי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, כדי שיהיה ברור שהוא אינו מתחייב בזימון, נכון שיסכים בדעתו שאינו מתוועד עמהם התוועדות גמורה, ורצוי שאף יאמר לשכניו שייאלץ לצאת לפני הסוף. ומכל מקום אם ירצו שניים משכניו לשולחן להצטרף עמו לזימון, יזמן עמהם בחשאי, ויאמר בזימון 'שהשמחה במעונו', אבל לא יזמן על כוס יין וקל וחומר שלא יזמן בעשרה, כדי שלא לפגוע בכבוד הסעודה. וטוב שהמצטרפים לזימון יאכלו אח"כ עוד כ'זית', כדי שיהיו שותפים ממש בזימון עשרה שבסוף הסעודה (פניני הלכה ברכות ה, יא).

כאשר מדובר באנשים נכבדים כרבנים שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, או שהחתן יודע שהסעודה ארוכה ומסכים שיפרשו באמצע, נכון שהיוצאים יזמנו בעשרה ואף יברכו שבע ברכות. ואם קשה להם לקבץ עשרה, יזמנו בשלושה על הכוס ויברכו את הברכה השביעית – 'אשר ברא'.^[6]