חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – איסור דברים שעלולים להביא לזה

אסור לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יגרום לקישוי והוצאת זרע לבטלה. ואם הוא משתין וחושש שמא יינתזו רסיסים מסביב או על רגליו, מותר לו לכוון עצמו על ידי נגיעה בעטרה, היינו בקצה האיבר, במקום שאינו מגרה כל כך. ומי שהוא נשוי ואשתו טהורה, רשאי בשעת הצורך לנגוע באיבר שלו כדי לכוון עצמו. אבל שלא לשם כך, גם לנשוי אסור, כדי שלא יגרה עצמו, שכל אותו גירוי צריך להיות שמור להרבות אהבה בינו ובין אשתו.[7]

בשעת הצורך, כדי למנוע גירוד או אי נעימות, מותר לנגוע באיבר על ידי בד עבה, מפני שבאופן זה, כל זמן שאינו מתכוון לכך, אין חשש שיגיע לגירוי (מ"ב ג, טו). וכן בשעה שאדם לבוש במכנסיו, מותר לו לסדר את עצמו דרכם.

כדי להסיר צער מותר לנגוע באיבר, כגון למרוח משחה או להסיר קוץ, ובתנאי שלא יגרום לגירוי.

האיסור הוא לנגוע באיבר עצמו, אבל באשכים אין איסור, ובתנאי שלא יגרה את עצמו בכך. גם בשעה שאדם מתרחץ, לא יגע בידיו באיבר שלו, שמא יגרה עצמו, אלא ירחץ וינקה את מבושיו סביב, ובתוך כך יבואו מים וסבון וינקו גם את האיבר עצמו (מ"א ג, יד; רוח חיים אה"ע כג, ג). ויש חולקים ומתירים בשעת הצורך לנגוע גם באיבר ממש, בתנאי שאינו גורם לגירוי (סדר היום). ונשוי רשאי בשעת הצורך להקל בזה (עיין אוצה"פ כג, טז, ד).[8]


[7]. דעת רוב הראשונים שנשוי יכול להקל לנגוע באיבר לצורך עשיית צרכיו (רי"ף, רמב"ם, רא"ש ועוד רבים). וכ"כ שו"ע אה"ע כג, ד, בלא להזכיר דעה מחמירה. ובשו"ע או"ח ג, יד, כתב דעה זו בסתם. והוסיף "ומידת חסידות ליזהר אפילו הנשוי", שכך דעת רבנו יונה, ריא"ז וטור. ונחלקו בדעת המתירים, יש אומרים שההיתר הוא דווקא כשאשתו עימו (סמ"ק, אגודה, אוהל מועד), ולרוב הראשונים ההיתר גם כשאשתו מחוץ לביתו וגם כשהיא נדה (תוס' ומאירי, וכך משמע מסתימת רוב הראשונים). אולם למ"א ג, יד, ההיתר הוא דווקא כשאשתו עימו והיא טהורה. וכ"כ הרבה אחרונים, ומהם: ברכ"י, ח"א, שועה"ר, מ"ב כז. וכך כתבתי למעלה בסתם, מפני שזו הדעה הממוצעת, שמתחשבת בשתי הדעות, ובה יוצאים ידי עיקר חשש סברת המחמירים, אף שהם עצמם החמירו גם כשאשתו טהורה. אמנם הרבה אחרונים הקילו לנשוי גם כשאשתו נדה וכשאינה עימו (ב"ש, בכור שור), והרוצה להקל רשאי לסמוך עליהם בתנאי שאינו מתגרה בכך.

[8]. נדה יג, ב, אמר ר' טרפון: "כל המכניס ידו למטה מטבורו – תקצץ, אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להן: לא; והלא כריסו נבקעת! אמר להן: מוטב תבקע כריסו ולא ירד לבאר שחת". והכוונה לאסור נגיעה באיבר ולא באשכים ובמה שמסביב (שו"ע או"ח ג, טו). ובשעה של צער, הלכה כחכמים שחלקו על ר' טרפון (עיין אג"מ אה"ע נו, אוצה"פ כג, יג, ג).

כתב שו"ע אה"ע כג, ו, שאסור לרכוב על בהמה בלא אוכף, שמא יגרום להוצאת שכבת זרע, אבל על אוכף מותר. ואם יניח על הבהמה מרדעת רכה, שמצד אחד חוצצת בין חום הבהמה לבינו, ומצד שני אינה קשה כאוכף, לרש"י אסור ולרמב"ם מותר, ומשמע ששו"ע כג, ו, היקל כרמב"ם. עיין באוצה"פ כג, יט, א. ויש שחששו שלא להרכיב אדם על הכתפיים בגלל זה (רוח חיים פלאג'י או"ח תרסט), ואין חוששים לכך, מפני שהכתפיים קשות, והרוכב פוחד שמא יפול, וכדוגמת המבואר בנדה יג, א. ורק מי שיודע שעלול להגיע לקישוי צריך להיזהר בזה.

עוד הזהירו, שלא ישן אדם על ערפו ופניו למעלה, שמא יבוא לידי קישוי (שו"ע אה"ע כג, ג). ונלענ"ד שעיקר האיסור מפני שישנו בלא בגדים, ואזי לרש"י האיסור כי חששו שאיברו יתקשה ויתגנה, או שבלא משים יגע בידיו באיברו, אבל מאז שרגילים ללבוש תחתונים גם בשינה, אין כל כך חשש. וכן היה חשש שכל תזוזה של השמיכה תיצור גירוי (כדעת רשב"ם בתוס' נדה יד, א, 'לייט'), אבל אצל הלובש תחתונים אין חשש. ועיין פנה"ל תפילה כו, 3.

הורו חכמים (ב"מ צא, א; שו"ע אה"ע כג, ג): "ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור". ומארחות צדיקים שער כו, שער התשובה, משמע שזהירות זו היא למי שחטא בזה.

תפריט

דילוג לתוכן