יש אומרים שהיתה לעובדי עבודה זרה דרך ניסוך נוספת, על ידי שכשוך יין בכלי פתוח. היינו ניעור הכלי בחזקה כדי לנענע את היין שבתוכו. וגזרו חכמים שאם גוי עובד עבודה זרה שכשך באופן זה גם שלא לשם ניסוך, היין אסור בהנאה. ואם הוא אינו עובד עבודה זרה, היין אסור בשתייה. אבל אם הכלי שהיין בתוכו היה סגור, אפילו בפקק ארעי או שקית ניילון, היין אינו נאסר כלל, שאין דרך ניסוך בכלי סגור (רמב”ם, ריב”ם, רמב”ן, רא”ש, שו”ע ורמ”א קכד, יז). ואם גוי עובד עבודה זרה הרים את הכלי הפתוח והלך עמו ואף עלה במדרגות, והיין שבכלי התנועע בחזקה, כיוון שהתנועע מחמת הליכה – היין מותר. וכן אם בעקבות חליצת פקק הבקבוק היין התנועע – היין מותר. הרי שלדעתם רק ניעור הכלי ושכשוך היין שבתוכו בלא סיבה – אוסר את היין.
מנגד, יש מקילים וסוברים, שלא נהגו לנסך בכלי, ולכן נענוע של יין בתוך כלי אינו אוסרו (ראב”ד, רשב”א, רי”ו, מאירי, ריב”ש, מהרשד”ם, ב”ח, ט”ז וכנה”ג).
למעשה, לגבי גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, ובמקום הפסד מקילים בהנאה. ובגוי שאינו עובד עבודה זרה, אין מחמירים בשכשוך בכלי כלל.[8]
לגבי גוי שאינו עובד עבודה זרה, אין להחמיר כלל בשכשוך בכלי. ואמנם יש אוסרים בשתייה (תבואות שמש יו”ד נו). אולם דעת רוה”פ ששכשוך בכלי הוא כמו נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונה, שאינו אוסר כלל. ויש שהקילו בכך בשעת הצורך לגבי נוצרים הואיל ואינם רגילים לנסך (נו”ב תנינא יו”ד סט-ע; רע”א לרמ”א קכד, יז, פת”ש ג).
שכשך את היין שבבקבוק בעודו צמוד לשולחן, יש אוסרים (שו”ע קכד, יז), ולרבים מותר שאין ניסוך בלא הגבהה (רמ”א שם). ובצירוף דעת הסוברים שאין ניסוך בכלי, יש להתיר. כתב בשו”ת מהרש”ל עו, שגם אם הכלי שבו היין היה רטוב ביין מצדו החיצוני, נגיעה בכלי מבחוץ אינה אוסרת את היין, הואיל ורטיבות של ‘טופח על מנת להטפיח’ לא יוצרת חיבור מבחוץ לפנים, וגם לא ברור שהרטיבות רצופה.
