חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

כט – יין ומשקאות גויים

א – החומרה שבאיסור יין גויים

כיוון שהיין הוא המשקה החשוב והמשמח ביותר, וגדולה השפעתו לשחרר את האדם ממעצורים ולקרב לבבות ולעורר שמחה, צוותה התורה לנסכו יחד עם הקרבנות, כדי שנתקרב גם בכוח מיוחד זה אל ה'. וכן תקנו חכמים לברך על כוס יין בכל שמחה של מצווה: בקידוש ובהבדלה של שבת וחג, באירוסין ובנישואין, בברית מילה ובפדיון הבן, כדי ששמחת קדושת כל המצוות הללו תתגלה גם בגוף ובתחושותיו. מנגד, כיוון שהשפעתו של היין גדולה, הסכנה בשימוש לא נכון בו גדולה מאוד, ובעלי תאוות התמכרו לשתייתו ועשו את כל התועבות בעת שיכרותם. ועובדי עבודה זרה ניסכו אותו לאליליהם מתוך תקווה שיסייעו להם להגשים את כל תאוותיהם. לפיכך, החמירו חכמים ביין חומרה יתירה, וכאשר גזרו איסור על יין גויים ופיתם ותבשיליהם, החמירו להחשיב יין שהכינו גויים, שנקרא 'סתם יינם', כיין שניסכו לאליליהם שאסור גם בהנאה. לא זו בלבד, אלא גזרו שגם יין של ישראל שגוי עובד עבודה זרה נגע בו כדרך שהיו נוגעים ביין בעת ניסוך לאליליהם, יהיה אסור בהנאה.

נמצא אם כן ששתי חומרות ישנן באיסור היין לעומת איסור פת ובישולי גויים. הראשונה, כיוון שהיין עלול ליצור קרבה יתירה, כדי להרחיק את ישראל מהתבוללות, אסרו גם יין של ישראל שגוי נגע בו, למרות שלא התכוון בנגיעתו לנסכו לעבודה זרה. השנייה, היין שנגע בו גוי עובד עבודה זרה נאסר גם בהנאה ולא רק בשתייה, כדין יין שנוסך לעבודה זרה שאסור בהנאה מהתורה, שכך דרכם של חכמים להשוות את האיסורים, כדי שיוכלו ישראל לזכור את ההלכה ולקיימה בלא שיתבלבלו בין הדינים.

יין שאסור בהנאה אסור למוכרו לגוי או אפילו לתנו לו במתנה, כי גם מנתינת מתנה יש הנאה.[1]


[1]. הזהירה התורה שלא לאכול וליהנות מתקרובת עבודה זרה, היינו דבר שהוקרב לעבודה זרה, שנאמר (שמות לד, טו-טז): "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (רמב"ן השגות לספר המצוות ל"ת קצה, ועל התורה שם). יין נסך, היינו יין שנתנסך לשם עבודה זרה, אסור בהנאה מהתורה כזבח שהוקרב לעבודה זרה, שנאמר (דברים לב, לח): "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם" (רמב"ם מאכ"א יא, א-ב; ע"ז ז, ב). והשותה אפילו כלשהו ממנו נענש במלקות, שנאמר (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם". בפני האלילים, ניסוך היין היה בשפיכתו לפני הפסל או הדבר שסוגדים לו, ושלא בפני הפסל – בשכשוך היין (רא"ש ע"ז פ"ד יג, וראו בהערה 9).

גזרו חכמים על 'סתם יינם' של גויים עובדי עבודה זרה ועל יין-ישראל שנגע בו גוי עובד ע"ז, שאף שלא ידוע שנוסכו לעבודה זרה, יהיה דינם כדין 'יין נסך' ממש, שמא ניסכום לעבודה זרה (ע"ז כט, ב, במשנה ובגמרא). ואף שהחשש לכך רחוק מאוד, כדי לעשות סייג בפני התבוללות (לעיל כז, ב, 6), קבעו על סמך חשש זה איסור הנאה לסתם יינם ואף ליין-ישראל שגוי עובד עבודה זרה נגע בו. ועוד, שהשוו את כל דיני סתם יינם לדין יין נסך, כדרכם של חכמים שמתקנים תקנות כעין איסור התורה (רמב"ן). ועל ידי כך יקל על ישראל לשמור את ההלכה, ולא יתבלבלו בין האיסורים (עפ"י ר"ן). ולרשב"א (תוה"ב הארוך ה, א), בתחילה גזרו על סתם יינם של גויים איסור שתייה בלבד, ואח"כ כשרבו הגויים שמנסכים יין לאליליהם, הוסיפו לגזור על כל יין של גויים איסור הנאה, שמא ניסכוהו לעבודה זרה. אולם גם הוא מסכים שיסוד החומרה בסתם יינם מבוסס על חשש התבוללות, שכן גם כשהגוי אינו עובד עבודה זרה, מגעו אוסר את היין בשתייה כדוגמת מגעם של עובדי עבודה זרה בניסוך יינם, כמבואר בהלכה הבאה.

ב – גוי שאינו עובד עבודה זרה

כשהגוי אינו עובד עבודה זרה, אין חשש שניסך את היין לעבודה זרה, אבל החשש מהתבוללות קיים, ולכן אסרו חכמים את יינו בשתייה ולא בהנאה. כלומר, מצד אחד, מפני החומרה היתירה שיש ביין, שבכוחו לטשטש את המחיצות הנצרכות לשמירת הייחוד הישראלי, החמירו לאסור את היין במגעו. ומאידך, כיוון שאינו עובד עבודה זרה, אסרו את יינו ואת היין שנגע בו בשתייה ולא בהנאה. הרי שהחומרה הראשונה שבאיסור היין חלה עליו, ולכן גם מגעו אוסר את היין, ואילו החומרה השנייה, לפיה היין נאסר גם בהנאה, אינה חלה עליו (שו"ע קכד, א; ו).

זה הכלל: דין גוי שאינו עובד עבודה זרה קל בדרגה אחת מגוי שעובד עבודה זרה. לפיכך, כל מה שאסור בעובד עבודה זרה בהנאה אסור בגוי שאינו עובד עבודה זרה בשתייה, וכל שאסור בעובד עבודה זרה בשתייה בלבד, מותר בגוי שאינו עובד עבודה זרה (שו"ע קכד, ז).[2]

כפי שנלמד בהלכה הבאה, כיום דינו של גוי שאינו עובד עבודה זרה שכיח יותר, אולם בדרך לימודינו נעסוק בעיקר בדין עובדי עבודה זרה, שבהם עסקו חכמים במשנה ובתלמוד, ומתוך כך יתבאר דין גוי שאינו עובד עבודה זרה שדינו קל בדרגה אחת.


[2]. לדעת גאונים, רמב"ם (מאכ"א יא, ז) ורשב"א (תוה"ב הארוך ה, א), כשם שגר תושב אוסר את יינו והיין שנגע בו בשתייה ולא בהנאה (ע"ז סד, ב), וכשם שגוי קטן ממשפחת עובדי עבודה זרה שאינו מבין בטיב עבודה זרה, אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה (ע"ז נז, א), כך גם דינו של גוי שאינו עובד ע"ז, כמוסלמי, שיינו והיין שנגע בו אסור בשתייה ולא בהנאה. וכן נפסק בטור ושו"ע קכד, ו. וכ"כ רדב"ז (ח, יט), ערך לחם (קכג, א), חיד"א ובא"ח (ש"ש בלק א). אמנם יש מחמירים ביין שהכין גוי שאינו עובד ע"ז שאסור בהנאה, ורק מגעו ביין של ישראל אוסרו בשתייה ולא בהנאה (רמב"ן, רא"ה וריטב"א). מנגד, לתוס' רי"ד (ע"ז נז, א 'תינוק') ונכדו ריא"ז, מגע של גוי שאינו עובד עבודה זרה אינו אוסר יין של ישראל והוא מותר אף בשתייה, ורק יין שהכין בעצמו אסור בשתייה.

גר תושב: לרשב"א (תוה"ב הארוך ה, א) ושו"ע קכג, ב, מגעו אוסר את היין בשתייה כמו גוי שאינו עובד ע"ז. ולדעת תוס' (ע"ז סד, ב), רא"ש (ה, ה), ורמ"א קכד, ב, מותר בשתייה. ומשמע שכך הדין גם לימינו, למרות שאין מקבלים גר תושב בבית דין, כל שבפועל קיבל על עצמו לשמור שבע מצוות (כ"כ אפי רברבי עט, ג. וכך משמע מרי"ו, וב"ח קכד, ב; וש"ך קכד, ד). אבל יין שהכין בעצמו, לכל הדעות אסור בשתייה ומותר בהנאה, כדין פת ותבשיל גויים, משום חשש חתנות – התבוללות (רמ"א שם, רע"א על ט"ז קכג, ג). הרי שלדעת הרא"ש ודעימיה, יש שלוש דרגות איסור: א) גוי עובד ע"ז, אוסר יינו ויין ישראל שנגע בו בשתייה והנאה. ב) גוי שאינו עובד ע"ז, אוסר יינו ויין-ישראל שנגע בו בשתייה בלבד. ג) גר תושב, היין שהכין אסור בשתייה והיין שנגע בו מותר בשתייה.

ילד ממשפחה של עובדי עבודה זרה נחשב כגוי שאינו עובד עבודה זרה, שמגעו אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה. וכל זמן שאינו רגיל להזכיר את העבודה זרה מתוך כוונה עדיין דינו כקטן (ע"ז נז, א; שו"ע קכד, א; קכג, א, ט"ז א). ואם הוא ילד ממשפחה שאינם עובדי עבודה זרה, מגעו אינו אוסר את היין בשתייה (בא"ח ש"ש בלק ב). גוי שוטה ממשפחה של עובדי עבודה זרה, אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה (שו"ע קכד, טו).

ג – מוסלמים, נוצרים והינדואיסטים

מוסלמי, אף שהוא כופר בתורה, כיוון שהוא מאמין בה' אחד בלא שיתוף אלילי אינו נחשב כעובד עבודה זרה, ולכן היין שהכין או היין שנגע בו – אסור בשתייה ומותר בהנאה (כמבואר בהערה 2). וכן דין גוי חילוני, וכן דין בני הדת הדרוזית.

לגבי הנוצרים נחלקו הפוסקים. לדעת המחמירים, הואיל והם מאמינים שגם 'אותו האיש' הוא אלוהים, הרי שהם משתפים באמונתם עבודה זרה, ולכן יין שנגעו בו נאסר בהנאה (רמב"ם מאכ"א יא, ז). ויש מקילים וסוברים שהואיל ובפועל הם אינם רגילים לנסך יין לעבודה זרה, היין שהם נוגעים בו אסור בשתייה בלבד ולא בהנאה (רש"י, רשב"ם). ויש מהראשונים שמקילים בזה מפני שלדעתם, הנוצרים שבזמנם כבר לא נחשבו עובדי עבודה זרה גמורים, הואיל ודתם מופשטת יותר מעובדי עבודה זרה רגילים (מאירי). למעשה, לכתחילה נוהגים כמחמירים, ובשעת הדחק, סומכים על המקילים. ונראה שגם לדעת המחמירים, הנוצרים שמאמינים ש'אותו האיש' היה שליח ולא אלוהים, אינם נחשבים כעובדי עבודה זרה, ולכל הדעות היין שנוגעים בו מותר בהנאה.

הינדואיסטים ובני דתות נוספות שעובדיהם משתחווים לפסלים ומקריבים להם תקרובות – נחשבים כעובדי עבודה זרה. אמנם לשיטת המקילים, כיוון שאינם רגילים לנסך יין לאליליהם, מגעם ביין אוסרו בשתייה ולא בהנאה. ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על דעתם.[3]


[3]. כתב רמב"ם הל' ע"ז ט, ד, ובפה"מ ע"ז א, ג, שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה, ומגעם אוסר את היין בהנאה, ורבים הסכימו לדעתו. והמאירי (ע"ז ב, א; נז, א) סובר שאינם נחשבים עובדי עבודה זרה, ולכן מגעם אוסר בשתייה ולא בהנאה. ויש פוסקים נוספים שהקילו לסחור עם נוצרים ביום אידם מפני שאינם עובדי עבודה זרה גמורים (עי' שו"ע יו"ד קמח, יב; רמ"א או"ח קנו, א, ובמפרשים שם, ובש"ך קנא, ז).

נחזור לדין היין, לדעת רבים, הואיל והנוצרים עובדי עבודה זרה, היין שנגעו בו אסור בהנאה, וכך דעת רמב"ם (מאכ"א יא, ז), רמב"ן, ריטב"א, רשב"א (תה"ב ה, א), שו"ע קכג, א; כנה"ג הגב"י ח; חסד לאלפים א; ר"ח פלאג'י ברוח חיים א; בא"ח ש"ש בלק ד. מנגד, רבים הקילו להתירו בהנאה כדי למנוע הפסד: לדעת רש"י, רשב"ם וריב"ן, מגע נוצרים אינו אוסר את היין בהנאה, הואיל ואינם רגילים לנסך, ובשעת הצורך אף התירו לגבות חובות מיין שעשו גויים. וכ"כ סמ"ג, אגור, וכעין זה כתב תוס' רי"ד. ולדעת תוס' (ע"ז נז, ב, 'לאפוקי מדרב'), ורא"ש (ע"ז ד, ז), בשעת הדחק, אפשר לסמוך על המקילים בזה. כיוצא בזה פסק הרמ"א קכג, א, שבמקום הפסד, יינם ומגעם אסור בשתייה ומותר בהנאה. וכן מוסכם על אחרוני אשכנז. גם הפוסקים בארצות האסלאם סמכו על דעת המקילים במקום של הפסד עצום, כפי שכתבו יפה ללב ח"ג יו"ד קלב, א; ובא"ח ש"ש בלק ד. מעמד הבודהיסטים בין מוסלמים לנוצרים, מצד אחד יש להם פסלים, מאידך, אינם סוגדים להם, ובכל אופן ברור שאינם רגילים לנסך לאלילים.

ד – מהו יין

כל זמן שהנוזל היוצא מהענבים עדיין מעורב עם החרצנים והזגים, אין לו דין יין, ואם נגע בו גוי – לא נאסר. משהתחיל הנוזל להיפרד מהם, היינו שנמשך לצד שבו הוא נותר בלא חרצנים וזגים, יש לו דין יין. ואזי גם לכל שאר הנוזלים שבגת יש דין יין, ואם נגע גוי בנוזלים או בחרצנים או בזגים רטובים שבגת, אסר את כל אשר בגת. לא זו בלבד אלא אפילו נטלו מהגת כוס יין אחת מסוננת מחרצנים וזגים, מאותה שעה חל דין יין על כל מה שנותר בגת (שו"ע קכג, יז-יח).

יין שנעשה חומץ אינו נאסר במגע גוי. כאשר ישנו ספק אם היין כבר נעשה חומץ גמור, בודקים אותו על ידי שפיכתו על הארץ, שאם יבעבע ויתסוס מחמת מגעו בחומר הגירי – סימן שנעשה חומץ (שו"ע קכג, ו).

היין שנאסר בניסוך או במגע גוי הוא יין בצורתו הטבעית, אבל אם השתנה מטבעו, אינו נאסר, כי הגויים לא נהגו לנסכו. לפיכך, יין שמזוג במים, כל שהיין יותר משישית מהמים, דינו כיין ומגע גוי אוסרו, הואיל וטבעו של היין שרגילים למוזגו. אבל אם שיעורו נמוך מזה, בטל ממנו דין יין (שו"ע קלד, ה).

כיוצא בזה, יין שעירבו בו סוכר או דבש כדי להמתיקו או פלפל כדי לעשותו חריף, אם השתנה טעמו מן הטעם הטבעי שלו, אינו נאסר במגע גוי, הואיל והגויים לא ניסכו אותו לאליליהם. אבל יין שעירבו בו מעט סוכר או דבש או טעם אחר, וטעמו נשתנה רק במעט, אם יגע בו גוי – ייאסר (שו"ע קכג, ד).

ככלל, היינות שטעמם הטבעי נשמר הם יינות יבשים, חצי יבשים ומתוקים במתיקות קלה. ואף שמערבים בהם מעט סוכר או מוסיפים להם מעט אלכוהול, טעמם הטבעי נשמר. אבל ביינות המתוקים הרבה, כדוגמת היינות המתוקים הפשוטים, מערבים הרבה סוכר וטעמם השתנה, ולכן מגע גוי אינו אוסרם.[4]


[4]. יסוד הדין שיין ששינו את טעמו אינו נאסר בירושלמי ע"ז פ"ב ה"ג. וברמב"ם מאכ"א יא, י, כתב שאפילו עירבו ביין מעט דבש או שאור אינו נאסר, כי אינו כשר לניסוך על המזבח. אולם לרמב"ן, רשב"א, רא"ש, ר"ן וריטב"א, גם אם עירבו ביין מעט דבש או שאור, כל שלא השתנה טעמו, נאסר במגע גוי, מפני שהגויים נהגו לנסך גם יין שפסול למזבח, וכפי שהיו מנסכים יין מזוג. וכן נפסק בשו"ע ורמ"א (קכג, ד), שרק אם נשתנה טעמו, אין לו דין יין נסך. ע"כ. ויש מחמירים שסוברים שרק אם אבד ממנו טעם היין אינו נאסר (חוו"י וחת"ס). ורוב הפוסקים כתבו כשולחן ערוך ורמ"א. אמנם כאשר מרגישים ביין מתיקות קלה, לא ניתן להבחין אם היא מטבעו של היין או מחמת תוספת סוכר ששינה את טעמו, והרי שמדובר ביין שטעמו טבעי.

אם עירב ישראל יין בתבשיל או בעוגה, אם יגע גוי בתבשיל או בעוגה, לא יאסרו (שו"ע קכג, ה). יין שנקרש, אינו נאסר במגע גוי, ואם חזר ונעשה נוזל, חזר דינו להיות כיין (רמ"א קכג, ה; ש"ך יב).

ה – יין מבושל

יין שהתבשל אינו נאסר במגע גוי, הואיל ועובדי אלילים לא היו מנסכים יין מבושל לאליליהם, ויין שאינו ראוי לניסוך אינו נאסר במגע גוי. אמנם אם הגוי נגע ביין לפני שהתבשל, כיוון שכבר נאסר, הבישול לא יציל אותו מאיסורו (ע"ז כט, ב).

נחלקו הפוסקים מאימתי היין נחשב מבושל והגדרות רבות נאמרו בזה. למעשה ישנן שתי דעות. לדעת המחמירים, משעה שישתנה טעמו באופן ניכר, כפי שקורה לאחר שהיין רותח ושוהה על האש עד שהנוזלים שבו מתמעטים באופן ניכר מחמת האידוי. ולדעת המקילים, משעה שיגיע לחום שמתחיל לשנות את טעמו, וזה קורה לאחר שהיין מגיע לחום של כשבעים מעלות, שאז האלכוהול שביין מתחיל להתנדף. וכיוון שאיסור יין גויים מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים.

אמנם נחלקו פוסקי זמנינו לגבי יין ומיץ ענבים מפוסטרים, היינו שחיממו את מיץ הענבים או היין לחום של כשבעים עד שמונים מעלות על מנת לחטאו מחיידקים וּמִשְּׁמָרִים, כדי שלא יוכל יותר לתסוס ויישאר בטעמו בלא שינוי. יש מחמירים מפני שהטעם אינו משתנה בכך. ואף שהאלכוהול מתחיל להתנדף, כיוון שמבצעים את הפסטור בכלים סגורים, האלכוהול חוזר ליין, וממילא טעמו אינו משתנה. ועוד שיש להתחשב בדעת המחמירים, שסוברים שרק אם נוזלים רבים מהיין התאדו וטעמו השתנה באופן ניכר, אין בו איסור (רשז"א, אול"צ, ריש"א). מנגד, יש סוברים שהואיל ובפועל היין הגיע לדרגת חום שמבשלת אותו, והאלכוהול שבו התחיל להתנדף, נשתנה מטבעו ואין בו איסור. ואף שאחר כך האלכוהול שהתנדף חזר ליין, כיוון שהיה שלב שבו יצא מהיין, דינו כיין מבושל. בנוסף לכך, אניני טעם מרגישים שטעמו נפגם מעט (אג"מ, הרב גורן, יבי"א, מנח"י). וכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. והרוצים להדר מחמירים. אמנם במקום שיכול להיגרם עלבון למי שאין ראוי להעליב, גם הרוצה להדר ינהג כמקילים.[5]


[5]. בע"ז כט, ב, מבואר שביין מבושל אין איסור נסך. יש אומרים מפני שיין מבושל פסול לניסוך על גבי המזבח, הואיל והשתנה מטבעו, וכן נהגו הגויים שלא לנסכו (רמב"ם מאכ"א יא, ט-י; ר"ן וטור). ויש אומרים מפני שהשתנה בטעמו ובשמו מיין רגיל ליין מבושל, ולכן לא נהגו הגויים לנסכו לעבודה זרה (רמב"ן ורשב"א). ויש אומרים מפני שלא היה שכיח אז יין מבושל, ולכן לא כללו אותו בגזירה (רא"ש וריטב"א).

השיטה המרכזית בהגדרת הבישול, שהיין התחמם על האש עד שרתח. כ"כ ראשונים רבים בשם הגאונים, ומהם: רי"ץ גיאת, תרומה, או"ז, שבה"ל ואורחות חיים. וכך נפסק בטור ושו"ע קכג, ג. בביאור 'רתח' יש אומרים שפירושו בישול, כמו בהלכות בישול בשבת, היינו שהגיע לחום שהיד סולדת בו, כ-70 מעלות, שאז גם האלכוהול שבו מתחיל להתנדף וממילא גם טעמו מתחיל להשתנות (אג"מ, הרב גורן, יבי"א, מנח"י). ויש אומרים שהכוונה שיעלה בועות של רתיחה, ואזי שיטה זו כשיטת הרמב"ן שכתב עפ"י הירושלמי, שצריך שהבישול ימעיט את היין ממידתו (ר"ן, תשב"ץ, ש"ך קכג, ז).

ויש אומרים שיין מבושל הוא יין שהשתנה מטעמו או מריחו (מאירי). ויתכן שגם שיטתו תואמת את שיטת הרמב"ן, ואולי הוא מחמיר יותר, שאין די שיגיע לרתיחה אלא צריך שיעמוד ברתיחתו זמן מה. ויש מחמירים יותר, שיין מבושל הוא יין שהתמעט עד שנעשה סמיך כדבש (דעה במאירי, חיד"א בשם מהר"ם לונצאנו, בא"ח).

שאלה גדולה התעוררה לגבי יין ומיץ ענבים מפוסטרים, היינו מחוממים לחום של מעט יותר מ-70 מעלות, כדי לחטאם מחיידקים ומשמרים. יש אומרים שהלכה כדעת הסוברים שיין מבושל הוא שהשתנה טעמו או ריחו, או לפחות העלה בועות של רתיחה ומידתו התמעטה. אבל בפיסטור אינו מגיע לרתיחה ממש, וגם אינו ממעיט את היין, הואיל והוא נעשה בכלים סגורים, כך שכל מה שמתאדה חוזר ליין, ולכן אין דין יין מבושל ליין מפוסטר (רשז"א במנחת שלמה א, כה; ריש"א בקובץ תשובות א, עה; אול"צ ח"ב כ, יח). ויש אומרים, שהשיטה המרכזית להלכה, עפ"י שו"ע קכג, ג, שכל שהגיע לחום שהיד סולדת בו, נחשב רותח ומבושל. וגם טעמו משתנה מעט, הואיל והאלכוהול מתחיל להתנדף בחום זה. ואף שהוא חוזר ליין, כיוון שלשעה התנדף, כבר סר ממנו דין היין. ועוד, שאניני טעם חשים שינוי בין יין מפוסטר לשאינו מפוסטר (אג"מ יו"ד ב, נב; ג, לא; הרב גורן תרומת הגורן ב, יז-יח; יבי"א יו"ד ח, טו; מנח"י ז, סא).

עוד נשענו המחמירים על דברי הרא"ש (ע"ז ב, יג), ששאל, הואיל ואיסור יין גויים משום בנותיהם, גם כאשר היין מבושל יש לאוסרו. והשיב שאולי מפני שאינו שכיח לא גזרו עליו חכמים. למדו מזה המחמירים, שכיום יין מפוסטר נאסר במגע גוי הואיל והוא שכיח. אולם מנגד, רבים סוברים שגם לדעת רא"ש יין מבושל כיום מותר, הואיל ובפועל הגזירה לא חלה עליו, שכן בזמן חז"ל הוא לא היה שכיח, ואין להוסיף גזירות מדעתנו (אבני נזר יו"ד קטז, ד; יבי"א שם). בנוסף לכך, הקשו על שאלת הרא"ש, הרי רק יין שעשו גויים אסור משום בנותיהם, אולם יין שנגע בו גוי כיוון שאסור משום יין נסך אינו נאסר אם הוא מבושל (רע"א קכג, ג). אכן, יש אומרים שהרא"ש דיבר על יין מבושל שגוי הכין (פרישה קכג, ח). ויש שביארו שהרא"ש עסק באיסור לשתות עם נוכרי במסיבתו, שלא חל על משקאות חריפים מסוגים נדירים (שו"ת מבי"ט א, רח 'ראיתי ת"ח').

ו – נגיעה ביין

כפי שלמדנו (הלכה א) גזרו חכמים שכל נגיעה של גוי עובד עבודה זרה ביין של ישראל, כדוגמת האופן שבו היו הגויים רגילים לנסך לאלילים, תאסור את היין בהנאה. דרך ניסוכם היתה לשכשך את היין, היינו לנענע אותו על ידי יד או מקל. וכן היו רגילים לנסך בנגיעה בפה דרך שתייה, שבעת שתייתם התכוונו להניע מעט את היין ובכך לנסכו לאלילים. ואף כשברור שהגוי לא התכוון בנגיעתו או שתייתו לנסך את היין לאלילים, כיוון שהוא עובד עבודה זרה ונגע ביין כפי שהיו עובדי עבודה זרה מנסכים לאלילים, היין נאסר בהנאה. ואם הנגיעה נעשתה על ידי גוי שאינו עובד עבודה זרה, היין נאסר בשתייה ולא בהנאה (שו"ע קכד, יא).[6]

נגע ביין בלא כוונה, כגון שבלא משים ידו נטבלה ביין, או שחשב שהוא שיכר והתכוון לנגוע בשיכר – היין נאסר בשתייה ולא בהנאה (שו"ע קכד, י). אם הנגיעה שלא בכוונה היתה על ידי גוי שאינו עובד עבודה זרה – היין מותר בשתייה (שו"ע קכד, ז).

כאשר יש ספק אם הגוי נגע ביין בכוונה, מקילים, הואיל והוא ספק דרבנן (ש"ך קכד, לג). וכן בכל ספק בדין יין נסך, מקילים.[7]


[6]. לכל הדעות הניסוך הוא שכשוך של היין, אלא שלשו"ע קכד, יא, עפ"י רמב"ם מאכ"א יב, א, ועוד ראשונים, רק שכשוך שמנענע את היין נענוע משמעותי אוסר אותו, אבל נגיעה שמנענעת אותו מעט, אוסרת את היין בשתייה בלבד. ולרמב"ן, רשב"א, ריטב"א, גם נגיעה בלא שכשוך אוסרת בהנאה, כי כל נגיעה מניעה את היין תנועה כלשהי. וכ"כ ט"ז קכד, יא; כנה"ג, גר"א לא; חכ"א עו, ז. לשו"ע קכד, יא, גם נגיעה ברגל יחפה אוסרת בהנאה, הואיל וגם כך היו מנסכים. ולרמ"א נגיעה ברגל אינה מכובדת ולכן אינו ראויה לניסוך, וממילא דינה כדין נגיעה בשאר איברים שאוסרת בשתייה ולא בהנאה. ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה נגע בשאר איבריו ביין, מותר בשתייה. שתה מהיין בקשית, כל היין שנותר בכלי נאסר (שו"ע קכד, יא). ויש מתירים אם יש ביין פי שישים מהיין שהיה בקש וחזר לכלי, כי לדעתם האיסור אינו מפני הנעת היין אלא מפני היין שנגע בפיו (ט"ז קכד, לב).

[7]. כיוון שאיסור סתם יינם מדרבנן, הכלל הוא שבכל ספק מקילים. ואמרו בירושלמי (סנהדרין ד, ז): "אין מדקדקין ביין נסך", משמע מקילים גם כשהספק נוטה לחומרא, וכפי שכתב הרא"ש (שו"ת כלל יט, א): "אנו מקילים הרבה ביין נסך, ובסברא מועטת תולין להקל בכמה מקומות בגמרא, וכן בתשובות הגדולים". אמנם היו חסידים שנזהרו שלא לשתות אפילו יין שגוי הסתכל בו, כמוזכר בשל"ה (קדושת האכילה טו). אולם להלכה אין בזה שום איסור. יתר על כן, גם כשיש ספק אם הגוי נגע ביין – מקילים (ראבי"ה, ראב"ד, רשב"א, מאירי, רמ"א קכח, ב, ועוד רבים). וכן בספק מחמת מחלוקת הפוסקים – הלכה כמיקל (רש"י, ריטב"א, רמב"ן, טור שו"ע קכט, יא, ועוד רבים).

כפי שלמדנו, נגיעה בכוונה ביד או במקל אוסרת את היין בהנאה. אולם בלא כוונה יש הבדל, שנגיעה ביד אוסרת בשתייה, ובמקל אינה אוסרת כלל (שו"ע קכד, כד). ואם נגע במקל לשם מטרה מסוימת, כגון כדי למדוד את היין, היין אסור בשתייה ולא בהנאה, מפני שאמנם התכוון לנגוע ביין אולם היתה לנגיעה כוונה אחרת שאינה ניסוך (רי"ף, רמב"ם, שו"ע קכד, יט). ויש אומרים שכך הדין גם בנגיעה ביד לכוונה מסוימת, שאוסרת בשתייה ולא בהנאה (ראב"ד, רשב"א, רא"ש, ר"ן, וכן פסק רמ"א במקום הפסד). ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה נגע ביין על ידי כלי למטרה מסוימת, היין מותר בשתייה (מהרלב"ח, דרכי משה קכד, יז).

ז – שכשוך יין על ידי נענוע הכלי

יש אומרים שהיתה לעובדי עבודה זרה דרך ניסוך נוספת, על ידי שכשוך יין בכלי פתוח. היינו ניעור הכלי בחזקה כדי לנענע את היין שבתוכו. וגזרו חכמים שאם גוי עובד עבודה זרה שכשך באופן זה גם שלא לשם ניסוך, היין אסור בהנאה. ואם הוא אינו עובד עבודה זרה, היין אסור בשתייה. אבל אם הכלי שהיין בתוכו היה סגור, אפילו בפקק ארעי או שקית ניילון, היין אינו נאסר כלל, שאין דרך ניסוך בכלי סגור (רמב"ם, ריב"ם, רמב"ן, רא"ש, שו"ע ורמ"א קכד, יז). ואם גוי עובד עבודה זרה הרים את הכלי הפתוח והלך עמו ואף עלה במדרגות, והיין שבכלי התנועע בחזקה, כיוון שהתנועע מחמת הליכה – היין מותר. וכן אם בעקבות חליצת פקק הבקבוק היין התנועע – היין מותר. הרי שלדעתם רק ניעור הכלי ושכשוך היין שבתוכו בלא סיבה – אוסר את היין.

מנגד, יש מקילים וסוברים, שלא נהגו לנסך בכלי, ולכן נענוע של יין בתוך כלי אינו אוסרו (ראב"ד, רשב"א, רי"ו, מאירי, ריב"ש, מהרשד"ם, ב"ח, ט"ז וכנה"ג).

למעשה, לגבי גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, ובמקום הפסד מקילים בהנאה. ובגוי שאינו עובד עבודה זרה, אין מחמירים בשכשוך בכלי כלל.[8]


[8]. ע"ז ס, א, גוי שהוליך כלי פתוח ובו יין, ויש חשש סביר שבעת הולכתו נגע ביין, כגון שהכלי מלא עד גדותיו, היין נאסר בהנאה. ואם אין חשש שנגע ביין, היין מותר (שו"ע קכה, י; עי' בהלכה ברורה ע"ז ס, א, ציון ד-ה). לדעת המקילים, מפני שאין איסור שכשוך בכלי, ולדעת המחמירים, מפני שרק נענוע בלא סיבה אוסר, וכאן הנענוע היה מחמת ההליכה. ואף אם הנענוע היה בחזקה, מותר (דרישה קכה, ה, רש"ל, רשד"ם, ט"ז קכה, יג, בדעת רא"ש, ועוד. ויש שהבינו מכמה פוסקים שהחמירו כשהתנועע בחזקה).

לגבי גוי שאינו עובד עבודה זרה, אין להחמיר כלל בשכשוך בכלי. ואמנם יש אוסרים בשתייה (תבואות שמש יו"ד נו). אולם דעת רוה"פ ששכשוך בכלי הוא כמו נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונה, שאינו אוסר כלל. ויש שהקילו בכך בשעת הצורך לגבי נוצרים הואיל ואינם רגילים לנסך (נו"ב תנינא יו"ד סט-ע; רע"א לרמ"א קכד, יז, פת"ש ג).

שכשך את היין שבבקבוק בעודו צמוד לשולחן, יש אוסרים (שו"ע קכד, יז), ולרבים מותר שאין ניסוך בלא הגבהה (רמ"א שם). ובצירוף דעת הסוברים שאין ניסוך בכלי, יש להתיר. כתב בשו"ת מהרש"ל עו, שגם אם הכלי שבו היין היה רטוב ביין מצדו החיצוני, נגיעה בכלי מבחוץ אינה אוסרת את היין, הואיל ורטיבות של 'טופח על מנת להטפיח' לא יוצרת חיבור מבחוץ לפנים, וגם לא ברור שהרטיבות רצופה.

ח – כוחו – מזיגת יין

מזג גוי עובד עבודה זרה יין מבקבוק לכוס, כל היין שבכוס ושבבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה. אין בו איסור הנאה, הואיל ולא נגע בו בידו ואף לא שכשך אותו בכלי. ואסור בשתייה, מפני שאסרו חכמים את היין שהגוי שפך בכוחו. וכיוון שהקילוח יצא מהבקבוק ברציפות לכוס, נוצר חיבור 'ניצוק' בין היין שבכוס ליין שנותר בבקבוק, ואף היין שבבקבוק נאסר בשתייה. אמנם במצב של הפסד מרובה, כגון ששפך את היין מכלי גדול, היין שנותר בכלי הגדול כשר לשתייה (שו"ע ורמ"א קכה, א; קכו, א-ב).[9]

ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מהבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ובבקבוק מותרים בשתייה (ש"ך קכד, יא; דג"מ, רע"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזו"א). ויש מחמירים ואוסרים את היין שבכוס בשתייה ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט"ז, יבי"א יו"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. ויש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.

למעשה, העיקר כדעת המקילים, אבל אין להעסיק גויים במזיגה, כיוון שקשה לפקח שלא יגעו ביין. ולכן המנהג שכאשר המלצר גוי, למרות שאינו עובד עבודה זרה, הסועדים פותחים את הבקבוק ומוזגים לעצמם. אמנם בדיעבד, אם המלצר פתח את הבקבוק ומזג להם, היין כשר, וקל וחומר שהיין שנותר בבקבוק כשר. מפני שכל זמן שלא ראו אותו משכשך את היין שבבקבוק או נוגע ביין שבו, מותר לשתות את היין (כמבואר לעיל בהלכה ו' והערה 7. ופירוט ההלכה כאן למטה בסוף ההערה).[10]


[9]. בע"ז נח, א-ב, אמרו שיין שגוי מזג, היינו שנשפך בכוחו, למרות שלא ידוע לנו שנגע בו – אסור בהנאה. יש אומרים מפני שכך היא דרך הניסוך והרי זה בכלל גזירת סתם יינם (רמב"ם מאכ"א יב, ב, לפי כס"מ; ר"י, ראב"ן, ראב"ד, רשב"א, ריטב"א). ויש אומרים שיין שגוי מזג מותר בהנאה, כי רק ליד הפסל כך מנסכים, ואסרוהו בשתייה משום הרחקה מבנותיהם. ומה שאמרו בגמרא שיין שגוי מזג אסור בהנאה, הכוונה במצב שיש חשש שנגע בו (רא"ש בשם רש"י ור"ת, רמב"ן ורא"ה). וכן נפסק בשו"ע קכה, א.

כדי להבין את דין היין שנותר בבקבוק שממנו הגוי מזג, יש להקדים שלרב הונא (ע"ז עב, א), ניצוק נחשב חיבור ליין נסך (למרות שאינו חיבור לטומאה וטהרה). כלומר אם יצק ישראל יין מבקבוק שלו לכוס של גוי שהיין שבה אסור בהנאה, כיוון שהיין הניצוק מחבר את היין שבשני הכלים, כל היין שבבקבוק נאסר. יש אומרים שאין הלכה כרב הונא, והיין שבבקבוק מותר (ר"ת, ריא"ז, סמ"ג, וכן מובא בשם כמה גאונים). אולם לרוב הראשונים הלכה כרב הונא, והיין שבבקבוק נאסר מדין ניצוק (ר"ח, רי"ף, רש"י, רשב"ם, רמב"ם, ראב"ד, ראב"ן, רשב"א, מאירי, רי"ו, ר"ן ועוד). ויש שהכריעו לכתחילה להחמיר בדין ניצוק ובדיעבד להקל (רז"ה וריטב"א). ויש מקילים רק בהפסד מרובה (תוס', מהר"ם, רא"ש ומרדכי). וכן נפסק בשו"ע ורמ"א קכו, א-ב.

יש אומרים, שכל חומרת ניצוק היא רק כשהיין שבכוס נאסר מחמת מגע, אבל אם נאסר משום כוחו בלבד, כגון בכך שגוי מזג אותו, אין ביכולתו לאסור את הניצוק (רש"י ע"ז עב, ב, כדעת רב ששת; רשב"ם, ראב"ן, תוס', רא"ש ועוד). ויש סוברים שגם יין שנאסר משום כוחו אוסר את הניצוק (רי"ף, רמב"ם, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א ועוד). וכן נפסק בשו"ע קכה, א.

עוד נחלקו בדעת רב הונא, יש סוברים שאם היין שבכוס אסור בהנאה מחמת נגיעת הגוי, גם הניצוק שבבקבוק נאסר בהנאה (ראב"ד), ויש סוברים שנאסר בשתייה בלבד (רשב"א), וכן מקובל להלכה (ב"י קכו, ה; בית מאיר א; ערך השלחן א). ככלל הניצוק אסור בדרגה אחת פחות, ולכן גוי שפתח ברז של חבית, היין שנשפך בכוחו נאסר בשתייה ומה שנותר מותר (שו"ע קכד, יד), זולת מקרים שמסיבות נוספות מחמירים להחשיבו באותה דרגה כמו המקרה שגוי מוזג לכוס (עי' שו"ע קכה, א; יבי"א יו"ד ח"א יא, כא).

גם כשהגוי היטה את החבית בלא להגביהה, היין שנשפך נחשב מכוחו (ט"ז, ש"ך, כנה"ג, גר"א), ויש אומרים שאינו נחשב ככוחו ומותר (רמ"א קכה, א). גם שאיבת יין על ידי מכונה חשמלית נחשבת ככוחו של הגוי לכל דיניו (הר צבי יו"ד קיא).

שפך מהבקבוק בלא כוונה או שחשב שיש בו שיכר ולא יין, גם מה שיצא מותר בשתייה, שכוחו בלא כוונה מותר (שו"ע קכה, א). מזג גוי מים לתוך יין של ישראל כדי למוזגו, נאסר היין בשתייה (שו"ע קכה, ז).

[10]. לדעת המקילים, הואיל ונפסק ברמב"ם (מאכ"א יג, יא), ושו"ע קכד, ז, שדין גוי שאינו עובד עבודה זרה יורד דרגה בחומרתו, כיוון שכוחו בעובד עבודה זרה אוסר בשתייה, ממילא כשאינו עובד עבודה זרה, אינו אוסר כלל, וממילא אין בו איסור ניצוק. וכ"כ ש"ך קכד, יא; דג"מ ורע"א בהערותיהם על הט"ז קכד, לב; ערך השולחן קכו, י; שמחת כהן יו"ד א, קעט; איש מצליח יו"ד א, יב, א; חזו"א יו"ד מט, ז.

מנגד, יש סוברים, שהואיל ולדעת רבים (לעיל בתחילת הערה 9) כוחו אוסר בהנאה, יש להחמיר באינו עובד עבודה זרה לאסור את מה ששפך בשתייה. אבל היין שנותר בבקבוק אינו נאסר משום ניצוק, כדעת הסוברים שדינו קל מדין היין שנשפך בכוחו (כמבואר לעיל בהערה 9). וכ"כ למעשה הט"ז קכד, לב, בסופו; בית יהודה עייאש ב, קטז; תפארת אדם יו"ד לד, א; יבי"א יו"ד א, יא. ואף שלפי כללי ההלכה, כמבואר בהערה 7, יש לפסוק כמקילים לגמרי, רבים נוהגים לאסור בשתייה יין שגוי שאינו עובד עבודה זרה שפך בכוחו, כמובא בשולחן שלמה (רשז"א) רעב, הערה ו. וכ"כ בציץ אליעזר יב, נב, לגבי מחלל שבת בפרהסיא. לא זו בלבד אלא שלדעתם נוהגים להחמיר גם במה שנשאר בבקבוק, שמא הגוי נגע ביין ששפך, ושמא שכשך את הבקבוק מעט, וחוששים לדעת יחידים (ישמח לב יו"ד יד) שסוברים שגם שכשוך קל אוסר.

הש"ך קכה, א, היקל במקום הפסד גם ביין שעובד עבודה זרה מזג, הואיל והגויים בימינו אינם נחשבים עובדי עבודה זרה. ע"כ. דבריו מכוונים לנוצרים שבארצותיהם חיו יהודי אשכנז. ואפשר שכוונתו שאינם רגילים לנסך לעבודה זרה. והסכים באג"מ יו"ד ב, נא, להיתר הש"ך אולם כתב שכל היתרו הוא בדיעבד בדרך מקרה, אבל לארגן זאת לכתחילה אסור, וגם במקום הפסד אין להקל בכך, ובפרט שיש לחשוש שאולי יגע ביין. וכן נוהגים להחמיר לגבי מלצרים מוסלמים, מפני החשש שמא יגעו ביין ויאסרוהו בשתייה.

בדיעבד, כאשר גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מהיין, היין כשר, כמבואר למעלה על פי רוב הפוסקים. ואין לחשוש בלא סיבה מיוחדת שהגוי שכשך את היין שבתוך הבקבוק או נגע בו. וגם אין לחשוש שמא הוא עובד עבודה זרה, שכן למדנו שבמקום הפסד הש"ך קכה, א, היקל. וכיוון שהבירור אם המלצר עובד עבודה זרה כרוך באי נעימות וחשש עלבון, הרי זה כמקום הפסד, ויש להתיר את היין. ואם ידוע שהמלצר נוצרי שמאמין שאותו האיש אלהים, במקום הפסד היין מותר ושלא במקום הפסד היין שמזג וגם היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה. ואם ידוע שהמלצר ממש עובד אלילים, גם במקום הפסד היין שמזג והיין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה.

ביהודי מחלל שבת בפרהסיא אפשר להקל במזיגה אף לכתחילה (להלן הלכה יג).

ט – שמירת היין

כאשר ישראל רוצה להפקיד יין שלו בידי גוי עובד עבודה זרה, צריך להניח את היין סגור בכלי עם שני חותמות. וכל זמן שהכלי נותר סגור בשני החותמות – היין שבו כשר, ואם החותמות נפתחו – היין אסור. כאשר הגוי אינו עובד עבודה זרה, אפשר להסתפק בחותם אחד. חותם פירושו סגירה מיוחדת שקשה לזייפה. לדוגמא, אפשר להדביק על פתח הבקבוק נייר דבק ולחתום על מקום החיבור, כך שאם הנייר ייפתח, יהיה קשה להחזיר את החתימה לצורתה הראשונה. ואם ידביק על הפתח עוד נייר וגם עליו יחתום, ייחשב כשני חותמות. חותם יכול להיות גם קשירה מיוחדת של שקית ניילון, שקשה למי שפותח את הבקבוק להחזירה לצורתה המדויקת. כדי לחתום את הבקבוק בשני חותמות, נוהגים בבתי החרושת לחתום את בקבוקי היין בפקק שעם או מתכת ועל זה מדביקים עוד עטיפה מפלסטיק.

אם גוי עובד עבודה זרה שהה לבדו עם בקבוק יין שאיננו חתום בשני חותמות, היין נאסר בהנאה, ואפילו שהה עמו למשך זמן קצר, שהואיל והגויים היו רגילים לנסך את היין, גזרו חכמים על כל יין שגוי היה יכול לנסך שיהיה אסור כאילו ניסכו. אבל אם הגוי אינו עובד עבודה זרה, אין חשש שירצה לנסכו. אלא שאם שהה עם היין לבד, ויש חשש שישתה מהיין ישירות מפיית הבקבוק או יגע ביין שבתוכו – היין נאסר בשתייה, ורק אם היה חתום בחותם אחד לא נאסר. ואם אין חשש שישתה מהיין או יגע בו – היין כשר גם בלא חותם (שו"ע קכח, א; רמ"א ד; ש"ך א). לדעת רבים דין גוי עובד עבודה זרה שאינו רגיל לנסך יין כדין גוי שאינו עובד עבודה זרה.[11]

אם הזהירו את הגוי שלא יגע בבקבוקי היין כלל, ואם יפר את אזהרתם ייחשב כגנב שעלול להיענש על כך, כגון שאולי יפגעו בתנאי העסקתו. גם אם השאירו אותו לבד בבית ובקבוק היין אינו חתום, כל זמן שיש אפשרות שיכנסו פתאום ויראו אותו נוגע ביין או יראו אותו דרך חלון או על ידי מצלמה במעגל סגור, היין מותר. אבל אם היה זמן שהגוי ידע שאין סיכוי שיראו אותו, כיוון שהיה יכול אז לשתות מהיין בלא שייתפס כגנב – היין נאסר (שו"ע קכח, ד; קכט, א). לפיכך, המעסיק גוי בביתו, ויש זמנים שבהם הגוי נמצא לבד בבית ואולי ישתה מהיין, צריך להקפיד שבקבוקי היין יהיו חתומים כדין, או ינעל אותם בארון שאין אפשרות שהגוי יצליח לפותחו. ואם לא עשה כן, היין נאסר. ואם היין מבושל או ממותק, אין בו דין יין נסך, ואין צריך לשומרו.[12]


[11]. מבואר בגמ' ע"ז לט, א-ב, שהמפקיד יין בידי גוי עובד עבודה זרה צריך לחותמו בשני חותמות. ואם היה חתום בחותם אחד, אסור בשתייה ומותר בהנאה (שם לא, א; שו"ע קל, א-ב). נפתחו החותמות – היין נאסר (שם קל, ח). צריך שני חותמות כפי השמירה הנדרשת לאיסור תורה, למרות שסתם יינם אסור מדרבנן, ולאיסור דרבנן די בחותם אחד (רמב"ם, רשב"א ושו"ע קיח, א), משום שחוששים שמא ינסך את היין וייאסר מהתורה (רשב"א, הובא בב"י קיח, א). ביין מבושל אין חשש נסך, אבל יש חשש שמא הגוי יחליף אותו ביינו, ולשם כך מספיק חותם אחד (ע"ז כט, ב; שו"ע קל, ג). וכן כשמפקידים יין אצל גוי שאינו עובד ע"ז, צריך חותם אחד (ש"ך קיח, ד; כה"ח קיח, ה).

רבים סוברים, שהואיל וכיום עובדי עבודה זרה אינם רגילים לנסך, די בחותם אחד (אשכול בשם רב האי גאון, או"ז, רוקח, ט"ז קיח, ד; ערוה"ש יג, ציץ אליעזר יב, נו, ועוד). וכן יסכימו הסוברים שמגע גויים עובדי עבודה זרה אינו אוסר כיום בהנאה הואיל ואינם רגילים לנסך (לעיל הערה 3). בנוסף לכך, מה שלמדנו שבאיסור תורה וסתם יינם צריך שני חותמות הוא לדעת הרמב"ם והרשב"א ודעימיה, שהובאה כדעת סתם בשו"ע קיח, א. אבל בשו"ע כתב דעת יש אומרים, היא דעת התוס', שכל דין שני חותמות הוא כאשר שולחים את המאכל, והישראל אינו בודק את חותמו, אבל כשהוא בודק את חותמו, די בחותם אחד. והרמ"א הביא גם את דעת ר"ת, שרק בהפקדה אצל ישראל מומר צריך שני חותמות, אבל בהפקדה אצל גוי, לעולם די בחותם אחד, וכתב רמ"א שבדיעבד אפשר לסמוך עליו (ועי' להלן לח, ז).

פקק מתכת שלאחר שנפתח בפעם הראשונה לא ניתן להחזירו למצבו הראשון בלא עזרת מכונה – מועיל כשני חותמות, ולכן ניתן להפקיד בקבוק יין שסגור בפקק מתכת גוי בידי עובד עבודה זרה. וכן מובא ביין מלכות יב, טו, בשם הר"ן קרליץ. אמנם אפשר לטעון שבכל אופן תקנו חכמים שני חותמות. אולם כיוון שיש סוברים שדי בחותם אחד, אפשר לסמוך על סברה פשוטה זו. אבל לגבי פקק שעם, במקום שאפשר בדוחק להחזירו כפי שהיה, יש להחשיבו כחותם אחד.

[12]. כאשר יש חשש שגוי שאינו עובד עבודה זרה ירצה להחליף את היין המשובח של ישראל ביין רגיל שלו, אם שהה עם היין לבד עשרים דקות (יותר משיעור מהלך מיל), היין נאסר בשתייה (שו"ע קכח, א). בסוף חתונה לעיתים מלצרים אוספים את היין, ואם הזהירו אותם שלא לשתות ממנו, ואם ישתו ייתפסו כגנבים וייענשו, ויש שם ישראל שעשוי לראות אותם אם יפרו את האזהרה – היין מותר. מפני שלהלכה, הולכת הבקבוקים ומזיגתם, אינה אוסרת את היין, כפי שלמדנו בהלכה ח'.

י – דינים נוספים

כדי להרחיק את ישראל מהאיסור הורו חכמים שלכתחילה כאשר גויים בוצרים ענבים עבור ישראל, יקפידו להניח את הענבים בכלים שיש בהם נקבים, כדי שלא ייקוו בתחתית הכלי נוזלים שיצאו מהענבים. אבל בדיעבד, אם בצרו לתוך כלים ונקוו נוזלים בתחתית הכלי ונגע בהם הגוי, אין בהם איסור, הואיל ועדיין לא הופרדו מהענבים. כיוצא בזה לכתחילה אין לתת לגוי להוליך ענבים לגת, ואין לתת לו לשפוך את הענבים לגת, שמא ייגע ביין שבגת, ובדיעבד אם זרקם לגת, לא אסר את הגת (ע"ז נט, ב; שו"ע קכה, ו). ויש שכתבו שגם בבוצרת מיכנית, לכתחילה צריך שישראל יפעיל אותה, הואיל ובמשך הבצירה מתקבצים במיכל של הבוצרת נוזלים שנסחטו מהענבים. אולם בדיעבד גם לדעתם אין בזה איסור, הואיל ונוזלים אלו לא נפרדו מהחרצנים והזגים (הרב אליהו, בי"ל כא, ג).

כל מה שגזרו חכמים על יין שנגע בו גוי, הוא כאשר הגוי לא התכוון להכעיס את הישראל ולהפסיד את יינו, אבל אם נגע ביין כדי לפגוע בישראל ולאסור את יינו, לא גזרו חכמים, והיין מותר בשתייה. ואדרבה, ישתדל הישראל לשתות את היין בפני הגוי, כדי שידע שלא הועיל במעשיו לפסול את היין (תוס' ע"ז נח, ב 'כתב'; ב"י קלב, א; רמ"א קכד, כז).

יא – משקאות אלכוהוליים

לאחר שאסרו חכמים יין, פת ובישולי גויים, הוסיפו האמוראים סייג נוסף בפני התבוללות, שלא ישתה ישראל משקה אלכוהולי בביתו של גוי או בחנותו או בבית הקפה שלו או בכל מקום שברשותו (ע"ז לא, ב). בכלל האיסור כל המשקאות האלכוהוליים כדוגמת ויסקי, ערק, וודקה, ליקר, בירה וכל כיוצא בזה. האיסור הוא גם כאשר ישראל שותה את המשקה לבדו בלא חברותא עם הגוי, הואיל והמשקה משחרר את האדם ועלול להפיל את המחיצה המכובדת שצריכה לגדור את ישראל. ולא היה צריך לגזור על כך בימי התנאים בארץ ישראל, מפני שעיקר שתייתם היתה יין, ולגביו קבעו גזירות חמורות, אבל בבבל שהיו רגילים לשתות משקאות אלכוהוליים ממינים אחרים, הוצרכו לאסור גם משקאות אלו (ערוה"ש קיד, ו).

ישנו הבדל בין גזירת פת ותבשילי גויים לאיסור שתיית משקאות אלכוהוליים אצל גוי, שהאיסור לאכול פת ותבשילי גויים חל על הפת והתבשיל שהוכנו על ידי גויים, ואף בבית ישראל אסור לאוכלם. אולם לגבי משקה, האיסור אינו על המשקה אלא על שתייתו אצל הגוי. ולכן גם אם ישראל הכין משקה והביאו בעצמו לבית הגוי, אסור לו לשתותו בביתו של הגוי, אפילו הוא שותה אותו לבדו. מנגד, שלא בבית הגוי, מותר לישראל לשתות משקה שגוי הכין מחומרים כשרים (שו"ע קיד, א). ואין עליו איסור בישולי גויים, הואיל ועיקרו מים (לעיל כח, ז). כלומר, מגמת האיסור לשתות משקאות אלכוהוליים אצל הגוי – למנוע את קירוב הדעת שעלול להיווצר בעת השתייה.[13]

אמנם כדרך ארעי לצורך גדול מותר. לדוגמא, כאשר ישראל נצרך לשתות מעט משקה אלכוהולי כדי לחזק את עצמו או למנוע כאבי ראש, מותר לו להיכנס לבר של גוי, לקנות כוסית אחת, לשתות אותה וללכת. וכן אם הזדמן לבית הגוי לצורך אחר והציעו לו משקה, והוא נצרך לכך במיוחד, מותר לו לשתות כוסית אחת, ובתנאי שלא ישבו יחד לשתות (שו"ע קיד, א). ואם כבר נאלץ לשתות פעמיים בבר או בבית גוי, אפילו אם יהיה נצרך, לא ישתה אצלם פעם שלישית, שכבר יצא משתיית ארעי לשתיית קבע, ויש לחשוש שיגיע מכך לקרבה יתירה (כנה"ג, פר"ח ד, כה"ח ו).

מי שנאלץ לנסוע מביתו למקום אחר והוא מתאכסן בביתו של גוי, בין בתשלום בין בחינם, רשאי להביא איתו משקה ולשתות אותו בבית הגוי, שכן באותו זמן בית הגוי נחשב כביתו. אבל לא יקנה מהמארח משקה וישתה שם. ואם המארח מציע לו מעט משקה, כדי שלא תיווצר ביניהם איבה, מותר לו להיענות ולשתות מעט (תוס' ע"ז לא, ב 'ותרווייהו', שו"ע קיד, א; ש"ך ב). ורק משקה הקילו לשתות בדרך ארעי כדי למנוע איבה, אבל אין היתר לאכול פת ותבשילי גויים כדי למנוע איבה (ט"ז קנב, א).

לגבי שתיית קפה ותה נחלקו הפוסקים. יש אומרים, שהואיל וגם אותם רגילים לשתות בצוותא ושתייתם מקרבת לבבות, אסור לשתות אותם בבית גוי (רדב"ז, האר"י, חכ"א סו, יד). ויש אומרים שאין איסור לשתות אותם בבית גוי, הואיל והאיסור חל רק על משקה אלכוהולי. וזאת בתנאי שאין בישיבתם שם קלות ראש (פר"ח קיד, ו; חת"ס ע"ז לא, ב; בא"ח ש"ש חוקת טז). למעשה, כדרך חברות – נכון להחמיר, וכדרך כבוד למארח – אפשר להקל.


[13]. לאחר שגזרו חכמים על היין, הפת והתבשילים, הוסיפו אמוראים איסור בשיכר גויים משום חתנות, כמובא בע"ז לא, ב. לרמב"ם, תוס' ורא"ש, האיסור נקבע כגזירה, לרשב"א ומאירי כמנהג שהתקבל ומחייב. שם בגמרא מסופר שרב פפא היה קונה את השיכר בחנות הגוי ויוצא מפתח החנות ושם שותה אותו, ורב אחאי נהג הרחקה נוספת והיה שותה אותו בביתו. יש שהקילו למעשה כרב פפא (סמ"ג ורי"ו). אולם הרמב"ם (מאכ"א יז, י), רדב"ז ושו"ע קיד, א, החמירו כרב אחאי. אך לא כתבתי כתנאי שילך לביתו, שכן נראה שגם המחמירים מסכימים שאם ילך למקום אחר כגינה סמוכה או בית חברו, כבר התרחק מבית הגוי ומותר. וכ"כ שולחן גבוה קיד, ו; וכה"ח ה.

בלחם ותבשיל של גויים החמירו יותר ואסרו את אכילתם גם בבית ישראל, מפני שהם חיי נפש וחשש קירוב הדעת שבהם עמוק ורצוף יותר (רא"ש). ועוד, שפעמים רבות מכינות אותם נשים וחשש החתנות גדול יותר (ר"ן). ועוד, שאיסור משקה נקבע בימי האמוראים, ולא רצו להשוותו לחומרת גזירת התנאים (ראב"ן, רמב"ן).

בגמרא ע"ז לא, ב, נזכר האיסור לגבי שיכר תמרים, אולם כיוון שהוא מחשש חתנות ולא משום בעיה מסוימת שהיתה בשיכר תמרים, הוא חל על כל משקה אלכוהולי. וכן נפסק בשו"ע עפ"י תוס' לא, ב 'תרווייהו', תרומה, סמ"ג, אגודה. וכ"כ פר"ח, גר"א ועוד אחרונים רבים. אמנם יש סוברים שרק על שיכר תמרים חל האיסור (מרדכי). וכתב הרמ"א קיד, א, שעל כך סמכו באשכנז להקל ששותים 'מאד' (Mead), שהוא משקה שיכר קל מתבואה ודבש (עד כ-5% אלכוהול, כדוגמת בירה). ויש שמשמע מהם שאף הקילו במשקאות עם יותר אלכוהול. כפי הנראה, רבים באשכנז התרגלו ונזקקו למשקה אלכוהולי מדי יום ביומו, שעל ידו התחממו בימות הקור, עד ששתייה שגרתית שכזו לא נחשבה אצלם כשתייה משמחת ומקרבת לבבות, ועל פי זה כתב בערוה"ש קיד, יא, שאפשר להקל במשקאות פשוטים. אולם מדרכי משה א, נראה שאף במשקה שיש בו מעט אלכוהול ההיתר דחוק, אלא שכך נהגו. וכ"כ ב"ח וחכ"א סו, יד, שאף שאין למחות במקילים, ראוי להחמיר. וכיוון שגם לרבים מפוסקי אשכנז ההיתר דחוק ונועד לציבור שנזקק והתרגל בכך, ואף בין המקילים יש שהקילו רק במשקה עם מעט אלכוהול, לא הבאתי דעת מקילים זו למעלה, שכן בארץ ישראל בזמנינו אין רגילים להזדקק למשקה זה. בנוסף לכך, קשה לחלק בין סוגי השיכר החשובים יותר והחשובים פחות, וכן קשה לקבוע גבול של אחוז אלכוהול שממנו והלאה אסור. לפיכך נכון ללכת על פי רוב הפוסקים הסוברים שכל משקה אלכוהולי בכלל האיסור. ואף שכתבו הרמב"ם (מאכ"א יז, יא) ושו"ע קיד, ג, שהאיסור אינו חל על יין תפוחים ויין רימונים מפני שאינם מצויים. כיום נראה שרגילים להכין מכל פרי וצמח משקה משכר, עד שהכלל הוא שהכל מצוי, והאיסור חל על כל משקה אלכוהולי. כעין זה כתב בשבט הלוי ב, מג.

יב – מסיבה של גויים

בהתאספות של גויים להרמת כוסית, אסור לישראל לשתות אפילו מעט משקה אלכוהולי, ואפילו אם השתייה נעשית באולם ציבורי שאינו שייך לגוי, ואפילו אם ישראל הביא את המשקה מביתו. אבל אין איסור לאכול מהכיבוד הקל שמוגש שם, בתנאי שהוא כשר. ואם זו התאספות של ישראל, אפילו היו בה גויים, כיוון שרוב המשתתפים ישראל – מותר גם לשתות משקה אלכוהולי (עפ"י רמב"ם מאכ"א יז, י).

במסיבה של גויים, כיוון שהסעודה חשובה יותר, לא רק משקה אסור אלא גם אוכל כשר אסור לאכול שם. ואפילו אם הגוי המארח ייחד שולחן ליהודים ועליו מגישים אוכל כשר למהדרין, אסור לאכול שם. בכלל מסיבה: חתונה, מסיבה לכבוד לידה, וקל וחומר סעודה לכבוד חג, כדוגמת חג המולד, סילבסטר וחג הקרבן. אבל לארוחה רגילה שאין בה חגיגיות יתירה, מותר להתארח בבית גוי או לסעוד עמו במסעדה, ובתנאי שהאוכל כשר, והישראל מקפיד שלא לשתות אלכוהול (לבוש, חכ"א פז, יב).

גם האיסור לסעוד במסיבה של גויים נועד לשמש גדר בפני התבוללות. וכן למדנו שהזהירה התורה שלא להשתתף בסעודות של גויים מפני חשש התבוללות, שנאמר (שמות לד, טו-טז): "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ… וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (סעודתו). וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן". וכאשר מדובר במסיבה של גוי עובד עבודה זרה, הרי שיש בהשתתפות בסעודתו גם משום תמיכה בדתו. ועל כך אמרו חכמים (ע"ז ח, א): "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם (כלומר מושפעים מתרבות דתם). כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע"פ שאוכלים משלהם ושותים משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים" (זבחי עבודה זרה). וכן אמרו חכמים שהגזירה בימי המן נגזרה על ישראל מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש (עי' מגילה יב, א; ילקו"ש אסתר תתרנו).

אמנם על המאכלים שהוגשו במסיבה אין איסור, ולכן אם שלח מהם הגוי לביתו של ישראל, וברור שהם כשרים בלא פקפוק, מותר לישראל לאוכלם (שו"ע יו"ד קנב, א-ב).

כאשר ישנו חשש שההימנעות מהשתתפות בחתונה או במסיבה תגרום לאיבה, נחלקו הפוסקים אם מותר להשתתף במסיבה ולטעום מהמאכלים הכשרים. יש אומרים שאסור, הואיל ועיקר החשש שמא יגיעו לחתנות ולהתבוללות, וממילא חשש איבה אינו מבטל זאת אלא להפך, טוב שייווצר ריחוק ביניהם (ט"ז קנב, א). ויש אומרים שמותר, ואין לחשוש להשפעה תרבותית, הואיל וההשתתפות מפני איבה בלבד (עי' נקודות הכסף שם). למעשה, הנוהג המקובל להשתדל להתחמק ככל האפשר, ולהעניק מתנה נאה ואיחולים לבביים במקום להשתתף במסיבה. וכשאין אפשרות להתחמק, סומכים על דעות המקילים ומשתתפים כפי המעט הנדרש למניעת איבה וקיום היחסים הטובים. ובכל אופן, כל שתייה אלכוהולית אסורה.[14]


[14]. עבודה זרה ח, א-ב: "תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו (לחתונתו) וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים… (למרות שאכלו אוכל כשר)". כל שלושים יום מהחתונה, אסור לסעוד אצלו גם אם לא נאמר שהסעודה מחמת החתונה, לאחר מכן עד שנים עשר חודש, האיסור הוא רק אם נאמר שהסעודה לכבוד החתונה. ומבואר בגמ' שם שהטעם, משום שהגוי מודה לאליליו על האורח שהשתתף בסעודתו. וכ"כ רמב"ם (ע"ז ט, טו), רשב"א ומאירי לע"ז ח, א. עפ"י דבריהם כתב הש"ך בנקודות הכסף (קנב, א), שהאיסור הוא דווקא בגוי עובד עבודה זרה. מנגד, הרא"ש (שו"ת כלל יט, כב), ורדב"ז (ד, כא), כתבו שהאיסור הוא גם בגוי שאינו עובד ע"ז. וביאר הט"ז (קנב, א), שהאיסור מחמת חתנות והרחקה, ולכן הוא חל על כל הגויים, שאסור להתחתן עם כל הגויים. ונראה שיסוד האיסור אינו חשש חתונה בלבד, אלא השפעה תרבותית שעלולה להוביל להתבוללות, וכפי משמעות הפסוק (שמות לד, טו-טז). ממילא נראה שגם הרמב"ם ודעימיה יסכימו שהאיסור חל על כל הגויים, הואיל וחשש השפעה תרבותית חל על כל תרבות הגויים. וזו הסיבה שהרמב"ם ציטט את כל הפסוק הכולל חשש חתונה (וכ"כ משנה הלכות ז, קיח). וכן עולה מדברי חכמים בתנא דבי אליהו רבה (פרקים י, כא), שהאיסור להשתתף בסעודה של גויים משום חתנות והתבוללות. ופשוט שכך הדין לגבי כל מסיבה חשובה, וכדוגמת מסיבה לכבוד לידה (שו"ת חסד לאברהם אלקלעי כו). קל וחומר מסיבה לכבוד חגי גויים, כגון חג המולד, סילבסטר וחג הקרבן. איסור זה מהתורה לרוב הפוסקים, וכ"כ רא"ש, ריטב"א, יש"ש, ט"ז, ערך השולחן, נצי"ב. ולדעת הש"ך האיסור מדברי חכמים והפסוק אסמכתא, וכמה אחרונים צירפו דעתו בשיקול ההלכה.

כתב הש"ך בנקודות הכסף קנב, א, שבמקום איבה אפשר להשתתף גם בסעודה של עובד עבודה זרה. וכ"כ צבי לצדיק, אג"מ יו"ד ב, קיז, ועוד. מנגד, לדעת הט"ז חשש איבה אינו מתיר, שכן כל המטרה ליצור מרחק. וכ"כ ריטב"א (ע"ז ח, א), חסד לאלפים קנב, א; מהרש"ם שם, ור"ח פלאג'י ב'חיים ביד' כט; הליכות עולם ח"ז מסעי ז, ועוד. אמנם נראה שבשעת הדחק, כאשר אין אפשרות להתחמק, אפשר לסמוך על הש"ך ודעימיה, ולהשתתף במסיבה במידה המעטה המספקת כדי למנוע איבה, שבאופן זה יש פחות חשש להשפעה תרבותית.

יג – יהודי מחלל שבת

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קרבן מישראל שמחלל שבת בפרהסיא, ושחיטתו פסולה, והוא פוסל את העירוב כגוי (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם (שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם". כיוצא בזה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפהרסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד).

ואף שראשונים רבים לא הזכירו דין זה, הסכימו האחרונים להלכה שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה. ואף שאיסור יין שנגע בו גוי הוא משום חשש התבוללות, שאינו שייך לגבי יהודים מחללי שבת, כיוון שלכמה דינים השוו מחלל שבת לגוי, גם את חומרת דין זה החילו עליהם. ועוד, שאסרו את מגעם משום קנס ומחאה כלפי העוברים על עבירה חמורה שכזו. כי השבת היתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא, התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות.

אמנם רק אם נגע ביין עצמו או שתה ממנו – היין נאסר, אבל אם מזג מהבקבוק לכוס, היין לא נאסר, שכך הדין לדעת רוב הפוסקים אף בגוי שאינו עובד עבודה זרה. ואמנם יש מחמירים לגבי גוי, אבל לגבי ישראל אין מקום להחמיר (לעיל ח). קל וחומר שאם העביר את הכוס ממקום למקום, שהיין לא נאסר, שכן אפילו גוי עובד עבודה זרה אינו אוסר באופן זה את היין (לעיל ז).

בדורות האחרונים התעוררה מחדש שאלת היחס למחללי שבת בפרהסיא. שכן למרבה הצער רבים מישראל החלו לחלל שבת, עד שנוצר מצב שהשבת כבר איננה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לא זו בלבד, אלא שאם בעבר המחאה כנגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים, בדרך כלל, המחאה הרחיקה יותר משגדרה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקילו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות כדי להכעיס ולהתריס כנגד המסורת נחשב כגוי, אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות, אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, הרי הוא כאנוס, הואיל ואינו מבין את חומרת חילול השבת. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן, ואין להחשיבו כגוי (בנין ציון חדשות כג; מלמד להועיל או"ח כט; אגרות ראיה ח"א אגרת קלח). ועוד, שההחמרה בהרחקות אלו, עלולה לגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות (הרב יוסף משאש).

ואף שיש מחמירים גם בזמן הזה, מתוך מגמה למנוע את השפעתם של מחללי השבת על שומרי המצוות. מוסכם למעשה על רוב הפוסקים, שבשעת הצורך, כדי למנוע עלבון או פגיעה באחווה שצריכה להיות בין ישראל, אין להחמיר ביין שנגעו בו מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. וכן אם ירצה – מצרפים אותו למניין (פנה"ל תפילה ב, ח).[15]


[15]. יש סוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה ממש שיינו אסור בהנאה (תבואות שור יא, יב, עפ"י בה"ג ורשב"א). מנגד, יש סוברים שמחלל שבת אינו נחשב כגוי לעניין יין, הואיל ודין זה לא נכתב במפורש בגמרא, ורוב הראשונים לא הזכירוהו, וכ"כ רש"י (שו"ת רש"י קס"ט), ר' חיים בן עטר בחפץ ה' חולין ד, ב; ויד יהודה. אולם רובם המכריע של האחרונים סוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כגוי שאינו עובד עבודה זרה, שאוסר את היין בשתייה ולא בהנאה. ואף שאין לדין זה מקור מפורש בגמרא, הוא מנהג שנוסד על תקנת חכמים שקבעו שדינו של מחלל שבת בפרהסיא כמומר לכל התורה לעניין קרבנות, עירובין ושחיטה (אג"מ או"ח ה, לז). ויש אומרים שהוא משום קנס (חתם סופר יו"ד קכ; בית שערים יו"ד רכ, 'אבל מ"ש'), ונראה שהקנס נועד לשם מחאה והרחקה ממחללי שבת בפרהסיא, כדי שיחזרו בהם ולא ישפיעו לרעה.

אמנם לגבי מחללי שבת בדורות האחרונים נחלקו. בין המחמירים גם בזמן הזה: פרי השדה א, סב; מנחת יחיאל א, קה; מנחת אלעזר א, עד; ישכיל עבדי ח"ח יו"ד יט; ציץ אליעזר יב, נו. אולם דעת רוב הפוסקים, שבשעת הצורך אפשר להקל, וככל שמדובר במי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר יותר מרווח. ומאידך, ככל שמחלל השבת יודע יותר את חומרת האיסור ופחות מכבד את המסורת, ההיתר פחות מרווח. אולם אחר הכל, הדעה הכללית היא שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בין ישראל אפשר בשעת הצורך להקל. כ"כ בשו"ת יהודה יעלה יו"ד נ; בנין ציון חדשות כג; אורי וישעי ק; מלמד להועיל או"ח כט, יו"ד נב; מהרש"ם א, קכא; לבושי מרדכי, אחיעזר ד, לז; שואל ונשאל ג, רטז; חלקת יעקב יו"ד מח; הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ב אלף שב; בית דוד א, קלב; יבי"א ח"א יו"ד יא; להורות נתן א, לט; עשה לך רב ב, נא, ועוד רבים.

נראה לענ"ד, שכאשר עוסקים במצווה, כגון בסעודת שבת שמתקיימת כהלכה, וחופה שמתקיימת כהלכה, וכן סעודת חתונה שמתקיימת כהלכה בלא ריקודים מעורבים, אפשר לכתחילה להחשיב את כל מי שבאותה שעה מכבד את המסורת, כישראלים כשרים. וזאת מפני שהתאספותם שם לצורך מצווה, וכדרך שאמרו חכמים (משנה חגיגה ג, ו) לגבי עמי הארץ, שבשעה שהם עולים לירושלים לרגל נחשבים כחברים: "בירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה". והטעם בגמרא (כו, א): "דאמר קרא (שופטים כ, יא): וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים – הכתוב עשאן כולן חברים".

יד – איסור שתייה בקלות ראש

אין לשתות משקה אלכוהולי מתוך קלות ראש או בחברה של קלי דעת, מפני שהשפעתו של האלכוהול רבה, ועל כן הורו חכמים להיזהר בו מאוד. וכפי שלמדנו בתורה שאפילו צדיק תמים כנֹח, כאשר לא נזהר ביין, כשל ונפל לתהומות הבושה והביזיון. וכן לוט הגיע מתוך השתייה לניאוף עם בנותיו (ברא"ר לו, ד). וכן נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו צדיקים כאביהם והיו אמורים לרשת את מקומו, כיוון שלא נזהרו ביין ונכנסו למשכן שתויים, נענשו ומתו (ויק"ר יב, א). וכן אמרו חכמים (סנהדרין ע, א): "אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין". עוד אמרו שהיין עלול להביא את האדם לידי עבירה וניאוף, ולכן מי שחושש שיצרו יגבר עליו, יזיר את עצמו מהיין (נזיר ב, א). באומרם 'יין' התכוונו לאלכוהול, שכן בזמנם עיקר שתיית האלכוהול היתה ביין.

כאשר שותים את האלכוהול בחבורה עם מוזיקה, גובר מאוד החשש שאדם יתהולל, ישכח את ייעודו וייגרר אחר תאוותיו. ורעות רבות ובכללן הגלות באו לישראל בעקבות זה. וכפי שנאמר (ישעיהו ה, יא-טו): "הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם. וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ. לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב (נכבדיו ימותו ברעב) וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא (במקום היין ששתו). לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק (בלא גבול) וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה" (סוטה מח, א).

אמנם יש ביין גם צד טוב, שהוא יכול לתת ביטוי לשמחה אמיתית (לעיל א). וכפי שנאמר בפרק ההודאה לה', שבכלל הטובות שנתן ה' לאדם נתן גם את היין, שנאמר (תהלים קד, א-טו): "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'… וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". ואמרו חכמים (ברכות לה, א): "אין אומרים שירה אלא על היין". לכן תקנו לקדש על כוס יין בשבתות וחגים, חתונות ובריתות. וכפי שאמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב): "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".

הרי שהחלוקה היא בין שמחה ושתייה של מצווה לשמחה ושתייה של חולין, וכפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב) שהשמחה הראויה היא שמחה של מצווה, שנאמר (קהלת ח, טו): "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלוֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אבל צריך להיזהר משמחה שאינה של מצווה, שנאמר (שם ב, ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", מפני ששְׂחוֹק זה מְהוֹלָל, היינו מעורב בבכי ואנחה, ושמחה זו סופה תוגה (רש"י שם). וכאשר שתיית החולין נעשית בחבורה היא מגונה יותר ונחשבת כ'מושב ליצים', שנאמר (משלי כ, א): "לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם". ביאר רבנו יונה (שערי תשובה ג, קעז): "משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: א) להיות האיש מתלוצץ, ב) להיות הֹמֶה ובעל דברים, ואמרו ז"ל (אבות א, יז): "וכל המרבה דברים מביא חטא…" ג) "וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם".

וכן הורו חכמים להלכה, שאסור לשיר או לנגן בכלי זמר בעת שתיית יין, ורק לשם שירות ותשבחות לה' או בעת שעוסקים בסעודת מצווה כנישואין, מותר לשיר ולנגן (שו"ע או"ח תקס, ג).[16]

לפיכך, אין לשתות במועדונים ובמסיבות חברים באווירה חילונית, שהנגרר אחרי שתייה כזו עלול להתרחק מתורה ומצוות ולהגיע לידי עבירה. ולכך התכוונו חכמים: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ז). ואמנם יתכן שאותם ששותים בפאבים ובמועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם במקום שהם רגילים לשתות בקלות ראש, באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים שעלולים להרחיק מדרכי התורה והמצוות. ועל זה נאמר (תהלים א, א): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". פירשו חכמים (ע"ז יח, ב), שלא יאמר אדם אלך רק פעם אחת למשתה ליצים, שאם הולך – סופו לעמוד שם, ואם יעמוד – סופו לשבת שם ולהיעשות לץ.

לעיתים אדם מוזמן על ידי מקום עבודתו לאירוע חילוני שמתנהל באווירה של קלות ראש, וכאשר אפשר, עדיף להימנע מלהשתתף באירוע כזה. ואם אין אפשרות להימנע מכך, לכל הפחות יש להקפיד שלא לשתות שם משקאות אלכוהוליים.


[16]. משנה סוטה מח, א: "משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר בנבואת הפורענות בישעיהו (כד, ט): בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וגו'". ובגיטין ז, א, הורה מר עוקבא שגם 'זימרא' היינו שירה בפה אסורה בעת שתיית יין, שנאמר (הושע ט, א): "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים". בבבלי סוטה שם ביארו שהאיסור מעת ביטול הסנהדרין, שנאמר (איכה ה, יד): "זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ – בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם". וביארו בירושלמי סוטה ט, יב: "בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר". והרמב"ם (תענית ה, יד) ושו"ע או"ח תקס, ג, כתבו בסתם שהאיסור משום אבלות החורבן.

אבל שירות ותשבחות לה' מותר לשורר תוך שתיית יין, וכן בשמחה של מצווה כחתונה. כלומר, גם לפני החורבן היה אסור לשיר דברי גסות ותפלות על היין, אולם מותר היה לשיר על היין שירי חול רגילים, ואחר החורבן נאסרו על היין גם "נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו" כפי שכתב רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי ס), וציטטו את דבריו הרי"ף (ברכות ריש פרק ה'), ותוס' הרא"ש (גיטין ז, א).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן