חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יא – משקאות אלכוהוליים

לאחר שאסרו חכמים יין, פת ובישולי גויים, הוסיפו האמוראים סייג נוסף בפני התבוללות, שלא ישתה ישראל משקה אלכוהולי בביתו של גוי או בחנותו או בבית הקפה שלו או בכל מקום שברשותו (ע"ז לא, ב). בכלל האיסור כל המשקאות האלכוהוליים כדוגמת ויסקי, ערק, וודקה, ליקר, בירה וכל כיוצא בזה. האיסור הוא גם כאשר ישראל שותה את המשקה לבדו בלא חברותא עם הגוי, הואיל והמשקה משחרר את האדם ועלול להפיל את המחיצה המכובדת שצריכה לגדור את ישראל. ולא היה צריך לגזור על כך בימי התנאים בארץ ישראל, מפני שעיקר שתייתם היתה יין, ולגביו קבעו גזירות חמורות, אבל בבבל שהיו רגילים לשתות משקאות אלכוהוליים ממינים אחרים, הוצרכו לאסור גם משקאות אלו (ערוה"ש קיד, ו).

ישנו הבדל בין גזירת פת ותבשילי גויים לאיסור שתיית משקאות אלכוהוליים אצל גוי, שהאיסור לאכול פת ותבשילי גויים חל על הפת והתבשיל שהוכנו על ידי גויים, ואף בבית ישראל אסור לאוכלם. אולם לגבי משקה, האיסור אינו על המשקה אלא על שתייתו אצל הגוי. ולכן גם אם ישראל הכין משקה והביאו בעצמו לבית הגוי, אסור לו לשתותו בביתו של הגוי, אפילו הוא שותה אותו לבדו. מנגד, שלא בבית הגוי, מותר לישראל לשתות משקה שגוי הכין מחומרים כשרים (שו"ע קיד, א). ואין עליו איסור בישולי גויים, הואיל ועיקרו מים (לעיל כח, ז). כלומר, מגמת האיסור לשתות משקאות אלכוהוליים אצל הגוי – למנוע את קירוב הדעת שעלול להיווצר בעת השתייה.[13]

אמנם כדרך ארעי לצורך גדול מותר. לדוגמא, כאשר ישראל נצרך לשתות מעט משקה אלכוהולי כדי לחזק את עצמו או למנוע כאבי ראש, מותר לו להיכנס לבר של גוי, לקנות כוסית אחת, לשתות אותה וללכת. וכן אם הזדמן לבית הגוי לצורך אחר והציעו לו משקה, והוא נצרך לכך במיוחד, מותר לו לשתות כוסית אחת, ובתנאי שלא ישבו יחד לשתות (שו"ע קיד, א). ואם כבר נאלץ לשתות פעמיים בבר או בבית גוי, אפילו אם יהיה נצרך, לא ישתה אצלם פעם שלישית, שכבר יצא משתיית ארעי לשתיית קבע, ויש לחשוש שיגיע מכך לקרבה יתירה (כנה"ג, פר"ח ד, כה"ח ו).

מי שנאלץ לנסוע מביתו למקום אחר והוא מתאכסן בביתו של גוי, בין בתשלום בין בחינם, רשאי להביא איתו משקה ולשתות אותו בבית הגוי, שכן באותו זמן בית הגוי נחשב כביתו. אבל לא יקנה מהמארח משקה וישתה שם. ואם המארח מציע לו מעט משקה, כדי שלא תיווצר ביניהם איבה, מותר לו להיענות ולשתות מעט (תוס' ע"ז לא, ב 'ותרווייהו', שו"ע קיד, א; ש"ך ב). ורק משקה הקילו לשתות בדרך ארעי כדי למנוע איבה, אבל אין היתר לאכול פת ותבשילי גויים כדי למנוע איבה (ט"ז קנב, א).

לגבי שתיית קפה ותה נחלקו הפוסקים. יש אומרים, שהואיל וגם אותם רגילים לשתות בצוותא ושתייתם מקרבת לבבות, אסור לשתות אותם בבית גוי (רדב"ז, האר"י, חכ"א סו, יד). ויש אומרים שאין איסור לשתות אותם בבית גוי, הואיל והאיסור חל רק על משקה אלכוהולי. וזאת בתנאי שאין בישיבתם שם קלות ראש (פר"ח קיד, ו; חת"ס ע"ז לא, ב; בא"ח ש"ש חוקת טז). למעשה, כדרך חברות – נכון להחמיר, וכדרך כבוד למארח – אפשר להקל.


[13]. לאחר שגזרו חכמים על היין, הפת והתבשילים, הוסיפו אמוראים איסור בשיכר גויים משום חתנות, כמובא בע"ז לא, ב. לרמב"ם, תוס' ורא"ש, האיסור נקבע כגזירה, לרשב"א ומאירי כמנהג שהתקבל ומחייב. שם בגמרא מסופר שרב פפא היה קונה את השיכר בחנות הגוי ויוצא מפתח החנות ושם שותה אותו, ורב אחאי נהג הרחקה נוספת והיה שותה אותו בביתו. יש שהקילו למעשה כרב פפא (סמ"ג ורי"ו). אולם הרמב"ם (מאכ"א יז, י), רדב"ז ושו"ע קיד, א, החמירו כרב אחאי. אך לא כתבתי כתנאי שילך לביתו, שכן נראה שגם המחמירים מסכימים שאם ילך למקום אחר כגינה סמוכה או בית חברו, כבר התרחק מבית הגוי ומותר. וכ"כ שולחן גבוה קיד, ו; וכה"ח ה.

בלחם ותבשיל של גויים החמירו יותר ואסרו את אכילתם גם בבית ישראל, מפני שהם חיי נפש וחשש קירוב הדעת שבהם עמוק ורצוף יותר (רא"ש). ועוד, שפעמים רבות מכינות אותם נשים וחשש החתנות גדול יותר (ר"ן). ועוד, שאיסור משקה נקבע בימי האמוראים, ולא רצו להשוותו לחומרת גזירת התנאים (ראב"ן, רמב"ן).

בגמרא ע"ז לא, ב, נזכר האיסור לגבי שיכר תמרים, אולם כיוון שהוא מחשש חתנות ולא משום בעיה מסוימת שהיתה בשיכר תמרים, הוא חל על כל משקה אלכוהולי. וכן נפסק בשו"ע עפ"י תוס' לא, ב 'תרווייהו', תרומה, סמ"ג, אגודה. וכ"כ פר"ח, גר"א ועוד אחרונים רבים. אמנם יש סוברים שרק על שיכר תמרים חל האיסור (מרדכי). וכתב הרמ"א קיד, א, שעל כך סמכו באשכנז להקל ששותים 'מאד' (Mead), שהוא משקה שיכר קל מתבואה ודבש (עד כ-5% אלכוהול, כדוגמת בירה). ויש שמשמע מהם שאף הקילו במשקאות עם יותר אלכוהול. כפי הנראה, רבים באשכנז התרגלו ונזקקו למשקה אלכוהולי מדי יום ביומו, שעל ידו התחממו בימות הקור, עד ששתייה שגרתית שכזו לא נחשבה אצלם כשתייה משמחת ומקרבת לבבות, ועל פי זה כתב בערוה"ש קיד, יא, שאפשר להקל במשקאות פשוטים. אולם מדרכי משה א, נראה שאף במשקה שיש בו מעט אלכוהול ההיתר דחוק, אלא שכך נהגו. וכ"כ ב"ח וחכ"א סו, יד, שאף שאין למחות במקילים, ראוי להחמיר. וכיוון שגם לרבים מפוסקי אשכנז ההיתר דחוק ונועד לציבור שנזקק והתרגל בכך, ואף בין המקילים יש שהקילו רק במשקה עם מעט אלכוהול, לא הבאתי דעת מקילים זו למעלה, שכן בארץ ישראל בזמנינו אין רגילים להזדקק למשקה זה. בנוסף לכך, קשה לחלק בין סוגי השיכר החשובים יותר והחשובים פחות, וכן קשה לקבוע גבול של אחוז אלכוהול שממנו והלאה אסור. לפיכך נכון ללכת על פי רוב הפוסקים הסוברים שכל משקה אלכוהולי בכלל האיסור. ואף שכתבו הרמב"ם (מאכ"א יז, יא) ושו"ע קיד, ג, שהאיסור אינו חל על יין תפוחים ויין רימונים מפני שאינם מצויים. כיום נראה שרגילים להכין מכל פרי וצמח משקה משכר, עד שהכלל הוא שהכל מצוי, והאיסור חל על כל משקה אלכוהולי. כעין זה כתב בשבט הלוי ב, מג.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן