חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – מתן זרע לצורך הפריה או בדיקות

במקרים של קושי להיכנס להיריון, יש לפעמים צורך לבצע בדיקת זרע, כדי לגלות את הסיבה לעיכוב ההיריון. ולעיתים יש צורך להשתמש בזרע עצמו כדי לעבר את האשה, אם על ידי הזרקתו לתוך הרחם, או לשם הפריה במבחנה.

הדרך להוצאת הזרע היא, שהאיש ישמש עם אשתו כשקונדום על איברו. וצריך שיהיה זה קונדום מיוחד, שאין בו קוטל זרע שיהרוס את אפשרות הבדיקה. לכתחילה טוב שיהיה בו חור קטנטן שיאפשר למעט מאוד זרע לצאת, ובאופן זה, לדעת כל הפוסקים, אין איסור של הוצאת זרע לבטלה.

כאשר אין להם קונדום שיש בו חור קטן, או כאשר נטילת הזרע היא לצורך הפריית מבחנה כדי למנוע מחלות גנטיות, מותר לשמש עם קונדום בלא חור. ונראה שגם לזה יסכימו כל הפוסקים.

כאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום, כגון שצריך להביא את הזרע תוך זמן קצר למעבדה, לדעת רוב הפוסקים מותר שהאשה תביא את בעלה להוצאת זרע לתוך קונדום או כלי שמיועד לכך בעזרת חיבוק או בידיה. וגם לזה יתכן שהכל יסכימו.

יש סוברים, שכאשר צריך לבדוק את סיבת העקרות, משום חומרת איסור הוצאת זרע לבטלה, צריך לבצע קודם את כל הבדיקות האפשריות באשה. ולמעשה, יש להקדים את הבדיקות שנעשות בקלות על ידי האשה, ולאחר מכן מותר לבצע את הבדיקות הנדרשות אצל האיש, מפני שכל עוד האשה מסייעת לבעלה בהוצאת הזרע, הרי זה בכלל קיום המצווה.

כאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום וגם האשה לא יכולה לסייע לבעלה בהוצאת הזרע, כי היא בימי טומאתה. לרוב הפוסקים מותר לאיש להוציא את זרעו לשם כך לתוך כלי, ויש מחמירים. ולמעשה, כאשר אין שום ברירה אחרת, אפשר להקל.[2]


[2]. מבואר בתלמוד יבמות עו, א, שמי שיש לו נקב באמה (באיבר) הוא כרות שפכה ואסור לו לישא בת ישראל (להלן ז, ב). ובמקרה שיש ספק אם הנקב מגיע עד צינור הזרע, צריך לבדוק, אם בשעה שהזרע יוצא הוא יוצא גם מהנקב – הרי הוא כרות שפכה, ואם אינו יוצא – אינו כרות שפכה. ודרך הבדיקה היא "מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה". ואין אנו יודעים כיצד עשו זאת, אבל ברור שזו היתה שיטה שגרמה להוצאת זרע בלא צורך שהאיש יגע באיברו. ניתן ללמוד מזה לענייננו, שלמרות שמותר לכרות שפכה לשאת גיורת, התירו לו להוציא זרע בגרמא כדי שאולי יהיה מותר לו לשאת בת ישראל, ואם כן קל וחומר שיהיה מותר להוציא זרע בגרמא כדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו (עזרת כהן לב; אג"מ אה"ע א, ע).

נחלקו הפוסקים במקרה שאין לאיש אפשרות להוציא זרע בגרמא, האם יהיה מותר לו להוציא זרע על ידי גירוי בידו לצורך בדיקות פוריות או לצורך הפריית האשה. יש אוסרים, וכ"כ מרן הרב קוק בעזרת כהן לב; אג"מ אה"ע א, ע; ב, טז; הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, קפט). ויש מתירים, וכ"כ בשו"ת אחיעזר (ח"ג כד, ד). וכן התיר בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אה"ע מב), וביאר שבגמרא היו חייבים לראות אם הזרע יוצא דרך הנקב, ולכן היו מוכרחים שלא להוציאו ביד, אבל כאשר אין צורך בכך, מותר לצורך פרו ורבו להוציאו ביד. וכ"כ ציץ אליעזר (ח"ט נא, א, ב); הרב דייכובסקי (תחומין יח). ועיין להלן בהלכה ד, והערה 4, בדין נער שחלה בסרטן ולפני שיעבור הקרנות מצווה שיוציא זרע כדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו לאחר שיתחתן. ←

ונראה שיסוד המחלוקת נעוץ בטעם איסור הוצאת זרע לבטלה (לעיל ד, 1). לסוברים שהאיסור משום 'לא תנאף' (או"ז א, קכד; סמ"ק רצב), או משום הרהור עבירה (ב"ח או"ח ג, ו), יש מקום לומר שאסור להוציא זרע בידיים גם לצורך מצווה. אולם לדעת התוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא'), שהאיסור הוא ענף של מצוות פריה ורביה, מובן שמותר להוציא זרע כדי לפתור בעיית עקרות. וכן לסוברים שהאיסור נלמד ממעשה ער ואונן שלא רצו להוליד (פמ"ג או"ח ג, א"א יד; בן יהוידע נדה יג, א), לא יהיה בזה איסור. גם לסוברים שהאיסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, וספרו בנין ציון קלז), כאן שאינו למטרת השחתה, אין איסור.

למעשה, נראה שמותר. שכן יש סוברים שכל איסור הוצאת זרע לבטלה הוא דרבנן, כמבואר לעיל ד, 1. בנוסף, יש לומר שכאשר הוצאת הזרע היא לצורך קיום מצוות פרו ורבו, גם למחמירים האיסור יהיה דרבנן. ובמחלוקת בדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שסברת המקילים נראית. ועוד שבשעת הדחק וצורך גדול, פוסקים כדעת המקילים. ועוד, יתכן שאם המחמירים היו יודעים שיש סיכוי סביר שעל ידי הבדיקות הללו יוכלו בני הזוג לקיים את מצוות פרו ורבו – היו מקילים. אלא שבעבר הרופאים היו מגששים באפלה בתחום זה, ועבור ספק רחוק לא הקילו להוציא זרע ביד. ואף לצורך הולדת ילדים מעבר לחובת פרו ורבו – מותר. אבל בדיקות שהאשה יכולה לעשות, עליה לעשות לפניו, מפני שאצלה אין צד של איסור זרע לבטלה. ורק כאשר מדובר בבדיקה שקשה מאוד לאשה או יקרה מאוד, יכול האיש לתת זרע לפני כן.

וכל זה כאשר האיש מוציא את הזרע בידו לתוך כלי, אבל אם האשה תסייע לו בידיה או על ידי חיבוק, יש מקום לומר שהכל יסכימו להתיר. מפני שאין בזה איסור לא תנאף ואיסור של הרהור עבירה. שכן בנוסף לביאה שלא כדרכה יש גם ביאה "דרך איברים", ודעת כמה ראשונים שאף היא מותרת: ארחות חיים (הל' כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה"ע כה, ב. וכך משמע מרמב"ם (איסו"ב כא, ט). ופסק הרמ"א אה"ע כה, ב, למעשה: "ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו". אבל כאן שהוא לצורך פרו ורבו, מצווה עליו לעשות כן. וכן עולה מדברי רשז"א (נשמת אברהם אה"ע כג, ב, 1). ונלענ"ד שבזה אין צורך להקפיד שהאשה תקדים את בדיקותיה לאיש, אלא רק שאם הדבר אפשרי בקלות – מוטב.

קל וחומר כאשר האיש משמש עם קונדום, שאז אין בזה שום שמץ של גנאי, וגם אין השחתה, שכן כל המטרה היא לצורך מצווה. וקל וחומר כאשר יש בקונדום חור, כך שאפשר שמעט מהזרע יוכל לצאת ולעבר כדרך כל הארץ. אבל כאשר קשה להשיג קונדום כזה, או כאשר המטרה למנוע מחלות גנטיות, בוודאי שמותר לשמש בקונדום בלא חור. ונראה שכל הפוסקים יסכימו לזה.

תפריט

דילוג לתוכן