ב – חומרת העוון

[2].כידוע דברי הזוהר נאמרים בדרך משל והפלגה, שכך היא דרך ביאור הסוד, כדי להדגיש את הצד הפנימי. אמרו בזוהר (תרגום מפרשת ויחי ח"א ריט, ב): כל מי שמוציא זרע לבטלה נקרא רע, ולא יראה את פני השכינה, שנאמר (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע… אוי לזה הרשע שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לכלול מי שמנאף בידיו, להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, שאותו מענישים בעולם העליון יותר מכל הרשעים… שכל הרשעים עולים מהגיהנם אחר זיכוכם וזה אינו עולה… כי הוא הרג את בניו ממש, ושפך דמים מרובים (שכן החוטא בזה כופל חטאו פעמים רבות לאין מספר)… אמר רבי יהודה: אין לך עבירה בעולם שאין לה תשובה, חוץ מזו, ואין לך רשעים שאינם רואים פני שכינה חוץ מזה, שנאמר: לֹא יְגֻרְךָ רָע. ע"כ. אמנם תשובה גדולה מאהבה מועילה גם לזה, וכפי שאמרו שם (נח ח"א סב, א): בא וראה, כל חטאיו של אדם, כל מה שפגם למעלה, הכל תלוי בתשובה. אבל חטא של השופך זרעו על הארץ ומשחית דרכו, משחית את עצמו ומשחית את הארץ, ועליו נאמר: נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי, ונאמר בו: כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, חוץ מאם שב בתשובה גדולה. ע"כ. בפרשת בראשית (ח"א נו, ב), אמרו על דור המבול, שעשו את כל החטאים, ולא נשלם חובם עד ששפכו זרעם על הארץ בחינם. בפרשת וישב (ח"א קפח, א): בא וראה, בכל אותם העוונות שהאדם נטמא בהם בזה העולם, זה העוון שנטמא בו האדם ביותר בזה העולם ובעולם הבא, ששופך זרעו במקום ריק, ומוציא זרעו לחינם בידיו או ברגליו ונטמא בו, שנאמר: כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, בשביל זה אינו נכנס בפרגוד ואינו רואה פני עתיק יומין… אשרי חלקו של אדם שירא מה' ונשמר מדרך רעה, ומטהר עצמו להשתדל ביראת ה'… ומשתדל להוליד בנים באשה הראויה לו… ויכול ללמדם ללכת בדרכי ה'… ע"כ.

יש להוסיף, שכמו שאמרו על מוציא זרע לבטלה שהוא כשופך דמים, אמרו גם על מי שאינו עוסק בפריה ורביה (יבמות סג, ב), ועל מי שאינו מבקר חולים (נדרים מ, א), ועל מי שאינו מלווה אורח (סוטה מו, ב), ועל המלבין פני חברו ברבים (ב"מ נח, ב), ועל תענית שמלינים בה את הצדקה (סנהדרין לה, א). וכמו שאמרו על המוציא זרע לבטלה שהוא כעובד עבודה זרה, אמרו גם על המעלים עינו מן הצדקה (כתובות סח, א, וב"ב י, א), ועל הדר בחו"ל (כתובות קי, ב), ועל אדם שיש בו גסות הרוח (סוטה ד, ב). וזאת משום שכל  החטאים הללו מבטאים מבחינה מסוימת את הפגם העמוק שבחטאים החמורים – שפיכות דמים ועבודה זרה, אע"פ שבפועל אינם חמורים כמותם, ואין דינם ביהרג ואל יעבור כפי הנדרש כלפי שפיכות דמים ועבודה זרה.

[3]. ביאר בא"ר (או"ח ג, טו), שעוון זה חמור מכל העבירות כאשר האדם מגרה עצמו לכך, אבל אם באה לו תאווה מחמת אשת איש או נדה, מוטב שיוציא זרעו לבטלה ולא יחטא. כיוצא בזה ביאר מרן הרב קוק (עזרת כהן לה), שעוון זה חמור משאר העבירות כאשר הוצאת הזרע היא לבטלה, אבל כשיש בה תועלת, כגון כדי שלא להיכשל באשת איש, חומרתה פחותה. ע"כ. אמנם קשה, איך מצד אחד אמרו שעוון זה חמור מכל העבירות, ומאידך, איסורו לכל היותר בלא תעשה, ואף לא קצבה לו התורה עונש. אלא שצריך לבאר שחומרתו היתירה היא בכך שהוא פוגע ביכולתו של האדם להשיג השגות גבוהות. אולם מצד העונש בעולם הזה ובגיהנם, עונשו קל משאר העבירות שקצבה להן התורה מיתה או מלקות, כמבואר בהרחבה בדברי ר' צדוק בספרו תקנת השבין (טו, יא-יב; טו, לח), ובזה מבואר מה שאמרו בזוהר שאינו עולה לגן עדן. ואת משמעות הדברים הללו אבאר בהלכה הבאה.