ג – מוסלמים, נוצרים והינדואיסטים

מוסלמי, אף שהוא כופר בתורה, כיוון שהוא מאמין בה’ אחד בלא שיתוף אלילי אינו נחשב כעובד עבודה זרה, ולכן היין שהכין או היין שנגע בו – אסור בשתייה ומותר בהנאה (כמבואר בהערה 2). וכן דין גוי חילוני, וכן דין בני הדת הדרוזית.

לגבי הנוצרים נחלקו הפוסקים. לדעת המחמירים, הואיל והם מאמינים שגם ‘אותו האיש’ הוא אלוהים, הרי שהם משתפים באמונתם עבודה זרה, ולכן יין שנגעו בו נאסר בהנאה (רמב”ם מאכ”א יא, ז). ויש מקילים וסוברים שהואיל ובפועל הם אינם רגילים לנסך יין לעבודה זרה, היין שהם נוגעים בו אסור בשתייה בלבד ולא בהנאה (רש”י, רשב”ם). ויש מהראשונים שמקילים בזה מפני שלדעתם, הנוצרים שבזמנם כבר לא נחשבו עובדי עבודה זרה גמורים, הואיל ודתם מופשטת יותר מעובדי עבודה זרה רגילים (מאירי). למעשה, לכתחילה נוהגים כמחמירים, ובשעת הדחק, סומכים על המקילים. ונראה שגם לדעת המחמירים, הנוצרים שמאמינים ש’אותו האיש’ היה שליח ולא אלוהים, אינם נחשבים כעובדי עבודה זרה, ולכל הדעות היין שנוגעים בו מותר בהנאה.

הינדואיסטים ובני דתות נוספות שעובדיהם משתחווים לפסלים ומקריבים להם תקרובות – נחשבים כעובדי עבודה זרה. אמנם לשיטת המקילים, כיוון שאינם רגילים לנסך יין לאליליהם, מגעם ביין אוסרו בשתייה ולא בהנאה. ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על דעתם.[3]


[3]. כתב רמב”ם הל’ ע”ז ט, ד, ובפה”מ ע”ז א, ג, שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה, ומגעם אוסר את היין בהנאה, ורבים הסכימו לדעתו. והמאירי (ע”ז ב, א; נז, א) סובר שאינם נחשבים עובדי עבודה זרה, ולכן מגעם אוסר בשתייה ולא בהנאה. ויש פוסקים נוספים שהקילו לסחור עם נוצרים ביום אידם מפני שאינם עובדי עבודה זרה גמורים (עי’ שו”ע יו”ד קמח, יב; רמ”א או”ח קנו, א, ובמפרשים שם, ובש”ך קנא, ז).

נחזור לדין היין, לדעת רבים, הואיל והנוצרים עובדי עבודה זרה, היין שנגעו בו אסור בהנאה, וכך דעת רמב”ם (מאכ”א יא, ז), רמב”ן, ריטב”א, רשב”א (תה”ב ה, א), שו”ע קכג, א; כנה”ג הגב”י ח; חסד לאלפים א; ר”ח פלאג’י ברוח חיים א; בא”ח ש”ש בלק ד. מנגד, רבים הקילו להתירו בהנאה כדי למנוע הפסד: לדעת רש”י, רשב”ם וריב”ן, מגע נוצרים אינו אוסר את היין בהנאה, הואיל ואינם רגילים לנסך, ובשעת הצורך אף התירו לגבות חובות מיין שעשו גויים. וכ”כ סמ”ג, אגור, וכעין זה כתב תוס’ רי”ד. ולדעת תוס’ (ע”ז נז, ב, ‘לאפוקי מדרב’), ורא”ש (ע”ז ד, ז), בשעת הדחק, אפשר לסמוך על המקילים בזה. כיוצא בזה פסק הרמ”א קכג, א, שבמקום הפסד, יינם ומגעם אסור בשתייה ומותר בהנאה. וכן מוסכם על אחרוני אשכנז. גם הפוסקים בארצות האסלאם סמכו על דעת המקילים במקום של הפסד עצום, כפי שכתבו יפה ללב ח”ג יו”ד קלב, א; ובא”ח ש”ש בלק ד. מעמד הבודהיסטים בין מוסלמים לנוצרים, מצד אחד יש להם פסלים, מאידך, אינם סוגדים להם, ובכל אופן ברור שאינם רגילים לנסך לאלילים.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן