יד – איסור שתייה בקלות ראש

אין לשתות משקה אלכוהולי מתוך קלות ראש או בחברה של קלי דעת, מפני שהשפעתו של האלכוהול רבה, ועל כן הורו חכמים להיזהר בו מאוד. וכפי שלמדנו בתורה שאפילו צדיק תמים כנֹח, כאשר לא נזהר ביין, כשל ונפל לתהומות הבושה והביזיון. וכן לוט הגיע מתוך השתייה לניאוף עם בנותיו (ברא”ר לו, ד). וכן נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו צדיקים כאביהם והיו אמורים לרשת את מקומו, כיוון שלא נזהרו ביין ונכנסו למשכן שתויים, נענשו ומתו (ויק”ר יב, א). וכן אמרו חכמים (סנהדרין ע, א): “אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין”. עוד אמרו שהיין עלול להביא את האדם לידי עבירה וניאוף, ולכן מי שחושש שיצרו יגבר עליו, יזיר את עצמו מהיין (נזיר ב, א). באומרם ‘יין’ התכוונו לאלכוהול, שכן בזמנם עיקר שתיית האלכוהול היתה ביין.

כאשר שותים את האלכוהול בחבורה עם מוזיקה, גובר מאוד החשש שאדם יתהולל, ישכח את ייעודו וייגרר אחר תאוותיו. ורעות רבות ובכללן הגלות באו לישראל בעקבות זה. וכפי שנאמר (ישעיהו ה, יא-טו): “הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם. וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה’ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ. לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב (נכבדיו ימותו ברעב) וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא (במקום היין ששתו). לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק (בלא גבול) וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה” (סוטה מח, א).

אמנם יש ביין גם צד טוב, שהוא יכול לתת ביטוי לשמחה אמיתית (לעיל א). וכפי שנאמר בפרק ההודאה לה’, שבכלל הטובות שנתן ה’ לאדם נתן גם את היין, שנאמר (תהלים קד, א-טו): “בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה’… וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ”. ואמרו חכמים (ברכות לה, א): “אין אומרים שירה אלא על היין”. לכן תקנו לקדש על כוס יין בשבתות וחגים, חתונות ובריתות. וכפי שאמרו בזוהר (ח”ג קפט, ב): “אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין”.

הרי שהחלוקה היא בין שמחה ושתייה של מצווה לשמחה ושתייה של חולין, וכפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב) שהשמחה הראויה היא שמחה של מצווה, שנאמר (קהלת ח, טו): “וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלוֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”. אבל צריך להיזהר משמחה שאינה של מצווה, שנאמר (שם ב, ב): “לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה”, מפני ששְׂחוֹק זה מְהוֹלָל, היינו מעורב בבכי ואנחה, ושמחה זו סופה תוגה (רש”י שם). וכאשר שתיית החולין נעשית בחבורה היא מגונה יותר ונחשבת כ’מושב ליצים’, שנאמר (משלי כ, א): “לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם”. ביאר רבנו יונה (שערי תשובה ג, קעז): “משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: א) להיות האיש מתלוצץ, ב) להיות הֹמֶה ובעל דברים, ואמרו ז”ל (אבות א, יז): “וכל המרבה דברים מביא חטא…” ג) “וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם”.

וכן הורו חכמים להלכה, שאסור לשיר או לנגן בכלי זמר בעת שתיית יין, ורק לשם שירות ותשבחות לה’ או בעת שעוסקים בסעודת מצווה כנישואין, מותר לשיר ולנגן (שו”ע או”ח תקס, ג).[16]

לפיכך, אין לשתות במועדונים ובמסיבות חברים באווירה חילונית, שהנגרר אחרי שתייה כזו עלול להתרחק מתורה ומצוות ולהגיע לידי עבירה. ולכך התכוונו חכמים: “הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע” (אבות א, ז). ואמנם יתכן שאותם ששותים בפאבים ובמועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם במקום שהם רגילים לשתות בקלות ראש, באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים שעלולים להרחיק מדרכי התורה והמצוות. ועל זה נאמר (תהלים א, א): “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב”. פירשו חכמים (ע”ז יח, ב), שלא יאמר אדם אלך רק פעם אחת למשתה ליצים, שאם הולך – סופו לעמוד שם, ואם יעמוד – סופו לשבת שם ולהיעשות לץ.

לעיתים אדם מוזמן על ידי מקום עבודתו לאירוע חילוני שמתנהל באווירה של קלות ראש, וכאשר אפשר, עדיף להימנע מלהשתתף באירוע כזה. ואם אין אפשרות להימנע מכך, לכל הפחות יש להקפיד שלא לשתות שם משקאות אלכוהוליים.


[16]. משנה סוטה מח, א: “משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר בנבואת הפורענות בישעיהו (כד, ט): בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וגו'”. ובגיטין ז, א, הורה מר עוקבא שגם ‘זימרא’ היינו שירה בפה אסורה בעת שתיית יין, שנאמר (הושע ט, א): “אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים”. בבבלי סוטה שם ביארו שהאיסור מעת ביטול הסנהדרין, שנאמר (איכה ה, יד): “זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ – בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם”. וביארו בירושלמי סוטה ט, יב: “בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר”. והרמב”ם (תענית ה, יד) ושו”ע או”ח תקס, ג, כתבו בסתם שהאיסור משום אבלות החורבן.

אבל שירות ותשבחות לה’ מותר לשורר תוך שתיית יין, וכן בשמחה של מצווה כחתונה. כלומר, גם לפני החורבן היה אסור לשיר דברי גסות ותפלות על היין, אולם מותר היה לשיר על היין שירי חול רגילים, ואחר החורבן נאסרו על היין גם “נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו” כפי שכתב רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי ס), וציטטו את דבריו הרי”ף (ברכות ריש פרק ה’), ותוס’ הרא”ש (גיטין ז, א).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן