ו – נגיעה ביין

[6]. לכל הדעות הניסוך הוא שכשוך של היין, אלא שלשו"ע קכד, יא, עפ"י רמב"ם מאכ"א יב, א, ועוד ראשונים, רק שכשוך שמנענע את היין נענוע משמעותי אוסר אותו, אבל נגיעה שמנענעת אותו מעט, אוסרת את היין בשתייה בלבד. ולרמב"ן, רשב"א, ריטב"א, גם נגיעה בלא שכשוך אוסרת בהנאה, כי כל נגיעה מניעה את היין תנועה כלשהי. וכ"כ ט"ז קכד, יא; כנה"ג, גר"א לא; חכ"א עו, ז. לשו"ע קכד, יא, גם נגיעה ברגל יחפה אוסרת בהנאה, הואיל וגם כך היו מנסכים. ולרמ"א נגיעה ברגל אינה מכובדת ולכן אינו ראויה לניסוך, וממילא דינה כדין נגיעה בשאר איברים שאוסרת בשתייה ולא בהנאה. ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה נגע בשאר איבריו ביין, מותר בשתייה. שתה מהיין בקשית, כל היין שנותר בכלי נאסר (שו"ע קכד, יא). ויש מתירים אם יש ביין פי שישים מהיין שהיה בקש וחזר לכלי, כי לדעתם האיסור אינו מפני הנעת היין אלא מפני היין שנגע בפיו (ט"ז קכד, לב).

[7]. כיוון שאיסור סתם יינם מדרבנן, הכלל הוא שבכל ספק מקילים. ואמרו בירושלמי (סנהדרין ד, ז): "אין מדקדקין ביין נסך", משמע מקילים גם כשהספק נוטה לחומרא, וכפי שכתב הרא"ש (שו"ת כלל יט, א): "אנו מקילים הרבה ביין נסך, ובסברא מועטת תולין להקל בכמה מקומות בגמרא, וכן בתשובות הגדולים". אמנם היו חסידים שנזהרו שלא לשתות אפילו יין שגוי הסתכל בו, כמוזכר בשל"ה (קדושת האכילה טו). אולם להלכה אין בזה שום איסור. יתר על כן, גם כשיש ספק אם הגוי נגע ביין – מקילים (ראבי"ה, ראב"ד, רשב"א, מאירי, רמ"א קכח, ב, ועוד רבים). וכן בספק מחמת מחלוקת הפוסקים – הלכה כמיקל (רש"י, ריטב"א, רמב"ן, טור שו"ע קכט, יא, ועוד רבים).

כפי שלמדנו, נגיעה בכוונה ביד או במקל אוסרת את היין בהנאה. אולם בלא כוונה יש הבדל, שנגיעה ביד אוסרת בשתייה, ובמקל אינה אוסרת כלל (שו"ע קכד, כד). ואם נגע במקל לשם מטרה מסוימת, כגון כדי למדוד את היין, היין אסור בשתייה ולא בהנאה, מפני שאמנם התכוון לנגוע ביין אולם היתה לנגיעה כוונה אחרת שאינה ניסוך (רי"ף, רמב"ם, שו"ע קכד, יט). ויש אומרים שכך הדין גם בנגיעה ביד לכוונה מסוימת, שאוסרת בשתייה ולא בהנאה (ראב"ד, רשב"א, רא"ש, ר"ן, וכן פסק רמ"א במקום הפסד). ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה נגע ביין על ידי כלי למטרה מסוימת, היין מותר בשתייה (מהרלב"ח, דרכי משה קכד, יז).