מצוות ההלוואה היא מצווה כללית המוטלת על כל אדם מישראל, בין איש ובין אשה, בין עשיר ובין עני, שבכל עת שיבוא אליו אדם מישראל שמצבו הכלכלי גרוע משלו, אם יש ברשותו כסף פנוי, מצווה עליו להלוותו לחבירו. וכתוב בספר ‘אהבת-חסד’ (ח”א ב, ג), שאפילו אדם שהעסק שלו הוא להלוות ב”היתר-עסקה”, וכך הוא מרוויח מידי שנה אחוזים מסוימים על כספו ומזה הוא מתקיים, גם אדם כזה אינו פטור ממצוות ההלוואה, ועליו לחשב כמה כסף הוא יכול להלוות לנזקקים ללא ריבית.
ולגבי בעל מכולת, כתב ב’אהבת-חסד’ (ח”א ב, ה), שאינו מחויב מצד מצוות הלוואה למכור לקונים שלו בהקפה. כלומר ודאי שבאופן פרטי עליו לקיים מצוות הלוואה, אבל בחנות הוא לא חייב למכור בהקפה. ואפילו אם הסכים שישלמו לו כל שבועיים, אין הוא מחויב להסכים להקיף למשך זמן ארוך יותר. והטעם הוא, מפני שמכירה איננה הלוואה, וממילא מוכר המקיף לקוניו אינו מקיים את מצוות ההלוואה. ואם תאמר, אע”פ שאין פה מצוות הלוואה, מכל מקום יש בהקפה משום חסד עם הקונים. התשובה לכך היא, שאם אנשים מרובים יבקשו מהמוכר לעשות עמהם חסד, לא יוכל המוכר להמשיך את העסק ולקנות סחורה חדשה ולפתח את חנותו, לכן אין עליו מצווה למכור בהקפה מעל למקובל. במילים אחרות, החסד לא צריך לשבש את חיי המסחר. העסקים צריכים להתנהל בישרות, באופן שלכולם יהיה כדאי לעבוד ולהרוויח. ומעל לזה בא החסד, כדי לעזור לאלו שלא הצליחו להסתדר.
לכן במקרים יוצאים מהכלל, אם פונה אל בעל המכולת אדם עני, שאין לו במה להחיות את נפשו, ודאי שמצווה על בעל המכולת לעזור לו. ואם יש ביכולתו למכור מעט סחורה בהקפה, או אפילו לתת לו אותה במתנה, מצווה עליו לעשות כן. מפני שאפילו אם אין כאן מצוות הלוואה, מכל מקום יש כאן מצוות צדקה, וכמו שנאמר (ויקרא כה, לה): “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ”.
