חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – הוצאת זרע לבטלה

ברא ה' באדם יצר חיים עצום של אהבה והשתוקקות בין איש לאשה. כשיצר זה מודרך בקדושה, הוא היסוד לברית הנישואין ולדבקות שבין האיש לאשתו, שעליה נאמר (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". תחילת הדבקות במצוות עונה, והשלמתה במצוות פרו ורבו, שעל ידי פרי בטנם המשותף הם מתאחדים ונעשים לְבָשָׂר אֶחָד ממש.
כיוון שיצר ההשתוקקות שבין האיש והאשה הוא היסוד לחיים, והוא היצר החזק שבאדם, נצטווינו לעשות את הברית עם ה' על ידי הסרת הערלה מהאיבר שמחבר בין האיש לאשה, וזוהי 'ברית המילה'. על ידי הסרת הערלה, שמבטאת את התאווה הזרה, הברית הקדושה שבין ה' לישראל נמשכת לברית הנישואין שבין האיש לאשתו, וכשהם מתחברים בשמחה ובאהבה, השכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א), ומתוך חיבורם מתפשט בעולם שפע של אורה וברכה, טובה ושמחה, חיים ושלום (עי' ברכות ו, ב; יבמות סב, ב).
לעומת זאת, פגם הברית הוא, כשמשחיתים את יצר החיים הזה. במקום לקדש אותו באהבה שבין בני הזוג במצוות עונה ופרו ורבו, משחיתים אותו בתאווה אנוכית או בניאוף. וזה היה חטאם של בני דור המבול, שעליהם נאמר (בראשית ו, יב): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ". מתוך כך המשיכו להיגרר אחר היצר וחטאו בניאוף, עבודה זרה וגזל, עד שנשחת העולם כולו במי המבול. אמרו חכמים, שכשם שהם חטאו ברותחים, שהטו את האש שהיתה צריכה לעורר את אהבתם במסגרת הנישואין לחטא של הוצאת זרע לבטלה וניאוף, כך נענשו ברותחים, שמי המבול היו רותחים (סנהדרין קח, א-ב).
בהוצאת זרע לבטלה יש משום חטא הניאוף החמור שבעשרת הדיברות, וכפי שדרשו חכמים (נדה יג, ב; שמות כ, יג): "לֹא תִּנְאָף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל", היינו שלא יוציא זרע לבטלה בעזרת היד או הרגל. וכן נאמר (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". דרשו חכמים (ירושלמי קידושין א, א): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא בזכור ולא בבהמה", וכן בכל אופן שאינו באשתו (צדקת הצדיק קכא). מפני שיצר חיים זה נועד להרבות אהבה ודבקות בין בני הזוג, והמשחית אותו כדי לספק את יצרו, פוגם ביכולתו לאהוב את אשתו בדבקות.
בנוסף לכך, יש בהוצאת זרע לבטלה פגיעה במצוות פרו ורבו, ודבר זה רע בעיני ה', כפי שנאמר לגבי ער ואונן, שהשחיתו את זרעם כדי שלא להוליד. "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'". ועל אונן נאמר: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (בראשית לח, ז; י). לפיכך, אסור לאיש לבעול את אשתו ולפני שזרעו יצא, לפרוש ממנה ולזרות את זרעו בחוץ. גם העושה זאת בעת שאשתו אינה יכולה להתעבר, כגון שהיא מעוברת או מניקה או זקנה, עובר באיסור זה (יבמות לד, ב). [1]


[1]. אמנם נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם להתחבר אל אשתו להנאתם גם שלא באותו מקום, ולהוציא שם את זרעו (לעיל ב, יח), מכל מקום כאשר סיבת המעשה כדי להימנע מלהוליד, גם למתירים הדבר אסור (דרישה אה"ע כג, א). גם לדעת האוסרים, כאשר הזרע יוצא תוך חיבוק ושלא כדרכה, האיסור פחות חמור מאשר מוציא זרעו ביד, הואיל ובתוך כך הוא מתחבר לאשתו ומשמח אותה קצת (ספר חרדים סג; אבני נזר אה"ע פג).
לתוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא') איסור הוצאת זרע לבטלה הוא ענף של מצוות פריה ורביה. ויש שכתבו שהאיסור נלמד מדברי התורה על ער ואונן (פמ"ג או"ח ג, א"א יד; בן יהוידע נדה יג, א). ויש שביארו שהוא אסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, ובספרו בנין ציון קלז). מדברי או"ז א, קכד; וסמ"ק רצב, הוא בכלל איסור 'לא תנאף', כדרשת חכמים נדה יג, ב. הב"ח (או"ח ג, ו) ביאר שמקור האיסור ממה שנאמר (דברים כג, י): "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב).
נחלקו האחרונים בתוקף האיסור, יש אומרים שהוא מדאורייתא (תורת חסד לובלין אה"ע מג, א-ב; פמ"ג, חיים ושלום פלאג'י ב, יח; עזרת כהן לב; אג"מ אה"ע ג, יד). ויש אומרים שהוא מדרבנן (פני יהושע ב, מד; משיבת נפש יח; עזר מקודש כג, ב; ר"ש קלוגר במי נדה, קונ"א קצה, ז; תורות אמת אה"ע כג). נראה שגם לסוברים שגדר האיסור הפרטי מדרבנן, יסודו מהתורה, מפני שהוא מנוגד למגמת התורה במצוות עונה ופרו ורבו. וראו בתקנת השבין סימן טו לר' צדוק הכהן מלובלין, שהרחיב בביאור הסוגיה. ועי' הרחבות.

תפריט

דילוג לתוכן