מזג גוי עובד עבודה זרה יין מבקבוק לכוס, כל היין שבכוס ושבבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה. אין בו איסור הנאה, הואיל ולא נגע בו בידו ואף לא שכשך אותו בכלי. ואסור בשתייה, מפני שאסרו חכמים את היין שהגוי שפך בכוחו. וכיוון שהקילוח יצא מהבקבוק ברציפות לכוס, נוצר חיבור 'ניצוק' בין היין שבכוס ליין שנותר בבקבוק, ואף היין שבבקבוק נאסר בשתייה. אמנם במצב של הפסד מרובה, כגון ששפך את היין מכלי גדול, היין שנותר בכלי הגדול כשר לשתייה (שו"ע ורמ"א קכה, א; קכו, א-ב).[9]
ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מהבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ובבקבוק מותרים בשתייה (ש"ך קכד, יא; דג"מ, רע"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזו"א). ויש מחמירים ואוסרים את היין שבכוס בשתייה ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט"ז, יבי"א יו"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. ויש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.
למעשה, העיקר כדעת המקילים, אבל אין להעסיק גויים במזיגה, כיוון שקשה לפקח שלא יגעו ביין. ולכן המנהג שכאשר המלצר גוי, למרות שאינו עובד עבודה זרה, הסועדים פותחים את הבקבוק ומוזגים לעצמם. אמנם בדיעבד, אם המלצר פתח את הבקבוק ומזג להם, היין כשר, וקל וחומר שהיין שנותר בבקבוק כשר. מפני שכל זמן שלא ראו אותו משכשך את היין שבבקבוק או נוגע ביין שבו, מותר לשתות את היין (כמבואר לעיל בהלכה ו' והערה 7. ופירוט ההלכה כאן למטה בסוף ההערה).[10]
כדי להבין את דין היין שנותר בבקבוק שממנו הגוי מזג, יש להקדים שלרב הונא (ע"ז עב, א), ניצוק נחשב חיבור ליין נסך (למרות שאינו חיבור לטומאה וטהרה). כלומר אם יצק ישראל יין מבקבוק שלו לכוס של גוי שהיין שבה אסור בהנאה, כיוון שהיין הניצוק מחבר את היין שבשני הכלים, כל היין שבבקבוק נאסר. יש אומרים שאין הלכה כרב הונא, והיין שבבקבוק מותר (ר"ת, ריא"ז, סמ"ג, וכן מובא בשם כמה גאונים). אולם לרוב הראשונים הלכה כרב הונא, והיין שבבקבוק נאסר מדין ניצוק (ר"ח, רי"ף, רש"י, רשב"ם, רמב"ם, ראב"ד, ראב"ן, רשב"א, מאירי, רי"ו, ר"ן ועוד). ויש שהכריעו לכתחילה להחמיר בדין ניצוק ובדיעבד להקל (רז"ה וריטב"א). ויש מקילים רק בהפסד מרובה (תוס', מהר"ם, רא"ש ומרדכי). וכן נפסק בשו"ע ורמ"א קכו, א-ב.
יש אומרים, שכל חומרת ניצוק היא רק כשהיין שבכוס נאסר מחמת מגע, אבל אם נאסר משום כוחו בלבד, כגון בכך שגוי מזג אותו, אין ביכולתו לאסור את הניצוק (רש"י ע"ז עב, ב, כדעת רב ששת; רשב"ם, ראב"ן, תוס', רא"ש ועוד). ויש סוברים שגם יין שנאסר משום כוחו אוסר את הניצוק (רי"ף, רמב"ם, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א ועוד). וכן נפסק בשו"ע קכה, א.
עוד נחלקו בדעת רב הונא, יש סוברים שאם היין שבכוס אסור בהנאה מחמת נגיעת הגוי, גם הניצוק שבבקבוק נאסר בהנאה (ראב"ד), ויש סוברים שנאסר בשתייה בלבד (רשב"א), וכן מקובל להלכה (ב"י קכו, ה; בית מאיר א; ערך השלחן א). ככלל הניצוק אסור בדרגה אחת פחות, ולכן גוי שפתח ברז של חבית, היין שנשפך בכוחו נאסר בשתייה ומה שנותר מותר (שו"ע קכד, יד), זולת מקרים שמסיבות נוספות מחמירים להחשיבו באותה דרגה כמו המקרה שגוי מוזג לכוס (עי' שו"ע קכה, א; יבי"א יו"ד ח"א יא, כא).
גם כשהגוי היטה את החבית בלא להגביהה, היין שנשפך נחשב מכוחו (ט"ז, ש"ך, כנה"ג, גר"א), ויש אומרים שאינו נחשב ככוחו ומותר (רמ"א קכה, א). גם שאיבת יין על ידי מכונה חשמלית נחשבת ככוחו של הגוי לכל דיניו (הר צבי יו"ד קיא).
שפך מהבקבוק בלא כוונה או שחשב שיש בו שיכר ולא יין, גם מה שיצא מותר בשתייה, שכוחו בלא כוונה מותר (שו"ע קכה, א). מזג גוי מים לתוך יין של ישראל כדי למוזגו, נאסר היין בשתייה (שו"ע קכה, ז).
[10]. לדעת המקילים, הואיל ונפסק ברמב"ם (מאכ"א יג, יא), ושו"ע קכד, ז, שדין גוי שאינו עובד עבודה זרה יורד דרגה בחומרתו, כיוון שכוחו בעובד עבודה זרה אוסר בשתייה, ממילא כשאינו עובד עבודה זרה, אינו אוסר כלל, וממילא אין בו איסור ניצוק. וכ"כ ש"ך קכד, יא; דג"מ ורע"א בהערותיהם על הט"ז קכד, לב; ערך השולחן קכו, י; שמחת כהן יו"ד א, קעט; איש מצליח יו"ד א, יב, א; חזו"א יו"ד מט, ז.
מנגד, יש סוברים, שהואיל ולדעת רבים (לעיל בתחילת הערה 9) כוחו אוסר בהנאה, יש להחמיר באינו עובד עבודה זרה לאסור את מה ששפך בשתייה. אבל היין שנותר בבקבוק אינו נאסר משום ניצוק, כדעת הסוברים שדינו קל מדין היין שנשפך בכוחו (כמבואר לעיל בהערה 9). וכ"כ למעשה הט"ז קכד, לב, בסופו; בית יהודה עייאש ב, קטז; תפארת אדם יו"ד לד, א; יבי"א יו"ד א, יא. ואף שלפי כללי ההלכה, כמבואר בהערה 7, יש לפסוק כמקילים לגמרי, רבים נוהגים לאסור בשתייה יין שגוי שאינו עובד עבודה זרה שפך בכוחו, כמובא בשולחן שלמה (רשז"א) רעב, הערה ו. וכ"כ בציץ אליעזר יב, נב, לגבי מחלל שבת בפרהסיא. לא זו בלבד אלא שלדעתם נוהגים להחמיר גם במה שנשאר בבקבוק, שמא הגוי נגע ביין ששפך, ושמא שכשך את הבקבוק מעט, וחוששים לדעת יחידים (ישמח לב יו"ד יד) שסוברים שגם שכשוך קל אוסר.
הש"ך קכה, א, היקל במקום הפסד גם ביין שעובד עבודה זרה מזג, הואיל והגויים בימינו אינם נחשבים עובדי עבודה זרה. ע"כ. דבריו מכוונים לנוצרים שבארצותיהם חיו יהודי אשכנז. ואפשר שכוונתו שאינם רגילים לנסך לעבודה זרה. והסכים באג"מ יו"ד ב, נא, להיתר הש"ך אולם כתב שכל היתרו הוא בדיעבד בדרך מקרה, אבל לארגן זאת לכתחילה אסור, וגם במקום הפסד אין להקל בכך, ובפרט שיש לחשוש שאולי יגע ביין. וכן נוהגים להחמיר לגבי מלצרים מוסלמים, מפני החשש שמא יגעו ביין ויאסרוהו בשתייה.
בדיעבד, כאשר גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מהיין, היין כשר, כמבואר למעלה על פי רוב הפוסקים. ואין לחשוש בלא סיבה מיוחדת שהגוי שכשך את היין שבתוך הבקבוק או נגע בו. וגם אין לחשוש שמא הוא עובד עבודה זרה, שכן למדנו שבמקום הפסד הש"ך קכה, א, היקל. וכיוון שהבירור אם המלצר עובד עבודה זרה כרוך באי נעימות וחשש עלבון, הרי זה כמקום הפסד, ויש להתיר את היין. ואם ידוע שהמלצר נוצרי שמאמין שאותו האיש אלהים, במקום הפסד היין מותר ושלא במקום הפסד היין שמזג וגם היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה. ואם ידוע שהמלצר ממש עובד אלילים, גם במקום הפסד היין שמזג והיין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה.
ביהודי מחלל שבת בפרהסיא אפשר להקל במזיגה אף לכתחילה (להלן הלכה יג).
