חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – גוי שאינו עובד עבודה זרה

כשהגוי אינו עובד עבודה זרה, אין חשש שניסך את היין לעבודה זרה, אבל החשש מהתבוללות קיים, ולכן אסרו חכמים את יינו בשתייה ולא בהנאה. כלומר, מצד אחד, מפני החומרה היתירה שיש ביין, שבכוחו לטשטש את המחיצות הנצרכות לשמירת הייחוד הישראלי, החמירו לאסור את היין במגעו. ומאידך, כיוון שאינו עובד עבודה זרה, אסרו את יינו ואת היין שנגע בו בשתייה ולא בהנאה. הרי שהחומרה הראשונה שבאיסור היין חלה עליו, ולכן גם מגעו אוסר את היין, ואילו החומרה השנייה, לפיה היין נאסר גם בהנאה, אינה חלה עליו (שו"ע קכד, א; ו).

זה הכלל: דין גוי שאינו עובד עבודה זרה קל בדרגה אחת מגוי שעובד עבודה זרה. לפיכך, כל מה שאסור בעובד עבודה זרה בהנאה אסור בגוי שאינו עובד עבודה זרה בשתייה, וכל שאסור בעובד עבודה זרה בשתייה בלבד, מותר בגוי שאינו עובד עבודה זרה (שו"ע קכד, ז).[2]

כפי שנלמד בהלכה הבאה, כיום דינו של גוי שאינו עובד עבודה זרה שכיח יותר, אולם בדרך לימודינו נעסוק בעיקר בדין עובדי עבודה זרה, שבהם עסקו חכמים במשנה ובתלמוד, ומתוך כך יתבאר דין גוי שאינו עובד עבודה זרה שדינו קל בדרגה אחת.


[2]. לדעת גאונים, רמב"ם (מאכ"א יא, ז) ורשב"א (תוה"ב הארוך ה, א), כשם שגר תושב אוסר את יינו והיין שנגע בו בשתייה ולא בהנאה (ע"ז סד, ב), וכשם שגוי קטן ממשפחת עובדי עבודה זרה שאינו מבין בטיב עבודה זרה, אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה (ע"ז נז, א), כך גם דינו של גוי שאינו עובד ע"ז, כמוסלמי, שיינו והיין שנגע בו אסור בשתייה ולא בהנאה. וכן נפסק בטור ושו"ע קכד, ו. וכ"כ רדב"ז (ח, יט), ערך לחם (קכג, א), חיד"א ובא"ח (ש"ש בלק א). אמנם יש מחמירים ביין שהכין גוי שאינו עובד ע"ז שאסור בהנאה, ורק מגעו ביין של ישראל אוסרו בשתייה ולא בהנאה (רמב"ן, רא"ה וריטב"א). מנגד, לתוס' רי"ד (ע"ז נז, א 'תינוק') ונכדו ריא"ז, מגע של גוי שאינו עובד עבודה זרה אינו אוסר יין של ישראל והוא מותר אף בשתייה, ורק יין שהכין בעצמו אסור בשתייה.

גר תושב: לרשב"א (תוה"ב הארוך ה, א) ושו"ע קכג, ב, מגעו אוסר את היין בשתייה כמו גוי שאינו עובד ע"ז. ולדעת תוס' (ע"ז סד, ב), רא"ש (ה, ה), ורמ"א קכד, ב, מותר בשתייה. ומשמע שכך הדין גם לימינו, למרות שאין מקבלים גר תושב בבית דין, כל שבפועל קיבל על עצמו לשמור שבע מצוות (כ"כ אפי רברבי עט, ג. וכך משמע מרי"ו, וב"ח קכד, ב; וש"ך קכד, ד). אבל יין שהכין בעצמו, לכל הדעות אסור בשתייה ומותר בהנאה, כדין פת ותבשיל גויים, משום חשש חתנות – התבוללות (רמ"א שם, רע"א על ט"ז קכג, ג). הרי שלדעת הרא"ש ודעימיה, יש שלוש דרגות איסור: א) גוי עובד ע"ז, אוסר יינו ויין ישראל שנגע בו בשתייה והנאה. ב) גוי שאינו עובד ע"ז, אוסר יינו ויין-ישראל שנגע בו בשתייה בלבד. ג) גר תושב, היין שהכין אסור בשתייה והיין שנגע בו מותר בשתייה.

ילד ממשפחה של עובדי עבודה זרה נחשב כגוי שאינו עובד עבודה זרה, שמגעו אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה. וכל זמן שאינו רגיל להזכיר את העבודה זרה מתוך כוונה עדיין דינו כקטן (ע"ז נז, א; שו"ע קכד, א; קכג, א, ט"ז א). ואם הוא ילד ממשפחה שאינם עובדי עבודה זרה, מגעו אינו אוסר את היין בשתייה (בא"ח ש"ש בלק ב). גוי שוטה ממשפחה של עובדי עבודה זרה, אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה (שו"ע קכד, טו).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן